חברי קבוצת שלוחות מספרים על הכשרתם בפרדס חנה

אשר דויטש ויואל באו בשנת 1944 ממקוה ישראל. קבוצת שלוחות גויסה בהתחלה לעזרת "רמת  השומרון": שתי משפחות לייטנר, פנחס קנור ורות כץ.
שרי לוטן (בבואי לפרדס חנה שמי היה שרי צלר) לאחר נשואי היה שמי שרי לייטנר עד שעברתנו את שמנו ללוטן. הגעתי עם כל קבוצת שלוחות מפתח תקוה, ששם היינו במסגרת פלוגת עבודה, בשנת 1942 בפרדס חנה היה לנו משק קטן ש"ירשנו" מאנשי רמת השומרון שהתיישבו בבארות יצחק. המשק כלל רפת, לול, פרדות, בשדות וגן ירק זה היה בכיוון שכונת נוה אשר שעדיין לא נבנתה. בפרדס חנה שהינו סך הכל כשש שנים. בהיותי בפרדס חנה עבדתי בגן הירק, אבל בנוסף לכך נשלחתי לעבודת חוץ בלשכת העבודה במושבה. לצורך פרנסה רוב חברי שלוחות יצאו לעבודות חוץ בפרדסים, במטעי תפוחי עץ, הנשים עבדו כעוזרות בית. זכורה לי פעם שנשלחתי לעבוד במוסד טוקאיר ולמדרשית נועם שם היתה אם בית ממוצא הונגרי שדרשה שאספיק לגהץ הרבה חולצות בשעה אחת ולשטוף שטח גדול של רצפה ואני לא עמדתי בדרישות אלו. בסוף היום היא אמרה לי שבפעם הבאה ישלחו לה "מישהו לא כל כך אינטליגנטית אבל שיודע לעבוד". עבדנו במטעי התפוחים של המשפחות שגרות במגד. אני עבדתי במשך 5 שנים בכל עונה אצל משפחת וילי וסוניה לוריא, שהתיחסו אלי מאוד יפה ולידם גרה משפחת לוי שגם אצלם עבדו אנשי שלוחות. הרופא שלנו היה גם ד"ר וייל. גם אצל משפחת פרוינד עבדתי אבי המשפחה עבד בחברת ביטוח בחדרה והאם גידלה צפורנִים ואני עבדתי אצלו בגידול הצפורנִים. היה משק פרחים נוסף אצל משפחת בלום וגם שם עבדתי. זכורה לי חנות גדולה יחסית של וכטל, בה קנינו כל מיני דברים. אני זוכרת את משפחת פרידנזון: אבא זקן וזוג צעיר הנס ו-אָנֶס. עם האשה אָנֶס השתתפתי בקורס למפקדות של ההגנה שהתקייים בעין שמר, בו הכינו אותנו לפלישת רומל לארץ-ישראל בתקופת מלחמת העולם השניה. עקב סכנת הפלישה הוכנה תוכנית מצדה הנועזת, בה הגברים ילכו להרים, לכרמל למשל, ויתבצרו ללחימה נואשת נגד הגרמנים, והבחורות תחזקנה את הישובים השונים והמשקים, ולזה הכינו אותנו באותו קורס בעין שמר. חלק מקורס זה נערך גם בחולות חדרה.
בתקופה זו נשאתי וילדתי את בני הבכור גדעון. בית היולדות בחדרה עדיין לא הוקם ונאלצתי לנסוע לבלינסון כדי ללדת. באותה תקופה בלילות היה עוצר. ואז נאלצנו לנסוע בעוצר לביה"ח עם ליווי של משורין אנגלי.
בפרדס חנה היו שני נהגי מונית, אחד מהם היה מר קפלן. היו חברי הגנה, ובמונית שלהם, שבה נסעתי ללדת, היה סליק ברצפה. גם לנו בשלוחות היה סליק בפאתי המשק לא רחוק מהכפר.
הקירבה למחנה 80 הבריטי יצרה בעיות בעיקר אחר ההתקפות של האצ"ל עליהם. זכור לי לילה אחד שהתבצרנו בבתים ובגגות, והחיילים הבריטים שבאו לנקום היו שיכורים והתגודדו ליד שער הקבוצה שלנו. התכוננו לנהל איתם משא ומתן, לשמחתנו הם הסתלקו לפני כן. אחת לחודש הלכתי עם בני לטיפת חלב לשם בא רופא ילדים מחדרה בשם ד"ר פאלק. שכינוהו "אלוקים" משום שכל האמהות פחדן ממנו. כסף לא היה לנו לקניות עגלת ילדים ונאלצתי לשאת אותו על הידיים דרך החולות עד למרפאת קופ"ח שהיתה באמצע המושבה.
מיכאל ערמון: מיכאל ערמון לשעבר קסטנבאום. בביה"ס כינו אותו מוני או מייק. האנגלים כינו אותו בשם יק. לפרדס חנה הגעתי מברלין לקיבוץ רמת השומרון שם היה אתי המבורגר. בהגיעי ארצה הייתי בן 9. אחרי תקופת ההתאקלמות הלכתי לביה"ס. היה לי ידע מועט מאוד בעברית, למרות ששלטתי היטב בקריאה מהתפילה. לפי הגיל הייתי צריך ללמוד בכתה ד'. אבל הורידו אותי לכתה ב' ורק לאחר זמן הקפיצו אותי לכתה ד'. כשבאתי לכתה אמרו לי לקרוא קראתי כל כך מהר, שכל הילדים התפלאו ואמרו "ואהו איך הוא קורא?" המורה הסביר להם מדוע אני קורא כל כך טוב ולא מבין שום דבר. לאחר זמן קצר נקלטתי בחברה. אחרי הלימודים עיקר הפעילות היתה בדרך הביתה. אם סיימנו את הלימודים בשעה 1300 הגענו הביתה בשעה 1500 בערך. בדרך עשינו כל מיני שטויות. היו לי חברים רבים: אלכסנדר בירנבאום, אלכסנדר פרוינד, מיכאל פרנקל ז"ל שהיה חברי הטוב. (אחיו היה מורי במקווה ישראל) שֶנְפֶלְד ממגד ב למד אתי גם כן, הבנות ממשפחת טורם, אפרים רחמן, יעקוב אמדי, נירה מרקוביץ, חוה קרול, אליוביץ, קפלן, מרים וייל, מרים דוניג ועוד. כשלמדתי בכתה ו' הייתי בין המבוגרים היחידים בכתה, הייתי המגן של הבנות. הבנים התנכלו לבנות ואני הגנתי על הבנות.
אבי נפטר בחו"ל ואמי עלתה ארצה יחד איתי ואחי, כידוע לרמת השומרון. זה היה קיבוץ ומחנה עבודה ששהו בפרדס חנה. היום רבים מחברי הקבוצה חברי קיבוץ בארות יצחק, שהיה קודם בנגב בתקופת מלחמת השחרור ואז נטשו את המקום ועברו לאזור פתח תקווה.
נחזור למלחמה בין הבנים לבנות. מנהיג הבנים היה איסר קפלן והוא היה מרביץ לי עקב היותי מגן הבנות ולאחר זמן נעשינו חברים. חבר נוסף היה מנחם יעקב ז"ל. פעילות מיוחדת היתה עם המורה למלאכה בן–יעקב, אצלו בבית עבדנו על תאטרון בובות. כך עבדנו במשך שנה שנתיים, על הצגה בשם הכליף חסידאי מאגדות אלף לילה ולילה. הצגנו באמפי במושבה וגבינו כסף עבור הכרטיסים. אהבנו מאוד את הפעילות הזאת שכללה בין השאר את הקמת הבמה והפעלת הבובות. רבות למדנו אצל המורה בן–יעקב. במושבה היה בי"ס אחד בשם בי"ס עממי בכל בוקר אמרו "שמע ישראל" וקודם לכך חבשו כולם כיפות. המנהל היה רוזן. היתה לי מורה בשם יהודית, המורה חנה לימדה טבע, המורה בן יעקב, המורה יוסי גלמן והמורה חיים הדר שהיה המורה לספורט. את חיים הדר הכרתי בברלין מביה"ס קייזר שטרסה, זה למדו התלמידים וכל הפסקה ירדו כולם לחצר וחיים הדר היה נעמד על חבית באמצע ומסתכל אם אין התפרעויות והיה גם המורה יוטקובסקי. בפרדס חנה הייתי משנת 1938 עד סוף 1942. בשנת 1954 חזרתי ממקווה ישראל לשלוחות שהיתה בפרדס חנה. היתה תקופה ששלוחות ובארות יצחק היו בחפיפה יחד בפרדס חנה. בארות יצחק עלו אחר כך להתייישבות בנגב.
נחזור לפעילות החברתית במושבה. בנוסף לפעולות בתיאטרון הבובות הקמנו אגודה שנקראה קבוצת ליצנים שעשתה שטויות שמושבה. בעיקר גרמנו לבעיות לאנשים שלא מצאו חן בעינינו. עשינו כל מיני טריקים לאנשים כמו מושצנסקי שהיה לו קיוסק שמכר בו גלידה וגזוז. הוא היה קמצן נורא וזה הפריע לנו. תמיד כשלקח את כף הגלידה הוא מדד אותה בדיוק והוריד קצת גלידה מהכף. זה מאוד הרגיז אותנו והחלטנו לסדר אותו. תפסנו עמדה בבית ממול שהיה שייך לאחד החברים שלנו וממנו ירינו באבני קלע שבנינו וכסחנו לו את כל הכוסות. ובסוף שלחנו לו פתק עם חץ וקשת שזה בנקמה לקמצנות שלו. הלכנו לסרטים שאסור להיכנס אליהם, כידוע בקולנוע בית העם קיר אחד היה מתפרק רק בשביל ההצגות. בנינו מנהרה מהואדי דרך החומה מתחתיה. מנהרה זו נחפרה בתיאום עם בנו של בעל הקולנוע – ויינר. כך נכנסנו לסרטים בחינם. אסור לשכוח את תנועת הנוער בני עקיבא בה הייתי חניך, גם שם היו לי חברים כמו בירנבאום, בנימיני. הפעולות הראשונות התקיימו בלול של בנימיני בתל צבי אחר כך עברו הפעולות למרתף של בית הכנסת. שלב מאוחר יותר, כשהגעתי לשלוחות, נהייתי מרכז הסניף של בני עקיבא במקום. במשך שלש שנים עשינו הרבה פעולות מחנות והצגות עד שעלינו להתישבות.
אני זוכר שלפני כשלוש שנים הלכתי ברחוב בתל אביב וראיתי יהודי זקן מאוד הולך עברתי אותו והרגשתי שהוא מוכר לי. אותו זקן נכנס לאחד הבתים. הבטתי בשמות שעל תבות הדואר וראיתי את השם: יוטקובסקי שהיה אחד המורים שלי בפרדס חנה. החלטתי לכתוב לו מכתב וביקשתי רשות לבקרו. תשובתו היתה חיובית ואני ביקרתי אותו והוא התפלא איך הצלחתי להכיר אותו אחר כ-50 שנה. עניתי: הכרתי אותך על פי העיניים שלך. היית ג'ינג'י, היה לך זקן וקראנו לך תיש. שום דבר מזה לא דומה היום אבל העיניים אותן עיניים, הסתכלת עלי שלש שנים.
את כתה ח' סיימתי בשנת 1942. בבגרותי עבדתי בעבודות חוץ אצל שליט בפרדס חנה שם עבדתי עם הסודני, אצל קסטן, מיכלזון, ינובר, תבורי הוא נהג לבדוק אם לא סחבנו גזוז לפני לכתו הביתה. עליתי בדרגה משטיפת בקבוקים למילוי בקבוקים שזו היתה הדרגה הגבוהה. בראש השנה נתן לכל אחד בקבוק לימונדה הביתה. כשהגיע תורי אמרתי לו: "אדון תבורי, לראש השנה אתה נותן לימונדה?" והוא ענה לי: "אוי ממזר קח סיידר, אבל אל תגלה", אמרתי לו: "לא, אני לא לוקח סיידר, אלא אם תתן לכולם", והוא הגיב: "אוי ואבוי מה אעשה עם יהודים כמוך?" קרא לכולם ונתן להם סיידר. זה היה משקה מאוד יקר.
חוויה הייתה לי עם חוה קרול בת כיתתי. בכל שנה ביקרתי את אחי בירושלים. פעם הוא שאל אותי: "אתה מכיר אחת בשם חוה קרול?", והוא סיפר לי שקנה כמה דברים באיזו חנות רהיטים. הלכתי למקום לסדר את העניינים, והיא אמרה אני מצטערת עלי לסגור את החנות ולהגיע לאוטובוס. השבתי: היכנסי ואקח אותך הביתה בדרך שאלה אותי אתה ערמון אבל מה היה שמך הקודם קסטנבאום עניתי והיא המשיכה מוכר לי אחד בשם מיכאל קסטנבאום ואז אמרתי שזהו במקרה אחי והוא כרגע בבית. יצרנו קשר טלפוני והלכתי לבקר אותה עם בני הקטן, נזכרנו בכל הספורים מהכתה ובני נהנה לשמוע על כל השטויות שעשינו עם המורים. בנוסף לפעילות בבני עקיבא ארגנו פעולות ספורט במסגרת אליצור, במכשירים, והופענו בתל אביב עם המדריך שלנו מקס הרבורגר. זכור לי מפקד הגנה הנס פרידנזון. כשחזרתי מחופש החתונה שבלתי צו גיוס וזה היה עבורי האות להתחלת המלחמה שעבורי עברה בואדי עארה. בקרב על כפר קרע בו נפצעו וחלק נהרגו, זה היה יום עצוב אח"כ עלינו להתישבות.
רות ניב: נולדתי בגרמניה, ארצה עליתי בשנת 1939 במסגרת עליית הנוער שם ייסדנו גרעין קבוצי. נשלחנו לקריית שמואל. ב 1942 הגענו לפתח תקוה. בשנת 1943 הגענו למחנה רמת השומרון בפרדס חנה. אז אנשי בארות יצחק היו בתהליך של התישבות בישוב הקבע שלהם בנגב. בקיבוץ הדתי קיוו שהגרעין שלנו יצטרף לגרעין בארות יצחק. אנחנו שהיינו גרעין קטן נשארנו עצמאים. פיתחנו לול, מכבסה, רפת, גידולי  שדה. אני עבדתי במטבח ובלול. היו לנו כ-10 ילדים. ב-1948 עלינו להתישבות. מאנשי פרדס חנה הזכורים לי דר וייל. פעם הטילו עלי  להביא כלובים ללול. נסעתי עם עגלה וחמור לשם כך, בדרך חזרה החמור הרגיש נקבה בשכונת נוה אשר והוא טס לשם וחשבתי שלא אגיע בשלום למשק. אבל בעזרת אנשים שעצרו אותו הצלחתי להגיע למשק. בשעות הפנאי טיילנו, הרבה בחדר האוכל, היה לנו בית כנסת ולא הפריעה לנו השכנות עם החילוניים. בראשית שנות ה-50 בשנת 1954 לימדתי בביה"ס המזרחי שמנהלו היה מר מאיר.
יצחק דישון: הגעתי לקבוצת שלוחות כבודד בפרדס חנה בשנת 1945, לאחי שהיה חבר הקבוצה. הגעתי מירושלים שם למדתי בישיבה. לפני כן הייתי חבר בשדה אליהו. חברי לגרעין נשארו בשדה אליהו ואני לא רציתי לחזור לשם והגעתי לשלוחות. בהגיעי הצטרפתי לסידור העבודה כמו כל חבר. רוב האנשים עבדו אז בעבודות חוץ דרך לשכת העבודה של פרדס חנה, וחלק עבדו במשק הקטן שלנו. היתה לנו רפת קטנה, לול, שטח קטן של יקרות, מספוא ושירותים נלווים כמו חצרן, אספקה, מכבסה שכיבסה עבור תושבי פרדס חנה והסביבה. אני עבדתי בכמה עבודות: כחצרן, כעין כולבויניק בתחזוקת המבנים, הקמת אוהלים למגורים כי היו לנו רק 3 מבנים בני 5 חדרים כל אחד. מבנה אחד לא שימש למגורים אלא שימש כמחסן בגדים וחדרי התינוקות.
ארגז תנובה שימש כארון. בבית אחד היתה המזכירות כך שהיו מעט מבנים למגורים ולכן הרוב גרו באוהלים. חלקם עגולים קטנים לשלושה אנשים וחלקם אוהלים גדולים ל-6 אנשים. הקבוצה מנתה מעט משפחות והרוב היו רווקים. בשנת 1946 היו כמה חתונות. חלק מהמשפחות גרו באוהלים וחלק מהן גרו בליפטים שהם כעין ארגזים שהאנשים הביאו בהם את רכושם מחו"ל. גודלם היה כ-2 וחצי על 3 מטר. הליפט היה מצופה מבחוץ בניר זפת והפכו אותו למגורים עם פתיחת דלת וחלון. אני גרתי באוהל עם עוד שני חברים, שנתמך ע"י 2 עמודים חיצוניים, עם רצפת בטון שנשארה מהמבנים של הכשרת רמת השומרון שקדמה לנו. שכלול נוסף היה החשמל ע"י מתיחת כבלים בין האוהלים. היתה לנו מקלחת משותפת מפח עם מים קרים בכל השנה.
אח"כ הפסקתי להיות חצרן ויצאתי לעבודות חוץ: בריסוס מטעים – בתל-צבי היתה המשתלה של לוריא להם היה מרסס מוטורי והם קבלו עבודות ריסוס במטעי הנשירים במושבה בעיקר תפוחי עץ ואגסים. בעבודה זו עבדו שני אנשים. תקופה מסוימת עבדתי אצל גולדברג שהיה שתלן ועסק בנטיעות אצל מתיישבים חדשים בפרדס חנה וחדרה הוא ערך את תכנית הנטיעה וסיפק להם את השתילים. חלק מהשתילים גידל בעצמו וחלק קנה במשתלות אחרות ואחר כך ביצע את הנטיעות בהתאם לתכנית. לעבודה זו הצטרפתי גם אני עם עוד אדם. עבדתי בנטיעות ובמשתלה בנוסף לכך גולדברג עשה גינות נוי. בשנת 1959 נטעו בשלוחות את הפרדס הראשון ולוריא הרכיב עבורנו את הכַּנוֹת שבפרדס זה. גולדברג עשה גינה ליד ביתו של תבורי וגם שם עבדתי בתחזוקת הגינה. בעונה הקטיף עבדתי בקטיף ההדרים, בגוש הדרום ובגוש פרדסי מגד, חלק מהחברים עבדו בבנין אצל קבלנים שונים כמו ינר שבנה הרבה, בעיקר גייסו אנשים רבים ליציקות שנעשו באופן ידני. בתקופה זו בנו את שכונת נוה-אשר. וכמובן שעבדנו בבנית שכונה זו. גם בשדה התעופה שבעין שמר עבדנו בבניה ביציקות. שם היה ציוד משוכלל יותר היתה מכונת בטון גדולה ואנשים רבים עבדו. עבדנו גם בציפוי מסלולי המטוסים באספלט זה היה בשנת 1946 ועבודה זו נעשתה אצל הבריטים.  את העבודות בשדה התעופה זה ביצעה חברת סולל בונה. גם בגן השומרון עבדנו בדילול גזר, בניכוש עשבים, בפרדס-חנה הייתי עד 1948. בשנה זו עלינו להתיישבות בשבועות, ואני הצטרפתי כ-3 חודשים מאוחר יותר. עם עזיבת הבריטים את הארץ עבר מחנה 87 לידי הסוכנות שהקימה במקום את מחנה העולים, וגם שם הספקתי לעבוד בכל עבודה: בפירוק הציוד שהשאירו הבריטים ובשינויים שנעשו במבנים. העולים הגיעו מיד עם קום המדינה. אנשים נוספים שזכורים לי: הרופא ד"ר וייל, שטוב שהיה מחברי רמת השומרון ונשאר לגור בפרדס-חנה. חיים זיסוביץ אחד מאנשי לשכת עבודה, גם הוא היה מאנשי רמת השומרון.
זכור לי משרד ההובלה שירות הטקסי לחדרה ואחד הנהגים פרבוסקי. הרב מלצר שהיה רבהּ של פרדס-חנה, שנסע עם עגלה ופרד או חמור. אנחנו נשארנו בחנוכה תש"ח 1947, שבועיים אחרי החלטת האומות המאוחדות היריות בכבישים החלו, באותה תקופה התחלפו הרבנים, הרב דיסקין בא במקומו של הרב מלצר. נרשמנו לנשואים וקבענו את התאריך. יום לפני החופה נודע לנו שהרב לא נמצא במושבה כי נסע לשבת. היינו אובדי עצות, הלכנו לפרוינד שגר בתל-צבי שהיה יו"ר המועצה הדתית ושאלנו אותו מה עושים? הצעתו היתה לדחות את החתונה. כמובן שלא הסכמנו ואז הוא הציע שנלך לשמש בית הכנסת רדז'יבסקי, שהיתה לו חנות ירקות במרכז. כך עשינו, הלכנו לביתו והתיעצנו אתו והוא הציע שנקח את האורחים ונסע לכפר פינס לרב שטרנדל שיערוך לנו שם את החופה. סכמנו אתו שלמחרת בבוקר חבר שלוחות יסע לתל אביב ויפגוש את הרב דיסקין, יקבל ממנו הרשאה שהרב מכפר פינס יכול לערוך את החופה. הרב דיסקין היה מודע לבעיה, שלח את האישור לפני כן וכך חסכנו לחבר שלוחות את הנסיעה לתל אביב. רדז'יבסקי בא בבוקר לשלוחות ובדיוק פגש את האדם בתחנה לתל אביב כדי לנסוע ולהביא את האישור. נתן לו את האישור וחסך לו נסיעה וכך חופתנו נערכה בכפר-פינס.
אסתר דישון:  נולדתי כאסתר לייטנר הצטרפתי לשלוחות כבודדת בסתיו 1945. נולדתי בגרמניה ועליתי ארצה בגיל 13 שנה. הייתי שנתיים אצל דודתי בקרית מוצקין ואחר כך הועברתי על-ידי עליית הנוער לבית צעירות מזרחי בתל אביב, שהיה בית ספר מקצועי עם פנימיה. שם למדתי תפירה, אחרי שלש שנים הצטרפתי לשלוחות, כי היתה לי שם חברה. רוב הזמן עברתי כתופרת, ורק בתחילה או בסוף של עונת קטיף עבדתי מעט בקטיף הדרים, ליד קבוצת שלוחות. מאחר ועבדתי מעט מאוד מחוץ לקבוצה לא היו לי קשרים רבים עם תושבי פרדס חנה.
בשנת 1946 היו לנו חתונות רבות, ולא היה לנו מקום לארח אורחים כי תנאי המגורים שלנו היו קשים כפי שיצחק כבר סיפר. אמנם לא באו אורחים רבים אבל למעטים שבאו לא היה מקום בקבוצתנו ולא היתה תחבורה לחזור הביתה באותו יום. זכור לי שלחתונה שלנו פינו אוהל גדול והכינו בו 8 מיטות לאורחים. זכור לי שאנשי תל-צבי ומגד שהיו שכנינו הזמינו את האורחים שלנו ללון בביתם. זה זכור לי עד היום ומחמם את הלב. בשלוחות בשבתות היה מנין שהצטרפו אליו גם אנשי מגד ותל-צבי באופן קבוע. גם זה חיזק את הקשר ביננו. משפחות לוריא ולוי היו שותפים אצלם גם עבדנו ושמרנו אתם על קשר. כשעבדתי בקטיף התרשמתי שמצבם של אכרי המושבה בתקופת מלחמת העולם השניה היה קשה מאוד כי לא היה למי לשווק את הפרי וההוצאות על עיבוד הפרדס היו גדולות.
הרשים אותי מר  הרבורגר שהיה אז בן 82. הוא נהג  בכל יום לעבוד בפרדס כ-4 שעות למרות גילו. אני זוכרת שבפעם יצחק עבד בריסוס במטע אגסים ומצא שלושה אגסים שנשארו בצמרת של עץ הוא קטף אותם והביא לי, דבר זה מאוד שימח אותי ועבורי זו היתה המתנה היפה ביותר שקיבלתי. רופא נוסף, ד"ר נוסבאום, רכב תמיד על סוס. הוא לא היה רופא שלנו כי היה הרופא בקופת חולים ובגן השומרון. זכור לי המרכז שהיו כו כמה חנויות. בתל-צבי הדרומית ובמגד לא היה כביש, הבתים היו אז קטנים ומסביבם היו המגרשים. על הגבעה נבנתה שכונת התימנים. גם התימנים עבדו אתנו בפרדסים. מבני הציבור הזכורים לי הם: בית הספר החקלאי, בית ספר עממי, בית כנסת. הבתים היו לאורך רחובות 800 ו – 500. הרשימה אותי שדרת הגרבילאות עם הדקלים. לתל- אביב נסעו מבנימינה דרך פרדס-חנה כרכור.