חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

זכרונות אריה רפפורט (קוץ')

אריה רפפורט נולד בעין ורד לשושנה ויצחק רפפורט, אך כשהיה בערך בן ארבע נפרדו הוריו ואמו והוא עזבו את עין ורד. כעבור זמן לא רב הכירה שושנה את חיים סלובטיצקי, שהיה אז גרוש המטופל בשני ילדיו. שושנה וחיים קשרו את חייהם והקימו משפחה ובית בפרדס חנה, ואל שלושת הילדים שכבר היו איתם הצטרף הבן המשותף, אודי.
הזכרונות שלהלן הן חלק מתוך קובץ גדול של זכרונות ש-קוץ' העביר אל בית הראשונים. מתוך כל זכרונותיו שלפנו את החלקים המתייחסים למושבה, והם מובאים כאן בלשונו של קוץ' אך לאו דווקא בסדר הדברים שהובאו על-ידיו, שכן ה"ספר" שלו הוא מאד אסוציאטיבי. הרשינו לעצמנו להכניס פה ושם תיקונים של סימני פיסוק וביאורים למושגים שחלפו מן העולם:
חיים סלובטיצקי ושושנה רפפורט נישאו, רכשו את ביתם של קובר ברחוב הואדי והשתקעו בו. הבית נבנה בעת הקמת פרדס חנה, כאשר חלק גדול מהמייסדים היו ייקים. בית בטון מזוין שהיה מקפיא בחורף ומבשל אותנו בקיץ. בית מתוכנן ומסודר עם מטבח ענק, שאליו היתה צמודה מרפסת סגורה, שאחר כך הפכה לפינת אוכל – ושאליה הוצמדה אחר כך מרפסת פתוחה שבנה בוניו הורביץ. היה סלון גדול שהיתה בו גם ספה, שבלילה הפך להיות חדר שינה של ההורים (חיים ושושנה). בתווך – הול מרווח שהוביל לכוון הכניסה הראשית לבית ולמרפסת כניסה – שברבות הימים הפכה לחדר לאודי, וחדר שינה גדול ששימש ללינת הילדים (כולם !!!! עמי אודי ואריק).
חדר האמבטיה היה גדול במעט – והיו בו אמבטיה, ומקלחון עם דפנות בטון, חימום המים היה בעזרת גזרי עץ ורק בשלב מאוחר בנה חיים סוג של תנור מופעל על ידי נפט. בצד – פינת חדרון לנעליים. מתחת לחלון היה ספסל בנוי בטון ששימש לאחסנת המצעים והבגדים לכביסה. במשך שנים כשהיה נגמר היום וגם אני נגמרתי מעייפות הייתי מנסה לנוח עליו ומיד כמובן נרדם. כיף אמיתי.
במונחים של אותה תקופה וכפי שאנו ראינו זאת היה מדובר בבית לתפארת.
הגעתי לפרדס חנה כנראה בשנת 1943, והגענו לבית ברחוב הואדי, אחר כך רחוב הרכבת אחר כך רחוב האורנים.. הוא היה דרך חולית שהובילה לכוון מרכז המושבה. הרחוב שנקרא כיום "דרך הים" היה מין דרך מחורצת עקב הגשמים שהובילה לכוון מזרח וחצתה את רחוב 500 ואחר כך הגיעה לרחוב 800 (המספרים הנם מזכרת לעלות בשטרלינגים[1] של קנית המגרשים הללו בזמן הקמת פרדס חנה) שהפך אחר כך לדרך הנדיב שזה היה רחוב שהיה בעצם הדרך הראשית בין חיפה וחדרה.
הבית בפרדס חנה היה בעצם בקצה של הקצה הצפוני של המושבה. מצדו המערבי, ולכל אורך המושבה, מהמרכז ועד למחנה הצבאי ומשם נמשך עד לחולות – היה הוואדי. ואדי שהיה כמובן יבש כל השנה, אבל בעיתות הגשמים היה מרכז ומנקז את כל פרדס חנה – ולעתים היה מתמלא מים עד גדותיו ובשטף מים עז. מעבר לואדי היה אזור דמדומים ומאחוריו חורשת אקליפטוס – "יער", האמת – די מפחיד. מסביב ליער היתה חגורה של אורנים שבחורף היינו הופכים את הרפד סביב העצים ומאתרים פטריות מאכל – "אורניות" יפיפיות. מתוך הואדי זכורים לי חורים חפורים בדפנות שבתוכן דגרו השרקרקים, תמיד חשבתי להכניס יד ולנסות לשלוף את מה שישנו בתוך הקן, גם עכשיו יש לי צמרמורת פחד רק מהמחשבה על כך. ברבות השנים ניטעו אורנים בין הבית ובין הואדי וממול לבית.
על שפת הואדי היה אלון יפה.
השלב הראשון בהתאקלמות שלי היה החיבור עם הסביבה המתאימה כלומר גן הילדים. "גן מלכה", אמו של נדב רביד[2]. את הגעתי הראשונית לגן פתר ידידי הנצחי אורי כהן. אורי שהיה זקן ממני בשנה, לקח אותי ביד והוביל אותי עד לגן, בשלום ובבטחה. אירוע נוסף שהונצח מאותה תקופה היתה תמונה שלי יחד עם מיכה שקדי, כשבידי שנינו מערוכים ואנו מרדדים מצות לפסח.
תלבושת סוג א' שלנו, היו מכנסים קצרים (מאד…) ללא סנדלים ללא גופיות וללא כובעים. עכשיו אני משלם את פירות ההזנחה הזו ונאלץ לעשות ביקורים תכופים אצל רופאים פלסטיקאים…
תמיד הלכנו יחפים, בתחילת הקיץ היינו מקפצים מנקודת צל אחת לשניה כי החול שרף. בהמשך הקיץ הלך עור כף הרגל והתעבה עוד ועוד, הגענו למצב שיכלנו ללכת בשדה קוצים מבלי לחוש בהם, לקראת סוף הקיץ יכולתי להשתעשע עם חוט ומחט ולתפור צורות שונות בעור המעובה הזה.
לעומת זאת היה חורף אחד בלתי נשכח בשנת 1950, כאשר היה גל קור ולמחרת בבוקר כל המדינה היתה מכוסה בשלג של כמה עשרות סנטימטרים, ומי שלא ראה זאת לא ראה מראה פלאי כזה מימיו. אנחנו כמובן השתעשענו בחוץ ולאחר כמה שעות כשחזרנו הביתה היינו קפואים לחלוטין – עד כדי כך שישבתי מול התנור עם רגלי מעל הלהבות ושום דבר לא הפשיר אפילו שהגרביים פשוט בערו.
הרחוב והשכנים התנהלו במשפחתיות מרובה. החצר מצד דרום היתה של משפחת ביז'ו ודבורה שניאור. ילדיהם מינה – בת כיתתי, צביקה שנהרג בששת הימים ופועה הקטנה. מהצד השני היה בית וולף אחים (יהויכין), ורותי ועמוס "הגאון" ואמנון. אחר כך משפחת ד"ר בן יוסף ויהודית וילדיהם חי, דני (דוקסי) ועמיחי, אחר כך משפחת טלמן, זילברשטיין, לאופר (שנכדו הוא יצחק לאור) ואז משפחת כהן עם אליהו (פיסי) ואורי (פוקי). הבית האחרון היה של דן כהן (שהיה בעינינו בועט פנדלים מופלא).
היתה קרבה רבה בין השכנים והבידור העקרי היה משחקי רמי כמעט כל ערב בניצוחה של יהודית בן יוסף, משחקים שלוו תמיד במריבות אימים.
יחסי השכנות היו למופת, היה קשר חם וטוב ועזרה והתחשבות. בפרדס חנה דאז כל חצר היתה בשטח של חמישה דונם, עם כניסה רחבה מהרחוב ועד לבית. כדי להרוויח שטח סוכם שהכניסה מהרחוב עד לבתים תהיה בצד של סלובטיצקי, תמורת זאת יכלה רותי וולף להקים גן לתפארת לכל אורך הכניסה ואילו בהמשך החצר הוקם המחסן ובהמשך גם לול הסוללות עד לקו הגדר עצמו.
הכרנו טוב אחד את השני, והיו תמיד דיונים וויכוחים אין סופיים. אחים –יהויכין, השכן עשה קרירה מרשימה בצבא כמי שטיפח את השימוש בכלבים לשמירה על שדות התעופה. בנוסף התמחה באילוף כלבים והיה משתמש בי כמטרה: היה מלביש אותי בבגדי מגן עבים ונותן לכלבים לתקוף אותי בחמת זעם. לא היה קל, והפחד די קינן בליבי. אשתו רותי היתה סנסציה בשכונה. אחים הכיר אותה במחנה העולים היא היתה צעירה בולגריה, והתחברה יחד עם משפחתה לאחים. רותי התגלתה כאישיות מרשימה ונבונה, וגם היתה חתיכה, צעירה, נמרצת ואינטליגנטית. אחים היה כבד שמיעה. בשלב מסוים היה מהפך והוא קיבל מכשיר שמיעה חדש. היה ערב חורפי וכל הדרך לקולנוע הוא התלונן שהמכשיר מקולקל כי כל הזמן שמע דפיקות בלי הרף. לקח לנו ערב שלם כדי להבין שזו הפעם הראשונה בחייו שהוא שמע את נפילתן של טיפות הגשם.
אמא פחדה מאש. מסתבר שהחשש שלה משריפות התגלה כמוצדק לפחות פעם אחת. המלאך הקטן אודי, הראה ענין רב בנסיונות בכימיה ובפיזיקה. ואהב מאד לשחק בגפרורים ובאחד הימים הצליח להצית את כל השטח שלאורך הואדי, האש התפשטה והתקרבה לנגריה של הירשפלד, והאמת היתה סכנה אמיתית שהנגריה תדלק. ואז כל הרחוב נחלץ עם דליים וצינורות מים לעצור את האש שנמשכה כמה שעות וכל הלילה נשארנו כדי להשגיח שלא תתעורר שוב.
רק אצל ד"ר בן יוסף, שהיה הווטרינר האזורי, הותקן טלפון: הטלפון שימש אותו כדי לקבל הודעות מקיבוצי הסביבה על פרה "דורשת" ולכן עליו לבוא מהר ולבצע את ההזרעה המלאכותית. מדי פעם היו קרובים או מכרים מתקשרים, בדרך כלל כדי לתאם ביקור, ואז יהודית בן יוסף היתה יוצאת לחצר וצועקת בקול "שושנה –טלפון" ואמא היתה רצה אליה כדי לקבל השיחה. ביקור של אורחים היה מתחיל כבר ביום חמישי, ובדרך כלל אני ועמי היינו מפנים את המקום והולכים לישון על הרצפה אצל משפחת וולף. הביקורים הללו לא היו סתמיים – ובלי לזלזל בידידות האמת שהיתה, הרי לאור המצב הכלכלי במדינה (שנים של שוק שחור !!!!) זה נוצל גם לצרכי הצטיידות במיטב תנובת הארץ וכל אחד מהם היה חוזר הביתה עם כמה עשרות ביצים, איזה שהוא עוף אחד או שניים, וכל מיני ירקות ופירות על פי העונה.
הבית ואורח החיים בו היה בסיס ומסגרת לכל מרכיבי המשפחה. אנשים היו מתארחים בלי הרף. בימות הקיץ היה מתמלא בשמחת נעורים, תמיד עם גודש של נסיעות לים ולפעמים עם קצת טרטור בעבודות כמו קילוף קלחי תירס ועזרה בעבודות שונות. מאפיקים היה נוהג קבוע, כאשר זהבה היתה באה עם נכדיה לבקר ולשהות אצל "שושנקה". זהבה היתה קיבוצניקית, אלמנתו של משה, דודי מצד אבא. לפי האגדות הוא פעל באזור כקבלן בניה ובנה אתרים רבים וביניהם גם את אולם הקולנוע בפרדס חנה שברבות הימים הפך להיות האמפי. במהלך עבודתו דרך כנראה על מסמר ופשוט מת ממה שנקרא אז הרעלת דם ובימינו כנראה טטנוס.
החיים בכפר ובמשק חקלאי בנויים סביב הבית וסביב ניהול חיים מסודר: קמים בבוקר, מטפלים טיפול ראשון בבעלי הכנף, עושים מספר עבודות ולקראת ההליכה לבית הספר –אוכלים ארוחת בוקר. בהמשך היום תמיד היתה ארוחת צהרים ובערב ארוחת ערב. מבין הדברים הכי נפלאים ושהשאירו את רישומם על כולם – היו המאכלים שאמא ידעה להכין. חוץ מזה שלאחר עליית יענקל שמיל הוא הביא איתו גריל פלאי שהצליח לייצר עופות בגריל שמאז ולעולם לא נתקלתי באיכות שכזו היה לאמא גם ארסנל של תבשילים ובישולים מיוחדים, זה היה מוזר ומפתיע אבל מכלום יכלה להכין ארוחה וכשרצתה ידעה להכין מטעמים בלתי רגילים. החל משעועית בפרורי לחם, ממולאים למיניהם, מוצרי בצק, פירוגן[3] ודומיהם ועד לעוגיות שמכל הסביבה היו באים לטעום מהן.
במובן מסוים היה בסיס די אוטרקי לכלכלת הבית. הרבה מהמזון שאכלנו התבסס על ייצור עצמי – ראש וראשון ביצים, חביתה בבוקר חביתה בערב. הלול סיפק גם בשר ללא הפסקה, עיקר הגידול בלולים היה לצורך ייצור ביצים ובשנים יותר מאוחרות גם לגידול פטמים. המקור הראשון לבשר היו אין סוף עופות שחשו ברע, ומיד היו מאובחנות כפוטנציאל לאספקה עצמית ואז היה מוטל עלי התפקיד לקחת את העוף לתפוס ברגליו להניח בעדינות את צווארו על מפתן דלת המחסן ואז בעזרת הגרזן במכה אחת, מסיים את המלאכה. ילד צעיר שעושה זאת בסוג של שקט ובלי כל חשש או נקיפות מצפון (אז עוד לא ידעו מה זה טבעונות ואפילו לא צמחונות). המרכיבים הבאים היו כמובן כל מיני סוגי ירקות כעגבניות, מלפפונים, גזר, וכו' שגודלו לפרקים בשדות ובחורף היו תפוזים, מנדרינות ואשכוליות שגדלו בקדמת החצר ושזיפים, ותפוחים למיניהם שגדלו בחצר "למעלה". ברבות השנים הכרתי אישית כל עף ועץ וידעתי בדיוק את טבעו ואיכותו. לצער כולם לא תמיד זכינו לראות פירות בשלים כי היה לי מנהג להתחיל ולאכול אותם מיד בעת שהפרחים חנטו והפירות רק התחילו לבצבץ.
בקיץ כמובן היתה אספקה שוטפת של ענבים. לקראת שלהי הקיץ כל הבית היה נערך לקראת הבציר. זו היתה פסגת השנה, ארגזים והתארגנות ובימי הבציר השכמה לפנות בוקר, הצטיידות במזון ויציאה לאסוף את הבוצרות והתחלת הבציר עם שחר. עבודה קשה ומאומצת, וככל שהתקדם היום וגבר החום הרי בשילוב עם מיץ הענבים הכל הפך להיות יורה רותחת. נחמת-מה שאבתי מכך שחלק מהבוצרות היו די נדיבות ביחסן אלי וחשבו אפילו שיש בי חן מיוחד בגלל גומת חן בסנטרי, ותמיד אמרו "שיש לי חור בסנטר כמו לקירק דוגלס". סוף המשימה היתה לקראת הצהרים עם העמסת כ- 200 ארגזים לקראת הובלה ליקב בזכרון. התעמלות בריאה וקשה יותר מכל מכון כושר כלשהוא.
טקס מיוחד היה מדי שנה בסתיו, כאשר חיים היה מעמיד חביות בחצר, ממלא אותן בזיתים, שופך עליהם סודה קאוסטית וכך היינו מייצרים עשרות פחים של זיתים כבושים לאספקה לאורך השנה. בנוסף אמא היתה מכינה צנצנות עם מלפפונים כבושים במלח, שמאז לא טעמתי כטעמם.

תקופת המנדט
רחוב הואדי היה אמנם לאורך הואדי, כולו רק חול וחול והוביל מהמרכז ועד לבית של אורי כהן, בהמשך היתה גם הגדר של המחנה הבריטי ומחוץ לגדר היה בנין הנאפ"י ולידו מגרש כדורגל שלמעשה נשאר מגרש הכדורגל במשך כל אותן עשרות השנים שעברו מאז.
הנאפ"י שזה השקם הבריטי – היה מלא כל טוב, ואני הסתובבתי שם כמו מסומם מכל שפע הדברים הטובים, אבל בעיקר השתמשתי באתר כשדה ציד של חיילים שהייתי רץ אחריהם ומבקש "Have you stamps?" ובאמת מעת לעת הייתי זוכה לקבל בולים, לא לפני שהיו אומרים לי בחיבה "Little F..cking Jew" או Bastard Ginger"[4]".
הימים כבר היו ימי המחתרות, וזכינו שלפחות פעמיים אנשי אצ"ל תקפו רכבות נושאות תחמושת. מעבר לואדי ומעבר לחורשה נשמעה התפוצצות אדירה וחלקי מתכת הגיעו עד אלינו, ואז השתרר שקט, עמדתי בחלון המרפסת והסתכלתי מערבה ואז הופיעו בדרך החול בכניסה לחצר כעשרה אנשים מיוזעים ונרגשים כאשר על כל אחד ב"הצלב" אין סוף רובים שהצליחו לאסוף כשלל ולפחות אחד או שנים פצועים שהצליחו להכניס לבית השכן שלנו, ד"ר וולף שהיה רופא, השאירו והמשיכו בנסיגה בחצר מזרחה לכוון אפלבאום והלאה. אחר כך נמסר שכנראה הם הצליחו להעמיס המון תחמושת ורובים על משאיות שהצליחו לחמוק.
{הערת בית הראשונים: לזכר הנופלים בפעולה זו הוקמה אנדרטת גן השלושה, בפרדס חנה – רחוב המסילה 1}
לאחר כמה שבועות הפך איזור ההתנקשות להיות מגרש המשחקים שלנו, כל האזור ליד מסילת הברזל היה מכוסה באלפי פגזים ואנחנו היינו מפרקים את הפיקות ושולפים את החומר נפץ שהיה ארוז בחפיסות קטנות מלאות "מקרוני" שהיו חומר הנפץ. אין לי הסבר למה ואיך לא נהרגנו כולנו בעת שהכינו בכח על הפיקות כדי לסובב אותן ולפרקן. את כמות השקיות האין סופית, (שהכילו חומר נפץ הודף בתצורה של איטריות) החבאנו בבור מוסתר בעמדת החול שהיתה בחצר של בן-יוסף וכל פעם עשינו כל מיני מטעני הדף, כאשר דחסנו את המקרונים לצינורות מתכת והפעלנו והדלקנו אותם. פעם התלקח פח מלא מקרונים וכמעט שרף את חי בן יוסף, ומאז קצת נרגענו.
בדרך כלל היה קשר די נעים עם החיילים הבריטיים, הם היו מסתובבים במושבה והיו להם ערבי ריקודים ב"קפה שטרן" או ב"קפה עדן" לא רחוק מביתנו. המתח היה מתעורר בכל פעם שה"פורשים", כלומר אנשי אצ"ל ולח"י, היו מבצעים פעולה. בארוע אחד, כאשר עמדה על הפרק חטיפת הסרג'נטים, הוטל עוצר כללי, ואז כאשר שיחקנו ברחוב ראינו לפתע עשרות "ברן קרייירס"[5] באים מהמחנה לכוון שלנו. החיילים עברו מחצר לחצר וחיפשו. מבחינתנו הדבר הכי חשוב היה שהם הפכו כמה פעמים את הריפוד בלולים וחסכו לנו עבודה רבה.

בית הספר העממי – פרדס חנה
בית הספר העממי היה מנוהל במתכונת חברית חברתית. אמנם היה המנהל רוזן, איש עם סמכות, קול עמוק ולדעתי עם תחושת מסירות ורצון לחנך בצורה מופתית, אבל היחסים עם המורים היו כמעט חבריים. למשל, המורות קליגר[6], שלומית מילר "פוסיקט" שהיתה מוקד להצקות, ובעיקר בן אברהם שלטעמי היה מחנך מופתי ואיש אשכולות ובמקביל היה משחק עמנו בהפסקות במשחק המחניים ולא היסס ל"חמם" עם הכדור בכל כוחו.
הקשר עם חברינו בכיתה היה מאד נעים, למעשה לא היו מריבות והיה קשר נעים ואיכותי עם כולם. קצת הרגשנו את התקופה כאשר למשל בשלב מסוים נדהמנו לשמוע שאחיה של חנה הירשפלד נהרג במלחמת השחרור, אבל שאר החברים כמו אורה מכניק (הראשונה בארץ שעברה כילדה השתלת שסתום) רוחל'ה ודליה, יהודית ורינה זוט (שהיו מלכות הכיתה) וגם גדעון פישמן שלימים הפך להיות קפטן בצי"ם ובהמשך ניהל את נמל ניו אורלינס. היתה גם קבוצת העולים החדשים: בנו גרינברג, צבי (גרישה) פרבדה (אמת) ויהודה בלזר, והיה חבר נוסף צבי לקסר – פעם אחת כשכבר גרתי בתל אביב, הופיע אצלי בחצות הליל בליל סערה מטורף, כולו רטוב מגשם, סיפר לי שהוא למטה עם אשתו וילדיו, בורח מנושים שאיימו על חייו, וביקש את עזרתי. נתתי לו כמה אלפי שקלים שאבא נתן לי כדי לעזור לי לקנות אוטו, אין צורך לציין שמאז לא ראיתי אותו יותר.
אין ספק שתקופת פרדס חנה עיצבה מאד. האדם הינו תבנית נוף מולדתו, והמהדרין אי אפשר להוציאו מפרדס חנה ואי אפשר להוציא את פרדס חנה מהאדם. לפי מספר שנים התקיים חג יובל לקיום בית הספר העממי וגילית להפתעתי שמישהו מצא חיבור שאני כתבתי בכיתה ח' ודאג להדפיסו באותו ספר.

בית הספר החקלאי פרדס חנה
בדרך הטבע היה ברור שהמסלול הינו בית הספר החקלאי. אמנם לא היו אופציות אחרות, למעט הגימנסיה בחדרה, אבל ה"חקלאי" דאז היה מוסד מפואר ואיכותי. היו בו מעט מאד "חיצוניים" כמוני והדגש והעיקר היתה הפנימיה. כל חיי בית הספר התרכזו בפנימיה עם מסורת ומסגרת יחודיים "יעני איטון[7] לילידים".
לזכותה של הכיתה הזו זכינו לתקופת נעורים מדהימה, נשארנו בקשר רב ולפחות שניים מהם – ללי וציקו – הפכו לידידי נפש ונצח ואנו מלווים זה את זה כל חיינו.
במסגרת הלימודים שהיו יחסית רציניים, הצלחנו לשרבב גם אין סוף מעשי שובבות וקונדס (שאני מניח שכיום היו נכללים תחת כותרות פליליות למדי), החל מגניבה אין סופית של מכוניות בלילות, והשיא היה בגניבות מתוחכמות של הבחינות מהכספת של חדר המנהל. כאשר שמנו יד על נוסח הבחינה, היו כולם מתפזרים לחדרים להכנת התשובות. בבחינה בכימיה הגיעו אלי הביתה רוב הכיתה. לקחתי את הספר קירזון[8] והעתקתי עשרות דפים למחברת הבחינה – הגשנו את המחברות וכצפוי קבלתי 60. ההתייחסות האישית לכל תלמיד היתה צרובה בראשו של דר' רוזנברג, וכל אחד קיבל את מה שמגיע לו ולא משנה מה כתב בבחינה…
המורה לעברית היה "שטינקר", תמיד היה לו שעור ראשון בבוקר ואני תמיד הייתי מאחר ומספר לו שאני גר בזכרון והאוטובוס איחר. יום אחד לפנות ערב אני מגיע הביתה וב"מרפסת " יושב הנ"ל. הוא שאל מה אני עושה פה ואמא בהתלהבות הציגה את הבן שלה – הוא די נדהם על כך שאני לא תושב זכרון. הסתבר שיה לו קשר משפחתי כלשהוא עם משפחת אוברמן. לאחר חודשים היתה בחינת בגרות בדקדוק ואני קבלתי ציון 50.1 – כלומר עובר. ואז אמר לי שטינקר: "אם לא היית קרובי, לא היית מקבל גם את זה."
זו היתה תקופה של לימודים ושל עבודה. לי היתה עבודה בבית ובנוסף השתלבתי גם בעבודה בבית הספר, החל מתורנות רפת שהיתה גולת הכותרת של חיי בית הספר; היה לי קשר מיוחד עם מיכאל מהאגרוטכני שנתן לי משימות ושלח אותי לבד עם הטרקטור למשימות חריש ליד גן שמואל, ואפילו עד לשטחי הפלחה המרוחקים בזיתא[9]. תקופת חיים שבהחלט פעלה לגיבוש אופי ולחיזוק הבטחון האישי.
בגיל הנעורים ואחר כך גם בתקופת הצבא ואחריה, התגבשה מאד הידידות עם אורי {כהן} ומיכה {שקדי}. אורי זכה, ובגלל נכותו של האב ואחר כך בגלל שהשתלב במשרד הביטוח שלהם, בבעלות על מכונית פולקסווגן שהיתה הדבק שהשתמשנו בו בלי הרף במסעות הציד שלנו. שמנו הרקיע ובאחד המקרים אחת מבנות פרדס חנה פגשה אותנו ודאגה לקרוא בקול שהנה "הגיעו שלושת המוסקטרים מפרדס חנה." האמת, די בגאווה אמצנו לעצמנו את הכינוי הזה.
הבית שלנו היה בית שכל כולו כוון לעבודה. היו כמובן הלולים שהוו עיסוק מלא, החל מהשגת הנסורת ששמשה מצע לאפרוחים, ואחר כך כשבגרו קצת הועברו ללול המרווח ובתקופות מאוחרות יותר ללולי הסוללות. לאמא היתה מיומנות מיוחדת להתייצב בתוך השטח המגודר ולתפוס את הפרגיות ברגליהן כדי להעבירן לשיכון הבא.
בשלב מסוים היה נהוג גם לקטום את המקור של הפרגיות, גיליוטינה עם סכין חשמלית שהיה מקצר את המקור. פעולה אכזרית שבאה למנוע נוהג אכזרי של העופות, אשר בשניה שגילו כתם כלשהו על אחיותיהן היו מנקרות אותן עד מותן. את העופות היה צריך להאכיל ולפזר באבוסים ולפחות פעמיים ביום לאסוף את הביצים. היה גם קטע של קציר הירק שהיה בעיקרו בטטות והעברת הכל ליד מקצצת הירק שבמשך שעות היינו מסובבים ביד עד שהושלמה עבודת הקיצוץ. הכנת התערובת היתה עבודת פרך. במרכז המחסן היתה רחבה שעליה היינו עורמים את כל המרכיבים כגון שעורה, תירס, כוספות[10], אבקת חלב ושאר המרכיבים. משקל הערמה המשוער התקרב לכשני טון, אחר כך נעמדנו בצד הערמה עם האתים וכך כף אחר כף, במשך שעתיים –שלוש העברנו לערמה החדשה וכך נוצר הערבוב של כל המרכיבים – התהליך בוצע כשלוש ארבע – פעמים עד שהושלם. לא רק עבודת פרך אלא כל גופנו התמלא באבק מטורף לחלוטין. עבודה מפרכת נוספת היתה כרוכה בכך שלאחר כל מחזור גידול היה צריך לפנות את ערמות הזבל והלשלשת שנאגרו. השיא היה גרוע עוד יותר כאשר הערמות קצת נרטבו והפכו לבית גידול למיליוני זחלים וזבובים. מי שלא עסק בחייו בפינוי ערמות שכאלו – לא הבין עד כמה העסק יכול להיות לא נעים. אין לי ספק שאם מישהו רוצה לגדל ילדים ברוח של חופש ושל עשיה מרחב הגידול במושב או במשק חקלאי כשלנו היו המסלול המועדף.
אנחנו, ילדי השכונה, שיחקנו ברחוב במשך שעות על שעות כדורגל שהתבצע במסלול הכניסה לחצר או בשטח הרחב יותר מול ביתו של רוזנפלד העגלון, ששנא את ההשתוללות שלנו וכל פעם שהכדור נפל בחצרו ניסה לפגוע בנו בשוט והיינו מחכים ללילה כדי להחזיר אלינו את הכדור שנגזל.
כל השנים היה לי הרגל: כדי לאגור שקט הייתי מסתובב בין העצים, התבודדות לרגיעה. יום אחד ליד עץ הלימון שמעתי שריקה לוחשת – הייתי מוכן לכל הגרוע שבעולם – ואז חלף מעלי בפעם הראשונה בחיי מטוס סילון – המטאור הראשון שהגיע לארץ. משהו שאז עוד היה סוד מוחלט !!!!!
שכשמדובר במשק חקלאי, ומעל לכל במשק של בעלי-חיים, הרי נושאים כמו אחריות, עמידה בלוח זמנים, עזרה, כושר לעמוד בלחץ ובמאמץ, פיתוח כישורי עבודה וכו' הינם מבוא מדהים לחיים. אתה לומד גם לבצע משימות מכל סוג שהוא, נטיעות, השקייה, האכלה, עבודה נכונה עם מעדר, חרמש, מזמרה, משור ופטיש וכו'. מיומנויות שמלוות אותך אחר כך כל חייך.
אני זוכר למשל שכשנקנה הבדפורד[11] (משאית שקיבלה אישור ממשלתי לקניה) החלטנו לבנות לה סככה בצמוד למחסן הגדול. הלכנו ל"יער" חיפשנו גזעים ראויים וישרים, כרתנו את העצים, הבאנו לחצר, הקמנו את הבסיס ואת הגג בנינו מלוחות אסבסט, הכל בעצמנו וללא כל סיוע.
במהותו היה הבית עם אצטלה של משפחה זעיר בורגנית מסודרת. על הקירות היו תמונות, חלקן מקוריות: קוסונוגי וליטוגרפיות שונות של ראובן ואחרים, ומערכת סלונית לישיבה ומזנון גדול לאחסון הסרוויסים, יינות מסוגים שונים (כחבר באגודת הכורמים היתה לחיים זכות פעם בשנה לקנות יינות לשימוש ביתי והארון היה תמיד מלא בבקבוקים החל מכרמל הוק וכלה בקוניאק מדיצינל) וגם בקלסרים עם מסמכים שונים ומעטפות שבהן נשמרו מכתבים ותמונות למזכרת.
בבוידם הסתתר כינור שהיתה טענה שחיים בילדותו ניגן עליו, אבל בבית היו לא מעט ספרים, למשל בית בודנברוק[12] ועוד קלאסיקות. ספרים שלא מתאימים לילדים היו מוסתרים בארון למטה עטופים בנייר עיתון כדי שלא נוכל להגיע אליהם. למשל שנהאת המצרי[13] שהיו בו קטעים חשודים בנקרופיליה, וכמובן מחקרו של קינסי[14], הכל הוסתר כדי שלא נדע מה עושים המבוגרים. לדעתי באותן שנים גם המבוגרים לא הבינו בדיוק מה כתוב בו. שלא יהיה ספק בלבכם בכל ערב שההורים יצאו, או לראות סרט או לתה ועוגה אצל ההורביצים, מיד הייתי מעיין שוב ושוב בספרים המוקצים הללו. בנוסף היו ספרים מסוג אחר לגמרי שבמובן מסוים הכתיבו לי את תפיסת החיים כגון סופו של גיטו וילנה, שכלל תיאור ההשמדה בגיטו וביערות פונאר, ומאידך זכרונות צ'רצ'יל בחמישה כרכים עבי כרס. לא נפקד מקומם של ספרי חקלאות, ספרי השנה של אגודת הכורמים והרבה חוברות "השדה".
קראנו את "דבר" למרות תפיסת העולם "ציונית כללית" של חיים, שהיה מקפיד ומתרגש לקראת כל יום ששי כדי לקרוא את הטור השביעי של נתן אלתרמן. בהיסטוריה של חיים היתה תקופה של השתלמות חקלאית בפולין, עליה לארץ לאזור מבצר "שוני", השתתפות בייבוש ביצות כברה, הקמת גבעת עדה ובין לבין עבודות חוץ בסלילת כבישים בצפון הארץ (ביתוניה). מפעל חייו היה בניית המשק החקלאי שכלל, חלקות בסופספי, סינדיאני חלקת זיתים וכו'. בנוסף מדי פעם גודלו חלקות של נושאים שונים כתירס, או אפילו אבטיחים (למשל חלקה שגודלה כעסקה משותפת יחד עם השכן וילי כהן).
גדלנו במשק ובמסגרת תובענית מאד, וכולם היו עסוקים בעבודה עד מאד. היה צריך לאסוף ביצים, ולתפוס פרגיות ולפנות זבל ולהכין תערובות ענק ולקצוץ ירק ובלילה היה צריך לסגור את הלולים בלילה השחור והמפחיד. ומעל לכל היה כמובן הקיץ כשבשיאו הבציר שאליו חיכו כל השנה ולביצועו התמקדו כל כוחות הנפש של כל המשפחה.
יחד עם זאת, גדלנו בבית שהיתה בו תחושה של רווחה, סוג של עושר יחסי, בכפוף לימים ההם. בבית היה מכל טוב, יחסית לאותם ימים – בבית היה אוכל (אף תרנגולת כושלת לא הלכה לאיבוד), אכלו מטעמים כולל גריל עוף מופלא (מהגרילר של יענקל-שמיל) ומרק פירות מלא שזיפים. היה טרקטור והיתה אפילו משאית, שעימה היינו נוסעים לעיר הגדולה, עד להדר הכרמל כדי לקנות בגדים ב- או.ב.ג[15]. ובדרך בחזרה כשעברנו ליד הבנק – אודי אמר שלדעתו הכסף של אבא מגיע לפחות עד לגובה החלונות.
מבנה משפחה כשלנו היה מאד מורכב[16] ועם אב חורג, שכדרך הטבע אני הייתי מעת לעת במלחמת עולם עימו, מדי פעם לא היה מהסס לתת פליק ולפעמים אפילו היה משחרר חגורה כדי לחנך – ואז בתרגולת קבועה אמא היתה מתעוררת להיות לנו למגן. עוצמתו וחוזקו היו משהו שעיצב וכיוון את כל ההתנהלות בבית. מאידך גיסא ידענו כל הזמן שיש לו בעיית לב, וכי דרך קבע נטל ניטרוגליצרין. הכל התנהל כשורה: כולנו למדנו, ניסינו לשחק כדורגל, אודי התמחה יותר בכדורסל. אני התגייסתי, עמי התחתן, אודי התגייס לצבא, ופתאום באמצע השקט היחסי הזה – ארעה פצצת אטום: חיים, אב המשפחה האולטימטיבי, האיש שידענו שהוא חזק יותר מכל סלע, פשוט נפטר.

[1] העלות היתה בלירות ארץ-ישראליות, שהיו למעשה צמודות ללירות שטרלינג.
[2] הגן היה במבנה שבו נמצא כיום בית הראשונים.
[3] הכוונה לכיסונים (קרפלעך, ורניקס): בצק ממולא כבד קצוץ, בשר או תפוחי אדמה.
[4] Bastard הוא כינוי גנאי, Ginger – קוץ' ג'ינג'י.
[5] ביטוי שאינו מוכר לנו. מילולית: זיקוקים. בהקשר הכוונה כאן לחיילים בריטים. אולי מכאן הביטוי "גפרורים" בקשר הצה"לי?
[6] הכוונה ליהודית קליגר
[7] הכוונה ל- Eton College, מוסד חינוך בריטי פנימייתי לנערים (בנים בלבד), שנוסד במאה ה-15 והיה לשם דבר
[8] הכוונה ל"כימיה כללית ואנאורגנית: ספר לימוד לתלמידי הכיתות העליונות" מאת בנימין קירזון, יצא לאור ע"י הוצאת עבר, בשנת 1952.
[9] לא רחוק ממה שהיום מכונה שכונת בית אליעזר, חדרה. כיום: שמורת זיתא.
[10] כוספא (כֻּסְפָּה) היא שם כולל לפתיתי מזון עשירים בחלבון לבעלי חיים הנוצרים מעיבוד תעשייתי של גרעינים ומיצוי השמן מהם. הכוספא משמשת להעשרת מזון בעלי החיים בחלבון מן הצומח. הכוספא הנפוצה ביותר כיום היא מסויה, ובנוסף קיימות כוספאות מהגרעינים הבאים (מן הנפוץ לנפוץ פחות): תירס, לפתית, חיטה, שעורה, חמניות ועוד. (ויקיפדיה – כוספא – 3/2/2022)
[11] מותג של מפעל ווקסהול, שהתמזג מאוחר יותר לג'נרל מוטורס.
[12] מאת תומאס מאן
[13] טקסט מצרי שהתגלה בתחילת המאה ה-20 ומתוארך לתקופת הפרעונים
[14] דוחות קינסי הם שני ספרים על מיניות בבני אדם: "התנהגות מינית בזכר האדם" (1948), ו"התנהגות מינית בנקבת האדם" (1953).
[15] א.ב.ג – חנות של מוצרי אופנה לגברים, שהיו לה סניפים בחיפה, תל אביב וירושלים. נחשבה לחנות יוקרתית לגברים. שלוש אותיות הפירמה חוברו יחד בלוגו, מתחת לשם היה איור של גבר לבוש "אלגנט".
[16] חיים סלובטיצקי הכיר את שושנה לאחר שהתגרש ונותר עם שני ילדיו, שושנה הכירה את חיים כשהיא גרושה עם ילד (קוץ' – צבי-אריה, המספר), ולאחר נישואיהם של חיים ושושנה נולד להם אודי.