הבעלות על הקרקע
ב-1942 הפקיע הצבא הבריטי שטחי קרקע באיזור פרדס חנה והקים עליהם שני מחנות צבא: מחנה 80 (הקיים עד היום בצומת חנה על כביש 65) ומחנה 87. רוב הקרקעות היו בבעלות פיק"א, אבל חלקן גם נלקחו מאיכרי המושבה.
200 דונם אדמה חקלאית בהשקיה נלקחו מ- 22 איכרים בשטח מחנה 87, ו- 50 דונם – מ- 8 איכרים בשטח מחנה 80.
במשך כל תקופת ההפקעה לא שולמה לאיכרים כל תמורה עבור הקרקע שנלקחה מהם. ידוע שב- 1950 הגיעה לארץ ועדה בריטית כדי לטפל בדרישות אינדיבידואליות של תושבי מדינת ישראל נגד ממשלת המנדט, אבל לא ידוע אם האכרים קיבלו אי פעם דמי חכירה. עם קום המדינה עבר מחנה 80 לשימושו של צה"ל, ומחנה 87, שעליו יספור להלן, הפך למחנה עולים.
כנראה שכבר בחודשים פברואר-מרץ 1948 התחיל הצבא הבריטי לפנות חלקים של המחנות וועד המושבה פרדס חנה העמיד 3 שומרים למניעת גניבות והרס במחנות. הסוכנות היהודית רכשה את המחנות מהצבא הבריטי שעזב ב- 15/4/1948, והשמירה הוגברה מאד, כדי לשמור על הרכוש היקר של מבנים וציוד.
ב- 22/4/1948 קיבלה מחלקת הקליטה של הסוכנות היהודית את האחריות, באופן רשמי, על המחנה – שטח של כ- 2,000 דונם.
בשנת 1950 התחייבה הסוכנות לשלם לבעלי הקרקעות סך של 4 ל"י לשנה בעד כל דונם.
הקמת בית העולים
מיד עם הכרזת המדינה הגיעו העולים מקפריסין למחנה, וחולקו למחנות א' ו-ג'. אחריהם הגיעו עולים ממחנות גרמניה, מבולגריה ומארצות צפון אפריקה. כאשר הגיעו גם העולים מבולגריה, כבר חולק בית העולים לארבעה מחנות.
הסוכנות היהודית סיפקה לשוהים בבית העולים את כל צרכיהם, ולשם כך הוקמו במקום מוסדות רבים:
- המטבח המרכזי – בבית העולים פעלו 7 מטבחים שסיפקו שלוש ארוחות ביום למבוגרים הבריאים, ועוד שתי תוספות של פרי, עוגות וחלב לזקנים, נשים הרות וילדים. הבישול והאפיה נעשו בכוח הקיטור, בדודים וכלים מודרניים, כאשר האספקה היתה ל- 22,000 איש. בכל המטבחים הועסקו יותר מ- 200 עובדים, רובם מקרב העולים. בנוסף סיפק המטבח מזון לשני בתי החולים, גני הילדים וארבעה בתי תינוקות.
- המזכירות – בכל מחנה היתה מזכירות שקלטה את העולים וטיפלה בענייניהם השונים כגון: דואר, כלכלה, מידע, חיפוש קרובים, תחבורה בעת עזיבתם ועוד.
- מחסן מרכזי – צייד את העולים במיטות, מזרונים, כלי מיטה וסבון. בנוסף היה מחסן בגדים לנזקקים.
- חצרנים וסניטרים – דאגו למבנים ולציוד, וכמו כן לתברואה במקום. אחת לשבועיים איבקו באבקת DDT את כלי המיטה והחפצים של כל העולים.
- הלשכה הסוציאלית – טיפלה בבעיות מיוחדות בנכים, זקנים ומקרים סוציאלים שונים.
- השרות הרפואי – במקום פעלו ארבע מרפאות, מתוכן מרפאת שיניים ושני בתי חולים: האחד למבוגרים והשני לילדים – בכל אחד 40 מיטות.
- בית התינוקות – בכל מחנה נוהל בית תינוקות מסודר, עם כל הציוד הדרוש, על-ידי מטפלות מאומנות ומסורות. בית התינוקות נועד לילדים עד גיל שנה. האמהות ביקרו במקום 4-5 פעמים ביום להזנת הילדים והנקתם.
- גן ילדים – בכל מחנה היה גן ילדים שקלט ילדים בתקופת שהותם במקום. הילדים ספגו במקום מהווי הארץ בסיפורים, שירים וריקודים. חגי ישראל ומסורתה הודגשו בחגים וחגיגות אליהם הוזמנו ההורים.
- בתי ספר – במקום נפתחו שני בתי ספר: האחד לזרם העובדים והשני לזרם הדתי. סך הכל היו בשני בתי הספר יחדיו 18 כיתות, בהן למדו בשתי משמרות – 4 שעות בכל משמרת. ההורים בחרו בבית ספר בהתאם להשקפותיהם והגדרתם העצמית. בנוסף ללימוד העברית, המסורת וההווי בארץ נערכו מדי פעם טיולים, שיעורי ספורט, ציור, חקלאות, עברית, תנ"ך, חשבון, הסטוריה, ידיעת הארץ ועוד. מדי יום ששי התקיימה קבלת שבת באולם האוכל הגדול. בבית הספר למדו מכתה א' עד ח'.
- אולפן מרכזי לנוער – קלט בני נוער מגיל 14 עד 16. הנוער שוכן באוהלים בחצר האולפן. התקיימו בו שיעורי עברית, הרצאות בנושאים שונים, הצגות, ריקודי עם וטיולים. הושם דגש על הקניית ידע בתולדות הציונות, הסכסוך הערבי ישראלי, ותולדות הישוב בארץ ישראל. את הפעולות קיימו מדריכים מנוסים.
- אולפן למבוגרים – עסק בהנחלת הלשון.
במשך הזמן, כשגברה הצפיפות, הוקמו בלוקונים וצריפי בד – בדונים – בני שני חדרים כל אחד – לכל משפחה חדר. הוקמו 425 בדונים ו- 80 בלוקונים.
השהות בבית העולים נמשכה משלושה חודשים ועד לחצי שנה או יותר. מבית העולים פוזרו העולים ברחבי הארץ במעברות, ישובים חקלאים או שיכונים.
מעריכים שבבית העולים בפרדס חנה עברו במשך השנים כ- 300,000 עולים, והיו תקופות ששהו במחנות בבת אחת 20,000 וגם 30,000 איש.
הקשר בין בית העולים למושבה
רבים מתושבי המושבה מצאו מקומות עבודה במחנות, ורבים גם עזבו את עסוקיהם הקודמים והתנדבו לעבוד עם העולים. אבל מיקום בית עולים גדול כזה ממש ליד המושבה יצר לא רק מקומות עבודה ופרנסה לרבים, אלא גם גרם להרבה בעיות רציניות כמו רוכלות, שוק שחור, ויותר מכל – "מכת" גניבות.
מסמכים בארכיון בית הראשונים מראים שמועצת פרדס חנה התלוננה בפני הנהלת מחנה העולים על הרוכלות המתפתחת במחנה, ועל הרוכלים שמגיעים גם למושבה, פוגעים קשה בסוחרי המקום וגורמים לקלקול היחסים בין תושבי המושבה והעולים. כמו כן מתריעה המועצה על תנועת כלי הרכב הערה והצפיפות המסוכנת ברח' 800 (היום: דרך הנדיב), ומציעה לפתוח מעבר לבית העולים דרך רח' 500 (היום: רחוב הדקלים). תושבי רח' 500 התנגדו בחריפות לכך, בגלל גניבות רבות מחצרות הבתים, משטחי החקלאות והפרדסים.
בתחילת 1949 נמצאים בבית העולים כבר כ- 15,000 עולים. "מכת" הגניבות גוברת. העולים נכנסים לפרדסים, מפרקים גדרות ומורידים את הפרי עם הענפים. יש פרדסנים שלא נשאר להם פרי על העצים בגלל "קוטפי החינם" – כל עונת הקטיף ירדה לטמיון, ויש השוקלים לא להמשיך לעבד את פרדסיהם. העולים גם נכנסים למגרשים ולוקחים פרי, ירקות ועופות. נכנסו גם למקשות האבטיחים ולשדות הירקות והוציאו למשל אפילו את זרעי תפוחי האדמה. זהו הרס הייצור החקלאי של איכרי המושבה. המשטרה אינה מסוגלת להשתלט על הגנבים, אבל מוכנה להקים במחנה תחנה עם 10 שוטרים.
עולים רבים מאלה העוברים במחנה מוכנים להישאר בפרדס חנה, לאחר שמצאו בה מקומות עבודה, אם תיפתר בעית הדיור. המועצה המקומית פונה לסוכנות היהודית להקים בתי ארעי לעולים. בידי המועצה המקומית אין קרקע למטרה זו. כל קרקע הבאה בחשבון להקמת יחידות דיור היא רכוש חברת פיק"א, ועל הסוכנות היהודית לנסות ולהשיג בדחיפות את הקרקע מחברת פיק"א.
בעיה נוספת שהתעוררה היתה קבורת הנפטרים. המספר המתים מבין העולים במשך שנה אחת עלה על מספר המתים במושבה במשך 20 שנות קיומה עד אז. שליש משטח בית הקברות במושבה התמלא על-ידי מתים מבית העולים.
פינוי בית העולים
בתחילת 1949 החלה הסוכנות היהודית בבחירת מועמדים לשיכון עולים בפרדס חנה. המועצה המקומית רוצה להיות מעורבת בבחירת המועמדים המתאימים לקליטה טובה במושבה, אבל הסוכנות היהודית קובעת שהיא בלעדית תבחר את המועמדים מתושבי בתי העולים, לפי הקריטריונים שלה. בשנת 1949 נבנו בפרדס חנה רק 80 יחידות לעולים. בגלל קשיי הקרקע לא נבנה יותר, אבל המושבה קלטה, מחוץ לשיכונים, יותר מ- 600 עולים חדשים הגרים בשכירות בדירות שרובן אינן מתאימות למטרות דיור. המועצה ממליצה, לכן, להכניס לשיכון בפרדס חנה קודם כל את כל אותם העולים שכבר עובדים במושבה, והסוכנות היהודית החליטה עקב כך להקציב 5% מכל הדירות הנבנות לאנשים שכבר עזבו את בית העולים.
בשנת 1950 עוד לא נפתרה בעית הגניבות. בעונת הקטיף נגנבו משטחי הפרדסים בפרדס חנה והסביבה, שבשכנות מחנות העולים, 25-30 אלף תיבות תפוזים. כל יבול הלימודים הקייצי נגנב, וכל יבול הירקות בשטח של 2,000 דונם הושמד.
לעומת זאת נעשתה פעולת חיסול מקיפה נגד השוק השחור בבית העולים. הדוכנים ללא רשיון נהרסו והסחורה הוחרמה.
באמצע שנת 1950 פורקו באופן רשמי מחנות העולים בפרדס חנה, והוכרזו כישובי עבודה (הוקמו בהם לשכות עבודה. המטבחים הציבוריים במחנות נסגרו, והממשלה קיבלה על עצמה את הדאגה לתעסוקת יושביהם).
בסוף 1950 הוקמה מעברה מבדונים, מצפון-מערב לבית העולים (ליד "דרו" ופרדס היילברון). לכל תושב ניתן שטח אדמה צר והם התחילו לסדר ולגדור אותו. למטרה זו לקחו רבים עמודים וגדרות תיל מהפרדסים ושטחי הירקות של חקלאי הסביבה. החקלאים התנגדו להקמת מעברה שניה, וזעקו להצלת יבולם ורכושם. חלקם אפילו הפסיקו עיבודים חקלאיים מרוב יאוש. המשטרה לא היתה מסוגלת להשתלט על המצב הפרוע בגלל מחסור באנשים ובתקציב. גם את הבטחתה להקים תחנת משטרה בפרדס חנה לא קיימה. אך כל זאת ללא הועיל – בפרדס חנה קמה מעברה שניה.
באמצע שנת 1951 מתוכננת בפרדס חנה המעברה השלישית, ל- 500 משפחות. מבצע המעברות כמכשיר לקליטת עולים למעגל החיים היצרניים וכדרך ביניים לשיכון קבע במושבה.
במחצית הראשונה של שנת 1952 נסגרו שלושה מתוך ארבע מחנות בית העולים בפרדס חנה, ששכנו בהם כ- 15,000 עולים, ודייריהם הועברו למעברה, עד שיקבלו שיכון קבע. במחנה א' נשארו רק חולים כרוניים ומקרים סוציאליים קשים, והוא הפך ל"נווה אבות", ב- 1.3.1955 – להנהלת מלב"ן, וכיום – "מרכז שהם".
בכל אותן השנים ממשיכים לבנות בפרדס חנה, כדי לחסל סופית את המעברות ולהעביר את תושביהן לשיכוני קבע.
בתחילת שנת 1955 נותרו במעברה בפרדס חנה רק כ- 700 איש. מספר המובטלים קטן, בעיקר אלה שאינם יכולים או רוצים לעבוד בקטיף. בעיית חיסול המעברה – חוסר כספים עבור שיכון.
בתחילת שנת 1955 מוקם והולך שוק גדול במושבה. השוק מיועד עבור מקרים סוציאליים מבית העולים והמעברות שבסביבה, וכן יעבור למקום חלק מהשוק בבית העולים, ההולך ומתחסל.
בקיץ 1956 חוסלו המעברות לגמרי, ותושביהן הועברו לשכונת נווה אשר החדשה ולשיכוני העולים ב"רמז", שהוקמו על-ידי חברות "משכנות" ו"נוה עובד". הנכים והזקנים שעוד היו ב"מחנה הנכים" (ג') פוזרו ברחבי הארץ, והסוכנות סגרה את משרדיה. במחנה נותרו כמה עשרות משפחות סרבניות, שהתבססו במבני הבטון שהתפנו במחנה, על מנת לחסוך בהוצאות ומסים. הסבר: בעוד שבמחנה העולים לא הוטלו מסים על הדיירים, משום שחשמל והמים סופקו חינם, ואין תשלום מסים כי המחנה הוצא אל מחוץ לתחום שיפוטה של המועצה המקומית, במעברות היתה חובה לשלם מס (מופחת) למועצה המקומית, וכן עבור מים, חשמל, הוצאת אשפה ושכר דירה סמלי לסוכנות.
כבר בשנת 1953, כאשר מתחיל חיסול הדרגתי של בתי העולים, עולה הרעיון להפוך חלק משטח בית העולים לאיזור תעשיה של המושבה, בניצול המבנים הקיימים והתשתית הקיימת של כבישים, מים וחשמל. הדבר מתחיל להיות אקטואלי כאשר בשנת 1957 פונה המועצה המקומית אל קצין המחוז לאישור תקציב לרכישת ביתני תעשיה ומלאכה מהסוכנות היהודית.
אבל גם בשנים 1959-1960 נמצאו עדיין במחנה 200-300 משפחות, ברובן מקרים סוציאלים קשים – שהתקיימו מתמיכת לשכת הסעד.
הנושא של סגירת בתי העולים עוד הועלה בישיבות המועצה עד סוף שנות ה- 60 בגלל 40-70 משפחות שסרבו לעזור את המחנה, והיה קשה לפתור את בעייתן, רובן בטיפול לשכת הסעד.
(החומר, שעליו מתבססת תמצית זו, מרוכז בתיק 330 א'2/9-D -).