מבוא ורקע כללי
מדינת ישראל מתמודדת עם מחסור במים מאז הקמתה. כבר בשנותיה הראשונות הלאימה המדינה את כל מקורות המים בתחומה, בחוק המים1. באזורנו נמצאו למחסור שלושה פתרונות, המסמלים נחישות, חשיבה מקורית, השקעת משאבים לעתיד והליכה לפני המחנה.
הפתרון הראשון היה באר מים שנחפרה בשנת 1932 לעומק בלתי רגיל, באומץ בלתי רגיל ובהשקעה של משאבים פרטיים עצומים. היה צריך הרבה אומץ גם כדי לבצע את הקידוח הזה ולהתגבר על ספקות שהובעו בקול רם. מקובל לומר אצלנו שהמים שנמצאו על-ידי לבזובסקי הצילו את כרכור מהתמוטטות, ואיפשרו גם לפרדס-חנה הצעירה התפתחות מואצת (פירוט בהמשך).
הפתרון השני נמצא בשנת 1967-1968, שנות "הקרב על המים" ומלחמת ששת הימים – מפעל "נחלי מנשה", בו נחנכה מערכת להובלת מי נגר, שעוברת דרך המושבה. המערכת תוכננה על-ידי תה"ל, החברה הממשלתית שתכננה את המוביל הארצי, ובוצעה על-ידי "מקורות". מפעל "נחלי מנשה", מזרים מי שטפונות מרמות מנשה בתוך תעלות פתוחות ותת קרקעיות אל הדיונות שממערב למושבה. שם הם שוקעים בחולות, שמשמשים סננים (פילטרים) כך שהמים "מתנקים" ומעשירים את האקויפר. הם נשאבים מחדש לצרכי חקלאות וצריכה ביתית, והעודפים מופנים למוביל הארצי.
הפתרון השלישי יושם רק בשנות ה- 2000, והוא מי קולחין מטוהרים – מים מושבים. גם כאן היתה המושבה פרדס חנה-כרכור חלוצה, כאשר – לאחר מאמצים רבים ואל מול ספקנות והתנגדויות רבות, בהשקעה של משאבים מקסימליים, הניחה תשתית שאיפשרה שימוש במי ביוב שעברו טיהור מוקפד והוחזרו לשימוש חקלאות השלחין, שהיתה נפוצה עדיין. מים אלה משמשים להשקיית מרבית השדות והפרדסים גם כיום.
באזורנו
מים לחקלאות במושבות פרדס חנה כרכור היו מאז ותמיד הכרח לקיומם של המתישבים החקלאים. מתישבי כרכור לדורותיהם נאבקו להשגת מים בכמויות מספקות, וכמעט ולא שרדו בשנים הראשונות, בגלל המקורות העלובים של מים. האחות הצעירה, פרדס-חנה, הוקמה על ידי חברת פיק"א שכחלק מתכנון מדוקדק ויסודי של המושבה איתרה מים בשפע, שמקורם היה בבארות שקדחה פיק"א עבור מתישביה.
המים בכרכור
מתיישבי כרכור הראשונים עסקו בחקלאות התלויה ב"חסדי שמים", כלומר גידולים המסתפקים במי גשמים בחרף בלבד, שהם פלחה או נטיעת זיתים ואקליפטוסים. בפתח נחל עירון (ואדי ערה) ניצב תל אסוואר שלמרגלותיו מעין. את מי המעין אספו בצינורות לאספקת מי שתיה לכרכור. הבאר הראשונה נחפרה באדמות שלזינגר (כיום: אדמות עין שמר) ב-1920, ממזרח למושבה. בראשית הובלו המים בפחים ולימים עם גידול באספקה ובביקוש הונח קו מים. מים בכרכור היו לעיתים עילה לחיכוכים בין אנשי ה"אחוזה" למתישבים ב"מושב".
המתישבים שרצו לטעת פרדסים קדחו בארות לעצמם, בארות חול בעומקים של 15-25 מטר. דוד הריס היה הראשון, ואחריו נחפרו עוד כ-14 בארות. כמויות המים היו קטנות, התקלות רבות, כסף רב הלך לאיבוד, והחובות התופחים לבנקים גרמו לכמה מתישבים למכור את אדמותיהם. הידרולוג אנגלי בשם בלייק, מטעם ממשלת המנדט, קבע שהסיכויים למים נמצאים דווקא בצד מזרח של המושבה ואכן ב- 1928 קדחו באר נוספת באדמות שלזינגר ומצאו מים בשעור של 50-60 מ"ק לשעה.
המהלך הבא היה בשילוב של האדונים לבזובסקי ובלום. הראשון, איש חדרה, פרדסן, יזם "ביצועיסט", נעזר במימון של בלום שרכש את אדמות שלזינגר, ובעקשנות קדח בקרקעות במזרח כרכור (גן השומרון). מאמציו ועקשותו הניבו פרי: ב-5 ביולי 1932 נחגג חג המים לבאר שהיתה בעומק 150 מטר והניבה 300 מ"ק לשעה. זאת היתה שמחה ענקית לכל מתישבי הסביבה, היהודים והערבים.
מערכת אספקת המים לצרכי בית וחקלאות היתה בידי המועצה המקומית של כרכור, ומגדל המים ברח' ניר, הניצב עד היום במרכז הישוב ומוכרז לשימור, הוא עדות לימים ההם.
המים בפרדס-חנה
כאמור במבוא, היתה זאת חברת פיק"א שדאגה לאספקת מים למתישבי פרדס חנה. הקידוחים היו בשטח הפרדסים, ועל הגבעות נבנו בריכות השקאה לאגירת המים. באזור המגורים היו בארות שלצידן מִגדלי מים לצרכי אספקה ביתית. היו גם פרדסנים יחידים, בתל אלון למשל, שקדחו בארות לעצמם.
הבארות היו לא עמוקות ולכן הניבו כמויות מים קטנות של כמה עשרות מ"ק לשעה, הקידוחים הגיעו לשכבות חול, שם הצטברו המים, ולכן גם רבו התקלות של סתימות בצנרת המסננת. גרוע מכל שההוצאות הכספיות היו למעמסה כבדה על הפרדסנים וגרמו לסכסוכים עם חברת פיק"א ועגמת נפש בחיפוש אחר מימון בבנקים.
אברהם לבזובסקי שכבר הוזכר לעיל היה מי שסימן את המהפך בתולדות אספקת המים שנמצאו בקידוחי גן בשומרון והגיעו לספיקות של 500 מ"ק שעה. לבזובסקי הקים את "חברת המים הארץ ישראלית" שהפכה ל"חברת המים השומרון" שהיתה לימים חברת "מקורות", והיתה אחראית לאספקה מסודרת לכל הצרכנים בפרדס חנה מאז קום המדינה ועד הימים האלה. ישראל מֶדְוֶצְקִי, מוותיקי פרדס-חנה, ניהל את חברת המים שנים רבות.. "אגודות מים" רבות רכשו מים מ"מקורות" וספקו לחבריהן. "אגודה להשקאה" בצפון המושבה קיימת עד עצם היום. היו גם צרכנים בודדים שרכשו ישירות, וכמובן "המועצה המקומית" הקונה מים מ"מקורות" ומספקת לבתי התושבים.
מֵי נחלי מנשה
בשנת 1964 הוקם פרויקט שתוכנן על ידי תה"ל ובוצע על ידי "מקורות", בו נבנו תעלות להובלת מים, אשר אוספות מי שטפונות מגבעות במזרח. המים הנאספים הם מי שטפונות מגבעות במזרח. הם זורמים בתעלות פתוחות ותת קרקעיות דרך הפרדסים שבין פרדס-חנה לבנימינה, לכוון הדיונות שממערב לפרדס חנה, שם הם שוקעים בחולות שמשמשים סננים (פילטרים), כך שהם "מתנקים" ומעשירים את האקויפר ונשאבים מחדש לצרכי חקלאות וצריכה ביתית. העודפים מופנים למוביל הארצי. נפח האגמים בדיונות מגיע עד 15 מיליון מ"ק לשנה, תלוי בכמות הגשמים. המים נעים אך ורק בכח המשיכה (גרוִיטציה), ללא כל השקעה באנרגית חשמל.
מים מוּשבים
הקיצוצים הקשים בהקצבות המים לחקלאות והצורך למצוא פתרון לקולחין העירוניים הביאו להקמת מט"שים (מרכז טהור מי שופכין), ושימוש חוזר במים המטוהרים. מט"ש חדרה מיועד לאספקת מים מושבים, לאחר טהור, לחקלאים באזור שלנו.
בשנת 2007 הניחה חברת "מקורות" קו לאורך כביש 65 להשקיית הפרדסים מדרום לכביש, ומספר שנים לאחר מכן הניחה חברת "רימון" קו המספק מים לצפון פרדס-חנה. ההפרש בין מחיר המים המושבים למחיר מים שפירים הוא כשקל וחצי ל 1 מ"ק, ומכאן שבכיסם של החקלאים המשתמשים כיום נותרים כמה אלפי שקלים מדי חודש.
נכתב ע"י דוד שליט, אפריל 2018.
המקורות:
כרכור מחצבתי –טובה הורביץ
אחוזה א'–כרכור – מ.י. פרח
סיפורי מים – יאיר מדוצקי
עצמי – דוד שליט