פרי הדר, בארץ ובכל ארצות העולם נקרא "תעשית פרי הדר" – Citrus industry, ולא בכדי. בפרדס חנה ובכרכור היו הפרדסים הבסיס האיתן למתישבים הראשונים.
הפרי אמנם גדל בפרדסים כבכל מטעי הפירות האחרים, אולם ההדרים הם "מוצר נפח". יבול ההדרים לדונם גבוה יותר ממרבית הפירות, וייעודו הוא על פי רוב ליצוא. דונם 
אשכוליות, למשל, יכול להניב עד 10 טון, לעומת פירות אחרים שיבולם הוא כמחצית. היבול העולמי של הדרים הוא כ- 100 מיליון טון, וכל אלה יש לקטוף, לארוז, לשווק ברחבי העולם ולהוביל ביבשה ובים.
"טיפול בפרי לאחר קטיף" post harvest, הוא מקצוע נחשב שהתפתח מאד, בעיקר בארה"ב.
הדרך הארוכה מהעץ ועד הצרכן הסופי עלולה לפגוע בפרי ובקליפתו המגנה עליו באפן טבעי .שריטות ופגיעות יגרמו לרקבונות בפרי במהלך המשלוח לשוק. הגנה לפרי נעשית על ידי קטיף זהיר, שטיפה במים, לעיתים מים חמים, ייבוש, דינוג מעורב בחומר חיטוי אורגני –להשלים את הקוטיקולה הטבעית[1] שנפגעה בעת "גלגול" הפרי על המסועים בבית האריזה.
האריזה נעשית לפי גדלים –"מנינים" בלשון המסחר, כי אין מחירו של פרי גדול כמו של קטן, ובכל קרטון מסדרים מספר שונה של פירות, לפי גדלם.
במאה ה-19 היו איטליה וספרד היצואניות מעבר לים. הפרי היה מגיע לשווקים עם שעורים גבוהים של רקבונות. תעשיה מודרנית התפתחה בקליפורניה, ומשם למדו הפרדסנים בארץ טיפול נכון בפרי.
בראשית ימי הפרדסנות בארץ היו אורזים את הפרי בפרדס עצמו. קבוצות פועלים, שהיו בזמנו מראשוני העבודה המאורגנת ביישוב היהודי, היו עוברות מפרדס לפרדס ובעבודה ידנית ארזו את הפרי.
המחסן אליו נאסף הפרי נקרא "בייקה". קיימים עדיין מספר מבנים כאלה, שעומדים בשממונם בשטחים שהיו פרדסים מסביב למושבה.
הפרי נקטף לתיבות עץ קטנות, "בוקסות" בלשון הפרדסנים, נערם ומושהה יומיים כך שלא יארזו פרי טרי.
בקבוצת האורזים היו מעמדות: ה"מבררות" המבוגרות והמנוסות קבעו איזה פרי יהיה "קלאס 1" ומיועד לייצוא, והיתרה חולקה לצריכה מקומית ולבית החרושת למיץ. ה"ממיינות" חילקו הפרי ל"גדול" ו"קטן" ואחריהן היו ה"עוטפות" שעטפו כל פרי (קלאס 1) בניר משי דק רווי בחמר כימי בשם "דיפניל"[2] שהריח בחריפות אבל היה יעיל במניעת רקבון.
בראש הקבוצה עמד "הבוס" שהיה אורז ראשי. כשהפרי ארוז בתיבות העץ (40 ק'ג) הגיע תור הנגרים שדפקו המכסים במסמרים וחבקו התיבות ברצועות קליפת עצים מיוחדת.
גמלים, משאיות קטנות ורכבות הובילו תיבות הפרי לנמלים, שם הן נטענו אחת אחת בבטן האניות.
עם קום המדינה נתרמה החקלאות הישראלית בידע ובכלים שהגיעו מאמריקה. הפרדסנות היתה אחד מהמנופים שקדמו הכלכלה ובעיקר את התעסוקה. מענף מרכזי במושבות התפשטו נטיעות הפרדסים לכל ההתישבות לסוגיה.
הגידול בשטחים ובכמויות הביא להקמת בתי אריזה מרכזיים. פרדסני המושבה שלחו פרי למספר בתי אריזה, חלקם היו שייכים לאגודות הפרדסנים עצמם, כמו "פרדס" ו-"אפא"י", ואחרים לחברות בע"מ כמו "יכין חקל" ו-"פריאור" .
הטכנולוגיה המודרנית כמו הידראוליקה, אלקטרוניקה, מלגזות ומחשבים החליפו את עבודת הכפיים של פעם.
בית האריזה האחרון כיום במושבה פרדס חנה כרכור נרכש ע"י הקיבוצים של "גרנות".
כתב: דודי שליט, ספטמבר 2019
[1] קוּטִיקוּלָה (על פי האקדמיה ללשון העברית: כְּסוּתִית) היא שכבה שומנית, בלתי חדירה למים ולגזים. מטרת הקוטיקולה בצמחים היא שמירת סביבה רוויית מים באמצעות מניעת התנדפות, ומשמשת לעיתים גם כהגנה מפני טפילים מסוימים.
[2] Diphenyl –בארצות האחרות, כמו אוסטרליה, דרום אפריקה ואיטליה נוהגים – כמו בארץ – לעטוף כל פרי בנייר רווי בדיפניל. השימוש בארה"ב נעשה בדרך של הנחת דף רווי בחומר בתחתית הארגז ומעל הפרי לפני סגירת הארגז. חומר כימי זה היה שנוי במחלוקת בין ישראל לבין מדינות אירופה, בגלל חשש להשפעותיו השליליות על צרכני הפרי. ראו: Heimann, Gadi, and Lior Herman. Israel’s Path to Europe: The Negotiations for a Preferential Agreement, 1957–1970. Routledge, 2018..