"בארבעה באוגוסט 1925 עליתי ארצה מוורשה ישר לקיסריה. שם התידדתי עם משפחת גֵרים מרוסיה. האם הזקנה, כבת 76, היתה מתרחצת בים ושוחה רחוק מהחוף אבל שמתי לב שעל רגליה ביריות שאינה מסירה אותן. שאלתי מדוע? והיא ענתה "זה עוד מכרכור". תשובתה עוררה את סקרנותי ושאפתי לראות את כרכור. לכן, בשנת 1928 נסעתי לכרכור דרך רָביָה, שזה פרדס חנה כעת. זאת היתה שממה, שדות חילפה עם אוהלי בדווים, וכעבור שנה במרץ 1929 כבר ישבנו בביתנו שכיום זה רח' הראשונים. מקודם שכונת הפועלים. ב- 15 הבתים הראשונים שפיק"א בנתה בשבילנו. ומכיון שאני בין המתישבים האלה, אספר מזכרונותי:
ראשית אבקש סליחה אם אקריא שנית מזכרונות שכבר השמעתי לפני שנתיים כאשר פרדס חנה היתה בת ארבעים. אז לא הקליטו את דברי לכן יש לי ענין בזה שמה שאני מספרת ישאר לזכרון לדור שאחרי.
כמובן שההתחלה היתה קשה. אבל מיד התחלנו להתאגן. היינו פעילים עד מאד בהגנה, בעזרה ראשונה ועזרה הדדית. נשים השתתפו בכל בלי יוצא מהכלל מלבד זאת, שבתרגילי סדר בנשק ויתרו על "ארצה פול" רק לשתי נשים: למלכה בדרק ולי, מכיון שנשאנו בקרבנו את ילדינו הראשונים שנולדו במושבתנו. כאשר התחילו המאורעות[1], כעבור כמה חדשים אחרי עליתנו, נאלצנו לעזוב לבנימינה, ובמקום נשאר שומר. ביום היו בעלינו חוזרים לעבוד את משקנו, ובלילה בילו בעמדות בסביבות בנימינה. כאשר חזרנו, כעבור שלושה שבועות, היו לנו כבר שני שומרים: אלה היו חיים וול ואורי. הבתים היו בעלי שני חדרים ללא נוחיות. ברפתות עוד לא היו פרות, לכן הן שמשו חצי למטבח, חצי ללול, וכמובן שהדוגרות דרגו בחדרי השינה.
הפועלים שבנו את פרדס חנה, חלקם אכלו אצלי וחלקם אצל מלכה. ופעם ב- 4 בבוקר תעו ונכנסו למטבחי במקום למטבחה של מלכה וסעדו את נפשם מבלי להרגיש בטעות. רק כאשר בעלי נכנס הם שאלו אותו: מה אתה עושה כאן? זה לא פלא, הכל היה אותו הדבר. לופטשפקעס והכל צבעו באותו צבע, כדי להוזיל את ההוצאות בקופסת הצבע המשותפת. ליד שולחני היה שמח. יהודית ינר ידעה לשיר יפה; יהודה הורוביץ היה הדון ז'ואן דאז; עם גדעון חזנוב היו לי צרות: הוא לא אכל מטוגן; יוסף זומר לא אכל בורשט, הוא טען שאינו רוסי; ענתבי לא סבל דג מלוח; בָּרוֹ הרגיש לא טוב אחרי פודינג; כגן לא אכל אטריות, רק פרפלך; יעקב תבורי הביא איתו רבע לחם והארוחה עלתה לו רק 5 גרוש.
הגננת הראשונה, טובה לוי, היתה מספרת את חכמת הילדים. אחת מהן אזי כורת היה צריך לבקר בגן הילדים מפקח. היא טרחה הרבה לקראת בואו, והילדים ששיחקו בארגז חול, גם הם דיברו אודותיו. ילד אחד אמר שאבא שלו גם כן יביא מפקח מחיפה, השני אמר: "האבא שלי יקנה לי מפקח גדול שכזה כמו בית", והשלישית אמרה: "והאבא שלי יביא לי מפקח שידע לנשוך כמו כלב". זאת אמרה מירה דנובסקי.
מים וחשמל לא היו. קבלנו קצת מים ממשתלת ההדרים של פיק"א בקרבת בנימינה[2]. את המים הביאו בחביות בעגלה, וכל משפחה קבלה שני פחים מים. מי שרצה יותר, למשל לכביסה, נסע למשק קאופמן כשעל חמור הרכיב שני פחים בתוך שני ארגזים משני צידי החמור. ופעם מר קאופמן לא היה במקום ובעלי נסע להביא מים בשבת בשתים אחרי הצהרים ועד שמונה בערב לא חזר. בדרק יצא לחפשו רכוב על סוס, מצא אותו סגור במקלחת כי הכלבים התנפלו ועד שמר קאופמן לא חזר אי אפשר היה לשחררו.
רופא לא היה במקום אלא היה בא מכרכור רכוב על חמור. זאת היתה ד"ר גוטמן. אבל כאשר גמר את הביקור החולה נאלץ לצאת החוצה בשביל להושיב אותה על החמור, כי מלאכה זו היא לא ידעה. אחריה בא ד"ר בורודינסקי, שהיה לו סידור אידיאלי: היה מבקר אותנו שלוש פעמים בשבוע, דופק על הדלת ושואל: "אני נחוץ לכם?". היינו צעירים ובריאים, לכן הרופא עזב אותנו בטענה שהוא צעיר וזקוק לפרקטיקה. המרפאה הראשונה היתה בבית פיק"א[3]. בפרוזדור היה המטבח של דוד רחמן והחלון של קבלת החולים נכנס למטבחה של פנינה שהיה ללא וילון.
הבילוי היחיד היה בבית קנטור עם גרמופון וכמה תקליטים: טנגו, ואלס, פוקסטרוט ופולקה. התאספנו כל יום ששי ורקדנו עד אור הבוקר. לילדינו לא היה בייביסיטר, לכן הבאנו אותם איתנו והשכבנו אותם יחד עם ילדיהם.
לא הקפדנו גם על הלבוש. אם, למשל, חברות השמינו אחרי הלידה והשמלות לא עלו עליהן, הלכנו בחלוקים העיקר לא לוותר על הבילוי. ובלי סלון קוסמטי ובלי תסרוקות היינו יפות וזכינו להצלחה מצד המין החזק. למרות עבודתנו בתנאים פרימיטיביים חיינו היו תרבותיים, מלאי תוכן ומענינים. היתה תזמורת. המנצח היה מישה. לא כולם ידעו לקרוא תוים ומישה זה כתב את היצירות במספרים לאלה שלא ידעו לקרוא תוים. היתה גם מקהלה. המנצח היה הרברט לטה. כאשר בא ברל לוקר לפרדס חנה ההרצאה התקימה בקבוצת הרוסים (כיום משמרות) שבחורשה על ידי בתי פיק"א, ואנחנו אחרי ההרצאה הנעמנו לקהל בשירה ובנגינה. גם בפורים ערכנו נשף מסיכות בבית הספר שלנו והכליזמר על כנור היה מוסה מאיר.
את הקונסציה[4] להביא לנו לחם מסרנו לגרשוני, בתנאי שיביא גם את הדואר. התחבורה שלו היה חמור עם ארגזים. מי שחיכה למכתב הלך למרפסת של רדז'בסקי, שם היתה לופטשפקה שהמכתבים הוכנסו לשם. פעם קיבלתי מכתב שהכתובת היתה פרדס מניה.
חלב הביאו מכרכור, ורק ילדים ונשים הרות זכו לקבל חלב. יותר מאוחר פיק"א הקציבה שתי פרות ראשונות ולפי הגרלה זכו בפרות אלה רודה ובעלי. עשינו גם תוצרת ועם כמות יתר של פפסין בגבינה גרמה למיחושי קיבה רציניים, כמעט שהיו קרבנות בין אוכלי הגבינה. היה גם המנחה שלנו, גדעון חזנוב.
הקשר לחיפה ולתל אביב היתה הרכבת הקרונית. היא נעמדה בפרדס חנה פעמיים ביום במקום שכעת נמצא "איטונג". נשים אחרי הלידה עם תנוקותיהן לא חזרו עם טקסי אלא ברכבת עד לתחנה ומשם ברגל, ולמי ששיחק המזל – בעגלה.
מכיון שלא היו מים, לא היו מקלחות. אבל כאשר התחילו לקדוח באר על-יד גרשוני הקימו מקלחת משקים וכולם הלכו לשם להתקלח. גם נשים בדואיות היו באות עם כדיהן לקחת מים ומאד סקרניות היו לראות אותנו ערומות, מה שהכריח אותנו להעמיד שמירה בחוץ.
וכך חיינו מאושרים. עבדנו והתקדמנו, וכמובן בגרנו. אני שמחה וגאה ליות במושבתנו בת ה- 42, שאחותנו הבכירה כרכור מצורפת אלינו. מאחלת לכולנו להפגש ולספר ביובל החמישים.
פרדס חנה-כרכור, 28/4/1971
הערות: [1] הכוונה למאורעות תרפ"ט שהתרחשו בקיץ 1929 – ב"ר; [2] היום: איזור המלאכה בצפון מזרח פרדס-חנה, ליד המרכז המסחרי "ביג" – ב"ר; [3] הכוונה כנראה לאחד מבתי הפועלים ברח' הראשונים – ב"ר; [4] זכיון