כרכור – ייסוד, הקמה וימים ראשונים

סיפורה של כרכור הוא סיפורה של אחוזת לונדון א' ושל יחידים נחושים

אדמות כרכור נרכשו בשלהי השלטון העות'מני, ערב מלחמת העולם הראשונה. המיקום – בסמיכות לדרך הים ההסטורית, שהוליכה לאורך החוף מעזה דרך חיפה ועד בֶּירוּת. האדמות נרכשו על-ידי חברת הכשרת הישוב, שמכרה אותן ליזמים פרטיים, כמקובל אז. על האדמות שנרכשו אז עומדות היום עין שמר, גן השומרון ומענית (אדמות שלזינגר), וכרכור. רוב השטח שעליו ניצבת היום כרכור נרכש על-ידי אחוזת לונדון א', תאגיד (מעין עמותה) אנגלי שהוקם על-ידי יהודים שהגיעו לאנגליה בגל הגירה מרוסיה וממזרח אירופה כמה שנים קודם לכן.

אגודת השומר
לאחר שהושלמה רכישת האדמות בדצמבר 1912, כשבאירופה כבר נושבות רוחות המלחמה, נכרת חוזה עם אגודת "השומר" להציב שלושה שומרים רכובים על סוסים לשמירת הגבולות, שומר רגלי אחד, ועוד עשרה פועלים לעבודת כפיים, זאת כדי לעמוד בדרישות החוק העות'מאני ולהבטיח שהאדמות שנרכשו לא יופקעו על ידי השלטון. בין השומרים על כרכור היו אלכסנדר וצפורה זייד, והשומר יִגָּאֵל. הקבוצה גרה בתקופה ההיא בחושות (בתי חימר של הכפר הערבי צ'רצ'ור).

על תקופה זו מספר איש השומר מרדכי יגאל בספרו "עלי אוכף"[1]: "המקום היה חורבותיו של כפר קטן שנקנה ע"י 'הכשרת הישוב' משלושת בעליו הערביים מכפר בקעה, מוואדי ערה ומחיפה. שלושתם היו בעלי רכוש גדול וכל אחד מהם התנשא להיות אפוטרופוס של הישוב היהודי החדש. אנשי חדרה יעצו לנו להשאר במקומות מגורינו ולנסוע מדי יום ביומו לעבוד במושבה, אבל בהשפעתו של יהושע חנקין קבענו יחסים טובים עם השכנים הערבים. 2 שומרים, 8 פועלים, זוג סוסים רתום לעגלה וכל רכושנו ומטלטלנו לרבות כלי מטבח ו-2 חברות – זו הכבודה שעלתה למקום. השומרים רכבו על סוסותיהם, החברים הלכו ברגל כשמלווה אותם יעקב סמסונוב המוכתר של חדרה שנתן את עזרתו המלאה בסידור העניינים עם השכנים (השייחים מכפר קקון היו ידידיו ובאי ביתו). גדר של צברים הקיפה מספר בתים מטים לנפול, אבק, עזובה ואין אף סימן של עץ או בעל חיים. העמדנו את העגלות באחד המקומות והלכנו לבדוק את הבניינים, אך נכנסנו ובגדינו הבהירים הפכו לברודים ונקודים מחמת הפרעושים שעטו עלינו. רק חדרים אחדים מצאנו במצב פחות או יותר מתאים לדיור. קבענו את חלוקת החדרים: חדר לסוסים, סמוך להם השומרים, חדר לחברות, חדר לאורחים ולחברים וחדר אוכל. את יתר החורבות החלטנו להרוס. … על השטח הענקי שכלל 10,000 ד' שמרנו רק 3 שומרים. השנה עברה ללא סכסוכים עם השכנים הערבים, אבל קרה המקרה ועקב סכסוך עם הבדואים וכדי להתחמק ממשפט הוכרחתי לעזוב את כרכור ועברתי לשמור בגליל התחתון".

השכנים של כרכור היו שבטים תוכמניים, אשר נהגו לחכור את האדמות לגידולים עונתיים, ולרעות את עדריהם בשטחי כרכור. המרעה היה מקור למריבות וסכסוכים, אך בדרך כלל השכנות היתה שכנות טובה והתאפיינה בכבוד הדדי כבר מתקופתם של אנשי "השומר" והשייח'ים של הכפרים הערבים מהסביבה – כפר קרע, בקה, קיסריה ואחרים. על הקשר עם השכנים הלא-יהודים של כרכור מספרים אלכסנדר זייד, וגם אמנון הררי. אירוע רצח פניה בדש בתקופת מאורעות תרפ"ט השפיע באופן שלילי על הקשר בין שני הלאומים. הקמת יחידת גפירים (נוטרים), איבה וחשדנות, רצח השניים בקיץ 1937 – כל אלה, ומיקומה של כרכור בפתח ואדי עארה ועל דרך המלך מדרום לצפון, עודדו את הבריטים להקים כאן בסיסי צבא.

מתיישבי כרכור
שנות מלחמת העולם הראשונה העמידו במבחן את ההתיישבות בכרכור, הן משום שחברי אחוזת לונדון א' לא הספיקו לממש את בעלותם על הקרקע, והן משום שאנגליה, מקום מושבם של מייסדי כרכור, היתה האויב העיקרי של השלטון העות'מאני. תקשורת ותעבורה של כסף נותקו כמעט כליל בשנות המלחמה. רק לאחר סיום המלחמה (בשנת 1918) ועם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל (בשנת 1920) התחדשה באדמות כרכור העבודה באמצעות קבוצת פועלים, והחלה – טיפין טיפין – עלייה לקרקע של חברי אחוזת לונדון א'. בשנה זו נשלח עוזרמן מלונדון מטעם חברת אחוזת לונדון הראשונה להכשיר את הקרקע ולקבוע מקום הישוב, לחלק את האדמה לסוגיה ולבנות את הבית הראשון בית "האחוזה" (ראו בהמשך) שישמש בית מגורים למתנחלים הראשונים שיגיעו מאנגליה ואחר כך לצרכי הגנה מפני מתנכלים ומתפרעים ששרדו בסביבה.
בסוף קיץ 1922 התישבה באדמות כרכור (במקום שכיום הוא חצר הראשונים בעין שמר) קבוצת "אחדות" – כ-30 צעירים וצעירות מסובלקי בגבול פולניה ליטא. חבר הקבוצה יעקב שמואלי מספר: "הנקודות הקרובות ביותר לחצר זו היו גבעת עדה בצפון וגן שמואל וחדרה במערב. נקודות יותר קרובות אולם לא מרובות אוכלוסין היו שני בתים של אחוזת לונדון וחמישה בניינים של סר שלזינגר. מסביב לחצר התגוררו שבטי בדואים ובצפון מזרח… יש לציין שהיחסים ביננו ובין השכנים הערבים הנזכרים היו טובים והם היו מבקרים בחצרנו לעתים קרובות ולקחו חלק בכל הזדמנות של חגיגה, חתונה ועוד.
לרשות הקבוצה עמד שטח של 250 דונם ששימש רק לפלחה. על גידולי שלחין וגידול ירקות לא היה מה לדבר. את המים שהיו דרושים לאדם ולבעלי החי הובלנו מבאר ערבית שהיתה בקרבת כרם זיתים שניטע על-ידי שלזינגר, ושבו עוד היו החושות מתקופת השומר. על ההכנסה מ-250 הדונמים היה מושתת עיקר קיומנו. … כשהתחילו אנשי אחוזת לונדון בנטיעת אקליפטוסים נמסרה לנו עבודת הכנת השטח, הובלת השתילים ממשתלת לבזובסקי בחדרה. כל ההכנסות אפשרו קיום בצמצום והקדחת אכלה בנו בכל פה ובשנת 1925 התפזרה הקבוצה."
עזיבת המקום על-ידי הפועלים היהודים שלא השתרשו בו עוררה סערה בין ציוני לונדון וחברי האחוזה. התקיים כינוס והוחלט להפריש מאדמתם לקק"ל. ב-1925 מסרה חברת אחוזת לונדון לקק"ל 2000 דונם בלי תמורה מכל הסוגים, שטח זה חולק לאחר משא ומתן בין הרצפלד מהמרכז החקלאי לבין נציגי האחוזה והנהלת הקק"ל  מחציתו לקיבוץ כרכור שישב על אדמת שלזינגר והווה אח"כ גרעין לקיבוץ עין שמר כיום, והמחצית השנייה ל-10 מתיישבים שהתגוררו אז בקבוצת תל צור ליד שוני-בנימינה ועמדו לעזוב את המקום. הם קיבלו 100 דונם כל אחד לפיתוח משק מעורב במסגרת מושב עובדים שהיה קרוי מושב כרכור. התחייבות קרן היסוד לתת תקציב להתיישבות ל-10 משפחות מבין חברי האחוזה יוצאי אנגליה לא יצאה לפועל.
עד סוף שנות ה- 30 נעשה עיבוד האדמות בעיקר על-ידי קבוצות שונות של פועלים, שהיו המקור להגדלת מספר היושבים על האדמה, שכן בעלי האדמה – הם חברי אחוזה – הססו מלבוא למקום שבו לא התקיימה למעשה כל תשתית. פתרונות לקושי זה נמצאו, בין השאר, בהקמת מושב על חלק מאדמות כרכור, בשנת 1925 (כיום: החלק הצפוני של רחוב המושב). אלא שגם פתרון זה לא קרם עור וגידים כמצופה, ולאחר שנים מועטות נטמע כליל בתוך המושבה כרכור.

הראשון מחברי אחוזה להגיע לכרכור ולהתנחל בה היה משה בדש, אשר עבד כאן בפועל. הראשון מחברי אחוזה שעלה ארצה והקים את ביתו בכרכור הוא דוד הריס. ביתו עומד עד היום ביופיו, בפינת הרחובות המייסדים והבנים, מול הספריה של כרכור. חלוץ נוסף מבין חברי אחוזה היה נתן בנדס, אשר רכש אוטובוס והוביל נוסעים מכרכור לתחנת הרכבת בחדרה עד שהוכנס לאיזור קו "אגד". עולי אנגליה יחד עם עשרה חברי מושב העובדים היוו את הגרעין והיסוד של המושבה שזכתה בשעתה לכינוי מושבה אנגלית.
אנשי המושב והפועלים המעטים שחזרו לכרכור ורכשו חלקות אדמה קטנות מחברי האחוזה שויתרו על חלום התיישבותם בארץ, החלו להטביע את חותמם. הוקם ועד בראשות דוד הריס, שהורכב משתי סיעות: אחוזה והפועלים, התקציב היה בערך 500 ל"י. הפועלים שגרו בבתי שלזינגר רכשו מאחדים מיוצאי הקיבוץ חלקת אדמה מאדמות שלזינגר בגבולות אדמת אחוזה, הקימו שם בתים (איזור שכונה על-ידי אנשי אחוזה "קבצנסק" – כיום 2025 הקטע לאורך רחוב המייסדים מעט דרומה להצטלבות עם רחוב אחוזה ועד עמדת הבטחון). במרוצת הזמן טושטשו הגבולות והתאחדו לחטיבה אחת.

העבודה החקלאית
המתישבים בכרכור הגיעו, ככלל, כדי לעסוק בחקלאות. כל משפחה מהמתישבים קיבלה שטח לא גדול לבניית ביתה, באיזור שהוא היום מרכז המושבה (רח' המייסדים והרחובות הסמוכים לו) וכן שטחים חקלאיים מסביב לאיזור הבתים. השטחים החקלאיים חולקו כך שלכל משפחה היה שטח חקלאי באדמת החמרה ובאדמת החול, שכל אחת מהן מתאימה לגידולים שונים.
התכנית המשקית היתה לבסס את המתנחלים על משק חקלאי בן 80 דונם למשפחה. אולם תושבי לונדון, חברי האחוזה בוששו לבוא. הם החזיקו את הקרקע כפקדון לזמן ארוך ולא רצו להעביר את משכנם לארץ ישראל פרט לעשר משפחות, ביניהם בדש שעלה ב-1921 והשתקע במקום. באותה שנה היו במושבה 8 פועלים בלבד שעבדו בנטיעת אקליפטוסים, שתילת טבק וגידולי פלחה.
התקדמות ניכרת חלה בהתפתחות המקום אחרי שבשנת 1927 נמצאו מים בצד המערבי של המושבה והחלו בנטיעת הפרדסים. הפרדסים ניטעו על-ידי המתישבים מאנגליה וגם עבור אלו שטרם הגיעו. נטיעת הפרדסים בעבודה עברית טהורה, סיפקה עבודה לעשרת המושבניקים, שטרם התבססו. כן נקלטו פועלים מהחוץ, שחלק מהם השתכנו במקום. זה הביא לתנועת בנין שאפשרה לפועלי בנין להשתקע במקום. אחריה באו בעלי מקצועות חופשיים, נפתחו מוסדות ציבור הכרחיים כמו לשכת עבודה, בית ספר, סוכנות דואר, נתקבל שו"ב (=שוחט ובודק), נתקדש בית קברות וכו'.
את מייסדי המושבה באותה תקופה אפשר לחלק לשלושה מעמדות לפי מצב התעסקותם: פרדסנים, חברי מושב עובדים, פועלים ובעלי מקצועות חופשיים.
להתפתחות זו קדם שלב של מאבק קשה למתיישבים. האדמה נעבדה בתנאי בעל {חקלאות הנסמכת על מי גשמים} בגלל המחסור החמור במים, והביסוס היה מהם והלאה. התוכניות שהתגבשו היו בכיוון העברה לעיבוד שלחין ולתוספת מתיישבים על-ידי חלוקה מחודשת של קרקעות. אנשי המושב כרכור ויתרו לטובת הקק"ל על חלק ניכר מאדמתם במטרה להרחיב את המושב ולהגדיל את מספר המתיישבים במושבה, אולם ההתפתחות ההתיישבותית הלכה בכיוון אחר. סמוך לשטח כרכור התיישבו שתי נקודות חדשות: ארגון אינטנסיבי כרכור – כיום עין עירון וכפר פינס מיסודו של הפועל המזרחי.

מים

שנות הדור הראשון של כרכור עמדו בסימן מחסור במים. בתקופה 1920-21 קדחה חברת אחוזת לונדון באר בעומק של 120 מטרים שסיפקה כמות של 18 מ"ק לשעה. המקום פרנס בדוחק את עובדיו. בארות שנחפרו סיפקו מים מועטים ביותר, שלא הספיקו להשקיה נאותה לשדות. המים היו יקרים מדי לפועלים, והשקעות שנעשו בקידוחים שונים העלו חרס. כעבור זמן מה עזב קומץ הפועלים שכירי היום את המושבה. האדמה העבדה על-ידי ערבים שכנים. כותב יאיר מֶדְוֶצְקִי: "בשנת 1931, ביזמת הפרדסן אברהם לבזובסקי שהחליט לקדוח לעומק, מצאו מים באזור פרדס חנה-כרכור בשכבת הטורון-קינומן בעומק של כ- 157 מ' ושאיבת המים בוצעה ב- 1932. הקידוח מוספר כ-406/101, ובקיצור קידוח 101. מאחר והמקום היה נקודה מרוחקת מישוב יהודי, הקים לבזובסקי סביב הקידוח חצר גדולה, כ-30 על 40 מטר, מוקפת חומת בטון גבוהה, שכללה את בית המשאבות, בנין מגורים בן שתי קומות, בית מלאכה, מחסן וכן שתי עמדות שמירה בחומה בפינות האלכסון. הכניסה לרכב התאפשרה דרך שער ברזל כבד מדופן מעץ, ומשני צדדיו פח, ופשפש נוסף במתכון השער עבור העובדים כמעבר לחצר החיצונית. בנוסף, הקים לבזובסקי מגדל מים ומבנים למגורים (היום, מול שער מנשה). מאחר שלא עמד בנטל הכספי, מכר את מפעל המים בשנת 1932 ל"חברת המים הארץ-ישראלית". ב- 1939 הועבר המפעל ל"חברת מים שומרון" (חברה בת של חברת המים הארץ-ישראלית), בניהולו של ישראל מֶדוֶצְקִי, שהמשיך לנהלו עד 1962. בשנת 1949 נרכש המפעל על-ידי "מקורות" כ"אזור השומרון", ואחר כך הועבר ל"מקורות" חבל הצפון, ולחבל המרכז ליחידת צפון-ירקון (החבלים הוסבו למרחבים יותר מאוחר). לאחר פטירתו של ישראל מדוצקי, בשנת 1972, הוסב שמו של מכון כרכור ל"מכון ישראל"."[2] "חג המים" של כרכור, לביטוי השמחה על גילוי המים, נחוג ברוב עם, ודווח בעיתונות הארצית. חוזה ההתקשרות להספקת המים הביא לתנופה גדולה בהתפתחות המטעים במושבה, הגדיל את היצע העבודה, ואיפשר לקלוט במושבה עוד פועלים ועולים שלכולם היה מקור פרנסה ויכולת לרכוש בתים ולהשתלב בחיי הישוב.

מבני הציבור
מבנה הקבע הראשון שהוקם בכרכור משמש היום את הספריה הציבורית בה – בפינה הצפון-מערבית של הצומת של רחוב המייסדים עם דרך הבנים. זה היה בית "אחוזה", שנועד לשמש אכסניה לחברי האחוזה שיעלו מבריטניה, עד שיבנו את ביתם. המבנה שימש גם כבית כנסת בשבתות וחגים, בית ספר וגן ילדים, בית ועד, מרפאה, ואף בית המשטרה הבריטית בתקופה מסוימת. כיום הוא משמש ספריה ציבורית – בפינה הצפון-מערבית של צומת רחוב המייסדים ודרך הבנים. בשנת 1930 הוקם בית הכנסת הראשון של כרכור הידוע בשם "בית כנסת אחוזה" (ממערב ל"בית אחוזה", על דרך הבנים).
מסגרת חינוכית הוקמה בכרכור כבר בסוף שנות ה- 20, בראשות רוניה קאסנר. שלושה מתוך עשרת הילדים, בני גילים שונים, היו ממשפחת הריס. כעבור 10 שנים כבר למדו בבית הספר 54 תלמידים. תנאי הלימודים בתחילה היו עלובים וספרטניים, אך התושבים התעקשו והתאמצו עד שנבנה המבנה המתאים לשמש את גן הילדים ואת בית הספר. עד האיחוד עם פרדס-חנה, בשנת 1969, פעלו בכרכור שני בתי ספר.

אחד האתגרים שהיה על המתישבים החדשים להתמודד איתם הוא המלריה. קראו כאן על הבריאות בכרכור, ועל הקשר בין כרכור ומחלת המלריה.

בסוף שנות ה- 30 הוקמו בכרכור בתי קולנוע – קיצי וחורפי – והוצגו בהם סרטים ומחזות תאטרון שמשכו קהל מכל המרחב בשנת 2015 נהרס מבנה הקולנוע, שעמד בפינה הדרום מערבית של צומת רח' המייסדים ורחוב אחוזה. ראו גם כאן.

במרץ 1940 הפכה כרכור לישוב מוכר על-ידי השלטון הבריטי, ומונתה לה מועצה מקומית ראשונה, בראשות דוד הריס.
אחרי קום המדינה נוספו לכרכור שכונות שונות, והיא החלה להתרחב.
המושבה פעלה באופן עצמאי עד שנת 1969, כאשר התמזגה לרשות מוניציפלית אחת עם פרדס חנה – פרדס חנה-כרכור.

[1] עלי אוכף, מרדכי יגאל, יצא לאור ע"י הוצאת מערכות, בשנת 1981
[2] מתוך: יאיר מֶדוֶצְקִי, סיפורי מים, מוקדש לזכרה של בתיה מדוצקי ז"ל, הוצאה עצמית, פרדס חנה, יוני 2007, דפוס "שלום".