צפורה זייד: "באנו אל חושה אפלה ששרצו בה פרעושים, ולא פעם מצאנו נחש מתחת לכר. לכל מקום שבאנו היה אלכסנדר פותח חלון בקיר החושה ובונה תנור בחצר, כי אמר: 'אויר ולחם הם הצרכים הראשונים'.
על חלונות החושה פרשנו רשת מפני היתושים ואת התקרה צפינו בבד לבן. ליד החושה עדר חלקת אדמה לגן ירק ולמשתלת עצי פרי. קנינו פרה, תרנגולת ואווזים. עבדתי כפועלת יומית והשֹתכרתי מעט. הפרה נתנה שפע של חלב והיינו מחליפים את החלב בקמח ללחם. התרנגולות הטילו ביצים והתפרנסנו יפה, וחיינו חיים שקטים ומסודרים.
חדרנו בכרכור שמש לא פעם כבית הבראה לחברים שחלו במלריה ובאו לנוח ולאכול אוכל מזין."
אלכסנדר זייד על עבודה עברית: "שנה לאחר שבאנו לכרכור התחילו לבנות בתים ולהכין משתלת זיתים. ההנהלה נסתה להנהיג עבודה זולה ויום אחד הובאו למקום המוני ערבים. יִגָּאֵל השומר, שהיטיב לדבר ערבית, יצא אל הערבים והסביר להם כי רומו על-ידי הפקיד והובאו לכרכור כדי להתחרות בנו, כי העבודה שייכת לנו, תושבי המקום. הערבים שוכנעו, התנצלו ושבו לכפריהם."
אלכסנדר זייד על השמירה: "יום אחד הגיע רועה בדוי חדש מעמק יזרעאל, וכבר ביום הראשון הביא את עדרו והכניסו אל בין האקליפטוסים. התקרבתי ואמרתי לו: 'אתה חדש כאן ולכן אני סולח לך. אל תעשה זאת שוב.' בערב עברתי שוב במקום, ושוב ראיתי את העדר בין האקליפטוסים. הזהרתי אותו: 'אם תבוא שוב, אכה אותך ללא רחם.' בבוקר מצאתיו בין האקליפטוסים. לא הרחק עמדו רועים עם עדריהם והתבוננו בנו בסקרנות. קפצתי מעל סוסתי ומהרתי אליו. תפסתי במקלו אשר החזיק בשתי ידיו בכח. הערבי התכופף, הרים אבן וזרק עלי. חטפתי את מקלו הארוך והכיתיו, והוא נפל. רכבתי את השיח' ודרשתי להחזיר את הרועה הסרבן לעמק יזרעאל, וכך היה."
לאחר מלחמת העולם הראשונה[1] עזבו אנשי השומר את כרכור. כדי שהאדמה לא תשאר שוממה עבדו אותה אכרים מחדרה. גם הנהלת אחוזה שלחה פועלים לכרכור, והם נטעו אקליפטוסים, שקדים, שתלו טבק וזרעו חטה. הנסיונות החקלאיים שלהם לא הצליחו, מחוסר נסיון, ולאחר שנתיים נעזבה כרכור בגלל הקדחת. נסיונות נוספים להביא פועלים למקום כדי שימשיכו לעבד את האדמה נכשלו, כי לאחוזה לא היה כסף.[2]
[1] לפי מקורות אחרים: במהלך מלחמת העולם הראשונה.
[2] מתוך: "המושבה שלי – כרכור, כך זה היה", הוצאת בית ספר ממלכתי כרכור, שנה לא ידועה. הוצל מבית ליסנר לפני הריסתו (2016)