חלקה של פיק"א בהקמתה של פרדס חנה
פיק"א = פ+יק"א = החברה להתיישבות היהודים בארץ ישראל (מיסודו של אדמונד דה רוטשילד)
למה פיק"א? פיק"א היא הגלגול השלישי של תמיכת הברון רוטשילד בהתישבות הציונית בארץ ישראל. אחרי שלב ראשון של השקעה ישירה (מ-1882), הקים הברון עם חברת יק"א, שהיתה שייכת לברון הירש, את הוועדה הארצישראלית, שהורכבה מששה איש: שלושה מטעם הברון (כולל הוא עצמו) ושלושה מטעם יק"א. בתחילה יק"א ראתה עצמה מחוייבת לעזרה בהתישבות יהודים, אך לא רק בארץ ישראל. לאחר מותו של הברון הירש החלה יק"א להתמקד גם בארץ-ישראל, וזה היה הבסיס לשיתוף הפעולה בין הברון, שהעדיף שהשקעותיו יהיו באמצעות חברה מסודרת, לבין יק"א. אחרי מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד בעקבות הצהרת בלפור, חזר הברון לשליטה מלאה בהשקעותיו, ופעולותיה של יק"א בארץ הועברו לשליטתו. המחויבות לפלשתינה (כך כונתה אז ארץ ישראל) מתבטאת באות פ' בשם החברה – Palestine Jewish Colonization Association. כך, באופן מעשי החלה פיק"א לפעול כבר ב-1920, ועל ניהולה תחת פיקוחו של הברון הופקד בנו, ג'יימס רוטשילד. החברה נרשמה באופן רשמי בשנת 1924, ובאותה שנה החלה לרכוש את האדמות שעליהן תוקם פרדס חנה, ולתכנן את המושבה. במבט לאחור פרדס-חנה היתה המושבה האחרונה שהוקמה בסיוע משפחת רוטשילד, ובין האחרונות שהוקמו בארץ.
האיזור כונה רָבְיָה, והאדמות נרכשו מידי בוסניאקים שגרו בקיסריה. היו אלה מוסלמים שמוצאם מבוסניה והם יושבו מחדש באזורנו בסוף המאה ה-19, לאחר שהאימפריה העות'מנית איבדה את שליטתה בבוסניה בשנת 1878 במסגרת קונגרס ברלין. השלטון התורכי העניק להם קרקעות רבות באיזור קיסריה בכדי לסייע לשיקומם. חלק גדול מהקרקעות היו שטחי חולות בלתי ראויים לעיבוד חקלאי, ומוקפים ביצות.
קניית אדמות רביה, הביאה לרצף של קרקעות בבעלות יהודית בין זכרון יעקב ובנותיה בצפון ועד חדרה וגן שמואל בדרום, כרכור וגבעת עדה במזרח. היה הכרח ליישב ולעבוד את כל הקרקעות שנקנו, בכדי להביא לפינוי האריסים הערבים שהיו מפוזרים במספר מוקדים באיזור (האריסים קבלו פיצוי כספי מפיק"א).
התכנית של פיק"א היתה להקים מושבה שתתבסס על הדרים, אשר בה יוכלו המתיישבים לקיים את עצמם מהכנסתם תוך זמן קצר ולא יזדקקו לתמיכה כספית נוספת.
ענף הפרדסנות היה מקובל בשנות ה-20 ככדאי ביותר מבחינה כלכלית וכמתאים במיוחד לאזור החוף, אם כי הצריך השקעה התחלתית גדולה. במחצית שנות ה-20, השלטון המנדטורי החל לעודד נטיעת פרדסים של עצי הדר ושיווק הפרי לאנגליה. יצוא תפוזים החל כנראה כבר במחצית השניה של המאה ה-19, עם התפתחות התחבורה הימית, העליה ברמת החיים במדינות המתועשות, וההכרה בערך המזין של הפרי עתיר הויטמינים. מחיר פרי ההדר באירופה היה גבוה והפך את הפרדסנות לרווחית.[2] ייתכן שהמוטיבציה הבריטית אכן היתה אספקת פרי הדר למדינת האם.[3] השלטון המנדטורי ביטל את "מס העשור" על נטיעת עצי הדר.[4], מס שהוטל לפי החוק התורכי, ולמרות הנרמז בשמו של המס, עלה בהרבה על 10%. [5]
ׁׁׁנסבר את האוזן: בשנת 1900 היו נטועים בארץ 14,300 דונם פרדסים, רובם בבעלות ערבים, ורק 2,300 דונם בבעלות יהודים. הפרדסים השתרעו מנס ציונה בדרום ועד יסוד המעלה וראש פנה בצפון. שטח זה הוכפל בשנות השלטון התורכי ובערב מלחמת העולם הראשונה כבר הגיע לכ-30,000 דונם, שכמעט מחציתם, כ-12,000 דונם, בבעלות יהודית. מפרוץ מלחמת העולם הראשונה ועד מחצית שנות ה-20 הופסקה הנטיעה, ורק בשנת 1926 החל שוב גל נטיעות מואץ. בשנת 1929 היה בפעם הראשונה שטח הפרדסים בבעלות יהודים גדול יותר מזה שבבעלות הערבים. בשנים 1935 ו-1936 הסתיים גל הנטיעות המואץ, כששטח הפרדסים הכולל בארץ הוא כמעט 300,000 דונם. מחציתם (כ-155,000 דונם) במגזר היהודי ומחציתם במגזר הערבי. מרבית הפרדסים ניטעו באיזור מרכז הארץ במישור החוף וזאת משיקולים של אדמה חולית נוחה לגידול, מי תהום גבוהים, ורמת נגישות גבוהה של היבול לשיווק וליצוא.[6]
פיק"א תכננה את הישוב מראש לכל פרטיו: תכנית מתאר, אפשרויות הקיום ובחירת חומר אנושי מתאים. הכשרת הקרקע והכנת התשתיות כללו: בדיקות קרקע – הוצאה שיטתית של דגימות קרקע ע"י קידוח עד לעמק של כ-2 מטרים, בעזרת מקדח ברזל ובדיקת השכבות. חריש עמוק – בחלקו ע"י הפולר (2 לוקומובילים- קטרנוע משני צידי השטח הנחרש, המושכים בעזרת כבל מחרשה מתהפכת).
ישור שטחים – נעשה ישור ע"י סקרריפרים רתומים לסוסים. בפרדסים היה צורך להתאים את השיפועים להשקאה בתעלות בגרויטציה. כמו כן נעשו מדידות, מיפוי וחלוקה למגרשים ולפרדסים. הוכנה גם משתלת ההדרים, נקדחו בארות, הותקנה צנרת המים לחצרות ולפרדסים, ניטעו חורשות ושדרות. לחלק מהמתיישבים אף נבנו בתים ורפתות.
העקרון של פיק"א כחברה מיישבת היה שהיא תכין את התשתיות לישוב ותחייב את התושבים בהוצאות שיוחזרו כעבור מספר שנים, כשתהיינה הכנסות מהפרי. המתיישבים היו צריכים להיות בעלי אמצעים כספיים שיאפשרו להם לקיים את עצמם במשך 5 שנים, עד שהפרדס ישא פירות. המתיישב היה צריך לקיים את עצמו בכוחותיו הוא משלב זה. בכדי להבטיח זאת, העמידה פיק"א כתנאי לקבלה להתיישבות, הפקדה של 500 לא"י בבנק. מסכום זה, יכול היה המתיישב למשוך רק באישור פיק"א. בשנה הראשונה הוא היה רשאי להוציא מחשבונו 160 לא"י לנטיעת הפרדס ולקיום. היתרה נחלקה בערך בחלקים שווים על ארבע השנים הבאות. לבעלי הון רב יותר, ניתנה אפשרות שונה מעט: במקום שפיק"א תבנה את הבית למתיישב, הוא יבטיח לעצמו בבנק סכום של 800 לא"י ומתוך סכום זה יוקצבו לו 300 לא"י לבניית בית כראות עיניו[7]. 500 הלא"י הנותרות יחולקו ל 5 שנים לפי המתכונת של בעלי ה-500. לבעלי 500 הלא"י נקבע רחוב נפרד שנקרא שנים רבות – רחוב 500 (עכשיו רחוב הדקלים) ולבעלי 800 הלא"י נקבע למגורים רחוב 800 (דרך הנדיב היום). סדרי הפרדה אלו טושטשו תוך זמן קצר כשברחוב 800 בנתה פיק"א מספר בתים במתכונת ה-500. בחמישה מהם הוסכם בין פיק"א לנדבן בשם בספלוב, ליישב שומרי מצוות.
מתיישבים מסוג אחר היו חסרי האמצעים. היו אלה פועלי פיק"א שעבדו במקום בהקמת הישוב, חלקם עוד משנת 1927. פיק"א נזקקה להם במקום ובנתה עבורם את השכונה הראשונה בפרדס חנה, היא שכונת הפועלים (היום רחוב הראשונים). התכנית לגבי הפועלים לא כללה פרדס אלא משק עזר בחצר, להקל על כלכלת המשפחה. רק בשלב מאוחר יותר קבלו גם הם פרדס משטחי הפרדסים של פיק"א.
השמועה על הקמת פרדס חנה, עשתה כנפיים ורבים היו הפונים לפיק"א. רבים מהם נדחו, אם בגלל חוסר אפשרות להשיג את מלוא הסכום ואם מחסר התאמה אחרת כשהקריטריון הקובע היה ידיעה ונסיון מוקדמים בעבודה חקלאית.
עם כל מתיישב חתמה פיק"א חוזה נפרד אשר בו פרוט החוב לפיק"א. בחוזה מתחייב המתיישב להחזיר את חובו תוך כך וכך שנים בריבית מסוימת וכן יש בו התחייבות למלא מספר תנאים נוספים כמו איסור עבודה שכירה, חובה לעבוד את כל האדמות, חובה לגור במקום, אישור על כל שינוי ובנייה (אלא אם כן יוסדר העניין עם פיק"א) ועוד כהנה וכהנה.
סיכמה וערכה: אירית אורן
- מידע נדיר ואמין על רישום הבעלות בקרקעות בתקופה העותמנית, ועל תהליך הרכישה שלהן ראה כאן.