כרכור – ייסוד, הקמה וימים ראשונים

סיפורה של כרכור הוא סיפורה של אחוזת לונדון א' ושל יחידים נחושים

אדמות כרכור נרכשו בשלהי השלטון העות'מני, ערב מלחמת העולם הראשונה. המיקום – בסמיכות לדרך הים ההסטורית, שהוליכה לאורך החוף מעזה דרך

חיפה ועד בֶּירוּת. האדמות נרכשו על-ידי חברת הכשרת הישוב, שמכרה אותן ליזמים פרטיים, כמקובל אז. על האדמות שנרכשו אז עומדות היום עין שמר, גן השומרון ומענית (אדמות שלזינגר), וכרכור. רוב השטח שעליו ניצבת היום כרכור נרכש על-ידי אחוזת לונדון א', תאגיד (מעין עמותה) אנגלי שהוקם על-ידי יהודים שהגיעו לאנגליה בגל הגירה מרוסיה וממזרח אירופה כמה שנים קודם לכן. לאחר שהושלמה רכישת האדמות, בדצמבר 1912, נכרת חוזה עם אגודת "השומר" להציב שלושה שומרים רכובים על סוסים לשמירת הגבולות, שומר רגלי אחד, ועוד עשרה פועלים לעבודת כפיים, זאת כדי לעמוד בדרישות החוק העות'מאני ולהבטיח שהאדמות שנרכשו לא יופקעו על ידי השלטון. בין השומרים על כרכור היו אלכסנדר וצפורה זייד, והשומר יִגָּאֵל.
השכנים של כרכור היו שבטים תוכמניים, אשר נהגו לחכור את האדמות לגידולים עונתיים, ולרעות את עדריהם בשטחי כרכור. המרעה היה מקור למריבות וסכסוכים, אך בדרך כלל השכנות היתה שכנות טובה והתאפיינה בכבוד הדדי כבר מתקופתם של אנשי "השומר" והשייח'ים של הכפרים הערבים מהסביבה – כפר קרע, בקה, קיסריה ואחרים. על הקשר עם השכנים הלא-יהודים של כרכור מספרים אלכסנדר זייד, וגם אמנון הררי. אירוע רצח פניה בדש בתקופת מאורעות תרפ"ט השפיע באופן שלילי על הקשר בין שני הלאומים. הקמת יחידת גפירים (נוטרים), איבה וחשדנות, רצח השניים בקיץ 1937 – כל אלה, ומיקומה של כרכור בפתח ואדי עארה ועל דרך המלך מדרום לצפון, עודדו את הבריטים להקים כאן בסיסי צבא.

שנות מלחמת העולם הראשונה העמידו במבחן את ההתיישבות בכרכור, הן משום שחברי אחוזת לונדון א' לא הספיקו לממש את בעלותם על הקרקע, והן משום שאנגליה, מקום מושבם של מייסדי כרכור, היתה האויב העיקרי של השלטון העות'מאני. תקשורת ותעבורה של כסף נותקו כמעט כליל בשנות המלחמה. רק לאחר סיום המלחמה (בשנת 1918) ועם החלת המנדט הבריטי על ארץ ישראל (בשנת 1920) התחדשה באדמות כרכור העבודה באמצעות קבוצת פועלים, והחלה – טיפין טיפין – עלייה לקרקע של חברי אחוזת לונדון א'. עד סוף שנות ה- 30 נעשה עיבוד האדמות בעיקר על-ידי קבוצות שונות של פועלים, שהיו המקור להגדלת מספר היושבים על האדמה, שכן בעלי האדמה – הם חברי אחוזה – הססו מלבוא למקום שבו לא התקיימה למעשה כל תשתית. פתרונות לקושי זה נמצאו, בין השאר, בהקמת מושב על חלק מאדמות כרכור, בשנת 1925 (כיום: החלק הצפוני של רחוב המושב). אלא שגם פתרון זה לא קרם עור וגידים כמצופה, ולאחר שנים מועטות נטמע כליל בתוך המושבה כרכור.

הראשון מחברי אחוזה להגיע לכרכור ולהתנחל בה היה משה בדש, אשר עבד כאן בפועל. הראשון מחברי אחוזה שעלה ארצה והקים את ביתו בכרכור הוא דוד הריס. ביתו עומד עד היום ביופיו, בפינת הרחובות המייסדים והבנים, מול הספריה של כרכור. חלוץ נוסף מבין חברי אחוזה היה נתן בנדס, אשר רכש אוטובוס והוביל נוסעים מכרכור לתחנת הרכבת בחדרה עד שהוכנס לאיזור קו "אגד".
המתישבים בכרכור הגיעו, ככלל, כדי לעסוק בחקלאות. כל משפחה מהמתישבים קיבלה שטח לא גדול לבניית ביתה, באיזור שהוא היום מרכז המושבה (רח' המייסדים והרחובות הסמוכים לו) וכן שטחים חקלאיים מסביב לאיזור הבתים. השטחים החקלאיים חולקו כך שלכל משפחה היה שטח חקלאי באדמת החמרה ובאדמת החול, שכל אחת מהן מתאימה לגידולים שונים.
שנות הדור הראשון של כרכור עמדו בסימן מחסור במים. בארות שנחפרו סיפקו מים מועטים ביותר, שלא הספיקו להשקיה נאותה לשדות. המים היו יקרים מדי לפועלים, והשקעות שנעשו בקידוחים שונים העלו חרס. כותב יאיר מֶדְוֶצְקִי: "בשנת 1931, ביזמת הפרדסן אברהם לבזובסקי שהחליט לקדוח לעומק, מצאו מים באזור פרדס חנה-כרכור בשכבת הטורון-קינומן בעומק של כ- 157 מ' ושאיבת המים בוצעה ב- 1932. הקידוח מוספר כ-406/101, ובקיצור קידוח 101. מאחר והמקום היה נקודה מרוחקת מישוב יהודי, הקים לבזובסקי סביב הקידוח חצר גדולה, כ-30 על 40 מטר, מוקפת חומת בטון גבוהה, שכללה את בית המשאבות, בנין מגורים בן שתי קומות, בית מלאכה, מחסן וכן שתי עמדות שמירה בחומה בפינות האלכסון. הכניסה לרכב התאפשרה דרך שער ברזל כבד מדופן מעץ, ומשני צדדיו פח, ופשפש נוסף במתכון השער עבור העובדים כמעבר לחצר החיצונית. בנוסף, הקים לבזובסקי מגדל מים ומבנים למגורים (היום, מול שער מנשה). מאחר שלא עמד בנטל הכספי, מכר את מפעל המים בשנת 1932 ל"חברת המים הארץ-ישראלית". ב- 1939 הועבר המפעל ל"חברת מים שומרון" (חברה בת של חברת המים הארץ-ישראלית), בניהולו של ישראל מֶדוֶצְקִי, שהמשיך לנהלו עד 1962. בשנת 1949 נרכש המפעל על-ידי "מקורות" כ"אזור השומרון", ואחר כך הועבר ל"מקורות" חבל הצפון, ולחבל המרכז ליחידת צפון-ירקון (החבלים הוסבו למרחבים יותר מאוחר). לאחר פטירתו של ישראל מדוצקי, בשנת 1972, הוסב שמו של מכון כרכור ל"מכון ישראל"."[1] "חג המים" של כרכור, לביטוי השמחה על גילוי המים, נחוג ברוב עם, ודווח בעיתונות הארצית. חוזה ההתקשרות להספקת המים הביא לתנופה גדולה בהתפתחות המטעים במושבה, הגדיל את היצע העבודה, ואיפשר לקלוט במושבה עוד פועלים ועולים שלכולם היה מקור פרנסה ויכולת לרכוש בתים ולהשתלב בחיי הישוב.
מבנה הקבע הראשון שהוקם בכרכור משמש היום את הספריה הציבורית בה – בפינה הצפון-מערבית של הצומת של רחוב המייסדים עם דרך הבנים. זה היה בית "אחוזה", שנועד לשמש אכסניה לחברי האחוזה שיעלו מבריטניה, עד שיבנו את ביתם. המבנה שימש גם כבית כנסת בשבתות וחגים, בית ספר וגן ילדים, בית ועד, מרפאה, ואף בית המשטרה הבריטית בתקופה מסוימת. כיום הוא משמש ספריה ציבורית – בפינה הצפון-מערבית של צומת רחוב המייסדים ודרך הבנים. בשנת 1930 הוקם בית הכנסת הראשון של כרכור הידוע בשם "בית כנסת אחוזה" (ממערב ל"בית אחוזה", על דרך הבנים).
מסגרת חינוכית הוקמה בכרכור כבר בסוף שנות ה- 20, בראשות רוניה קאסנר. שלושה מתוך עשרת הילדים, בני גילים שונים, היו ממשפחת הריס. כעבור 10 שנים כבר למדו בבית הספר 54 תלמידים. תנאי הלימודים בתחילה היו עלובים וספרטניים, אך התושבים התעקשו והתאמצו עד שנבנה המבנה המתאים לשמש את גן הילדים ואת בית הספר. עד האיחוד עם פרדס-חנה, בשנת 1969, פעלו בכרכור שני בתי ספר.

אחד האתגרים שהיה על המתישבים החדשים להתמודד איתם הוא המלריה. קראו כאן על הבריאות בכרכור, ועל הקשר בין כרכור ומחלת המלריה.

בסוף שנות ה- 30 הוקמו בכרכור בתי קולנוע – קיצי וחורפי – והוצגו בהם סרטים ומחזות תאטרון שמשכו קהל מכל המרחב בשנת 2015 נהרס מבנה הקולנוע, שעמד בפינה הדרום מערבית של צומת רח' המייסדים ורחוב אחוזה. ראו גם כאן.

במרץ 1940 הפכה כרכור לישוב מוכר על-ידי השלטון הבריטי, ומונתה לה מועצה מקומית ראשונה, בראשות דוד הריס.
אחרי קום המדינה נוספו לכרכור שכונות שונות, והיא החלה להתרחב.
המושבה פעלה באופן עצמאי עד שנת 1969, כאשר התמזגה לרשות מוניציפלית אחת עם פרדס חנה – פרדס חנה-כרכור.

 

[1] מתוך: יאיר מֶדוֶצְקִי, סיפורי מים, מוקדש לזכרה של בתיה מדוצקי ז"ל, הוצאה עצמית, פרדס חנה, יוני 2007, דפוס "שלום".