גרינבאום שרה ושלמה

סיפור המשפחה

ראיון עם שלמה ושרה גרינבאום – שבט תשס"ד: "ספרו לנו על עלייתכם ארצה וראשית התיישבותכם בפרדס-חנה"
שלמה: "הגענו: הורי, אני ואחותי טובה, בשנת 1933 לפרדס חנה. גרנו ברח' 800 (דרך הנדיב, היום) אצל משפחת מקלף. למדתי בבית ספר עממי, היום אלונים. הוכנסתי ישר לכיתה ח'. היינו שמונה תלמידים ביניהם: שמואל רובינשטיין, שמואל לוי, פסח אנגל ז"ל, אביבה הופמן, שני האחים עמיחי ובן דרור כהן, ישראל אריאלי, ושרה זלצר, שהיום היא אשתי. מנהל בית הספר היה אברהם רוזן.
מגיל צעיר עבדתי בפרדס. לצורך הטיול השנתי לירושלים, הלכנו לעבוד בפרדס 400 ובסיוד, והרווחנו את הכסף הדרוש להוצאות הטיול.
השקאת העצים בפרדס היתה בבורות, ואליהם הגישה בתעלות ויותר מאוחר עברו לצינורות מפח.
חגיגת בר במצווה שלי הייתה הראשונה במושבה שנערכה בתוך סוכה, בחג הסוכות בני המושבה השתתפו בשמחה המשפחתית.
בגיל התיכון עזבתי את פרדס-חנה ועברתי ללמוד במקוה ישראל. שרה למדה בבית הספר התיכון חקלאי כאן בפרדס-חנה, שמיקומו אז היה היכן שהיום "אולמי פנורמה". בחופשות עבדתי בפרדסים, אליהם הגעתי ברכיבה על חמור. שרה הייתה הולכת ברגל לבית הספר והיינו מחליפים מכתבים במפגשים או חופרים באדמה ומשאירים זה לזה מכתב."
שרה: "המורה דובדבני עבר פעם וראה אותי חופרת באדמה ושאל: 'האם את מחפשת רזיבומבום (ארינמל)?' עניתי במבוכה: 'כן'."
שלמה: "הייתה תקופה קשה: מחלת המלריה (קדחת) פשטה וגם אני חליתי בה. הרופאים ד"ר קרוננברג וד"ר נוסבאום רכבו על סוס על מנת להגיע מחולה לחולה. ד"ר וייל הלך ברגל. במשך הזמן, בהגיעי לחופשות מ"מקוה ישראל" יצאתי לשמירה בלילות במקום אבי. גזע עץ האלון והחלול במגרשנו, שנמצא שם עד היום, שימש כ'סליק' (מחבוא) לרובה. בתקופת לימודי במקוה ישראל, הצטרפתי ל"הגנה". למדתי במקווה עד שנת 1939. כשסיימתי, התחילה מלחמת העולם השנייה. אני התנדבתי והתגייסתי לצבא הבריטי. בשנת 1940, עבדתי במצרים כנהג. הבטיחו לי שאעסוק בנשק נגד מטוסים, אבל הדבר לא יצא את הפועל. למצרים הגיעו אז דרך עזה וקנטרה. במדבר היו מרחבים עצומים ורק דקל אחד ניצב ליד הדרך. את המים סיפקו בטנקרים. קיבלתי חופשה לאחר שנה, ואז נישאתי לשרה בגיל 22."
שרה: "את לימודי ההוראה למדתי בסמינר מזרחי בירושלים. הייתי הולכת ברגל לסמינר מרחוב מנדלבאום. הנשואים עם שלמה נערכו כששלמה הגיע לחופשה ממצרים. ההורים הכינו כיבוד והחתונה הייתה בבית הכנסת ליד בית הספר אלונים. ירד גשם והחופה הייתה מלאה מים. לאחר החתונה נסענו לירושלים לשבוע, ומיד לאחר מכן הוא חזר מייד למצרים. הוא בא בבגדי קיץ וחזר לקור כלבים. מהמשכורת שלמה קנה מזוודה מעור ונעליים. לאחר שנישאנו, התחלתי ללמד בכפר הילדים שפיה. קיבלתי משכורת של 8 לירות בכל חודש. עסקתי בהוראה מבוקר עד לילה. מורה, מחנכת ומטפלת. הייתי נוסעת באוטובוס מפרדס חנה לזיכרון ומשם הלכתי ברגל לשפיה בין הכרמים. פעם, כשהייתי חולה ושלמה בא לחופשה, הוא נכנס ללמד במקומי ולימד את השיר של מובילי המים מפלוגה מס' 5. (שרה דיקלמה בעל פה):

מים לחזית, זה תפקיד והפלוגה החמישית,           
הבו מים היום עוד גדול, קפוץ על סלע טוסו בחול.

לאחר שנתיים בשפיה התחלתי ללמד בבית הספר העממי בפרדס-חנה. קבלתי כיתה אחרי יהודית קליגר. המנהל רוזן היה אישיות חינוכית וגם ניגן בקונצרטינה. בשלב מסוים הוא ביקש שאקבל עלי הדרכה בהוראה, ולא הסכמתי יותר משנה. עסקתי בהוראה במשך 35 שנה. בננו עוזי למד בבית הספר הדתי. שלמה עבד כאחראי בגוש דרום בפרדסים של נוימן ודרוטר ואחר כך אצל טוקאייר כמנהל חשבונות ובהוראה. בהמשך, עבר למחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית בחדרה, וסיים כמפקח בסוכנות. בצה"ל הגיע לדרגת סרן."   
שרה ושלמה בני 80+ בעת עריכת הראיון (שבט תשס"ד – 2003), חיים בשלווה בביתם ברחוב הבוטנים, בית שבו גרו כל השנים. להם בן עוזי ובת עלווית, נכדים ונינים, שבטיפול בהם הם עוזרים במסירות ובאהבה עד היום. 

 ראיינו: חנה ומיכה הרמן. שרה ושלמה שכנים וידידים לנו. דור שני במשפחותנו. מאחלים להם המשך בריאות טובה ואריכות ימים ביחד. 

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  גרינבאום שרה ושלמה