חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

המעברה בכרכור בשנות ה-50 ושילובה בחיי הקהילה בכרכור

עבודת גמר בקורס: השתלמות מורים וספרנים בכתיבת עבודות
המרכזת: תרצה לב-ציון            אפריל 1996

מגישות: יהודית סמדר, מדוצקי בתיה;   פרדס חנה

  1. רקע היסטורי

הקמת מדינת ישראל ופתיחת שערי הארץ בפני כל יהודי התפוצות, הביאו להתעצמות התחושה הלאומית וכמעט משיחית, ועמן לגל של עלייה המונית חסר תקדים. בשלוש שנותיה הראשונות של המדינה, הוכפלה אוכלוסיית הישוב היהודי בארץ, מכ-650 אלף למיליון וארבע מאות נפש.  רוב העולים הגיעו ארצה בצורה מאורגנת, במסגרת מבצעים בהם נטלו חלק ממשלת ישראל, הסוכנות יהודית, הג'וינט ומוסדות יהודיים אחרים. פעולות הקליטה הראשונות היו נתונות כולן בידי הסוכנות היהודית, שדאגה לאכסונם של העולים ולסיפוק מחסורם המיידי במסגרת המחנות – עד לקליטתם בישובי קבע בארץ.
אולם קצב בניית הארץ לא תאם את קצב העלייה. השהייה במחנות ללא תעסוקה נמשכה, ולוותה בתהליכי דה-מורליזציה שעוררו דאגה בקרב קברניטי המדינה (נספחים 1 ו-2 לעבודה – בבית הראשונים)
גיורא יוספטל, מנהל מחלקת הקליטה, ולוי אשכול, ראש מחלקת ההתיישבות, דרשו פעולה רדיקלית יותר. בישיבת הנהלת הסוכנות שהתקיימה ב-27.3.1950 טען אשכול כי: "אין להמשיך במצב שיושבים חמשת אלפים רווקים במחנות ואוכלים אותנו". יש לשנות את דפוסי הקליטה. עפ"י הצעתו יש לצמצם ולפרק את המחנות הקיימים, לפזר את העולים בכל רחבי המדינה וליישבם על אדמות המדינה בצמוד לישובים הקיימים. לדבריו, משטר עלייה פירושו: "שכל אחד בחייו ירגיש אותו", וזאת ע"י הקמת מחנות קטנים יותר כשלב ביניים. דהיינו ה"מעברה" אשר תהיה מעין יחידה שכונתית עצמאית של הישוב הוותיק. כך ישותף הישוב הוותיק באחריות לנעשה במעברה.
תושבי המעברה יעבדו לפרנסתם, דבר שישפר את הרגשתם האישית ויפחית את תחושת הארעיות שלהם מה גם שהדבר יקל על רשויות הקליטה שקופתן כמעט ריקה, לדבריו, והסוכנות ממילא צריכה להחזיק את האנשים ולספק להם כלכלה עד קליטתם. כלומר, עפ"י תכניתו, ניתן בדרך זו להפריש חלק ממימון האחזקה לפיתוח ויצירה של מקומות עבודה יזומים, במידה ואינם בנמצא (עבודות קק"ל וכד'). בנוסף לכך, במידת מה, סיפקה שיטת פיזור האוכלוסין גם מענה לשאלת הביטחון של המדינה הצעירה.

  1. מעברת כרכור – הסיבות להקמתה ושאלת מיקומה

יוזמתו של לוי אשכול הביאה לשינוי שיטת הקליטה ולהקמת שיכונים ארעיים לשוכני מחנות העולים בסמוך לערים ולמושבות הוותיקות. במועצת כרכור נתקבל חוזר בחתימת גיורא יוספטל, לפיו מחלקת הקליטה של הסוכנות עומדת להקים בכרכור מחנה עבודה מאוהלים, לשיכונם הזמני של 250 משפחות (נספח 1).
אדמות כרכור, להבדיל מישובים אחרים, היו ברובן בבעלות פרטית, ואדמות קק"ל שהיו ברשות המועצה היו אדמות חקלאיות שחולקו בין אנשי המושב[1] ועליהן היתה פרנסתם. אבי, מתתיהו ראובן פרב ז"ל, עבד באותה עת ב"חברת המים" ולא יכול להתמסר לעיבוד האדמה, ובהיותו מעורה בוועד המושבה, הסכים לנדב את החלקה שלו לשיכונן הזמני של המשפחות – באם השטח ימצא ראוי למטרה זו ובתנאי שעם פינויין יקבל את השטח בחזרה, כשהוא נקי ומוכן לעיבוד (נספח 2). ראש המועצה דאז (י. מנחם) היה מודע לקשיים העשויים להתעורר הן מעצם הקמת המעברה בתחום היישוב והן מעצם מיקומה, לכן ביקש לערער על הגזירה (נספח 3), אך ללא הצלחה.
מבט ממעברת כרכור מערבהבמקביל התארגנה המועצה למתן השירותים האלמנטריים כגון: קופ"ח (נספח 4), אספקת מים (נספח 5), ותעסוקה (נספח 6).
הקמת המעברה נעשתה במהירות. תחילה נטו האוהלים לקליטת העולים ונבנו שני צריפים למשרדים ולקופ"ח. ההקמה במקום שהיה מלכתחילה מצומצם, לוותה בחריגות שטח (נספח 8) שעליהן ניתנו התראות משפטיות.
מעבר העולים למיקומם החדש ב"מעברה" היה יחסית מוצלח. בדיעבד, עולה מסיפורי תושבי המעברה לשעבר, כי לא ניתן להשוות כלל את התנאים הטובים להם זכו במעברה, לתנאים הקשים והיחס בו נתקלו במחנות העולים. כאן, הם זכו ל"אבא" שדאג להם, בדמותו של מנהל המעברה ארווין גרוניך, והמעברה באותו זמן היתה לגביהם "גן עדן" לעומת המחנות שעזבו (נספח 9 קלטות 2, 3 ).

  1.  החיים במעברה – תנאים פיזיים, כלכליים וביטחוניים

תושביה הראשונים של המעברה היו מתימן, פרס ומזרח אירופה (נספח 9). החיים במעברה היו קשים ביותר והתנהלו בתנאי שדה, בלב פרדסים, הרחק ממקום ישוב.
תחילה שוכנו העולים באוהלים ורק אחרי שנתיים בערך, הועברו לבדונים עם רצפת בטון ולצריפים. במעברה לא היה חשמל, לא היתה עבודה, לא היו מפעלים. רוב תושבי המעברה הועסקו בעבודות דחק וייעור. הם אלה שנטעו את יער עירון וחורשת ואדי ערה ואום-אל-פחם. אך, גם בעבודה יזומה זו היו תקופות של שפל ואבטלה (קלטת 5). המועצה המקומית כרכור עמלה וחיפשה דרכים כדי ליצור ולמצוא מקורות תעסוקה לתושבי המעברה (נספח 10), אך לא הצליחה לגייס את התמיכה הדרושה מהמוסדות, אולי משום שאלה פעלו עפ"י אינטרסים מפלגתיים.
מבחינה בטחונית, היתה זו תקופת הפדאיון. מה גם שכרכור שוכנת בקרבת הכפרים הערביים ב"משולש". השאלה המתבקשת כאן היתה: מה החזיק תושבים אלה שנים רבות כל-כך במעברה שכוחת-אל זו? פנינה ולך (קלטת 1) לוותה את תושבי המעברה מתחילת דרכם, תחילה כמתנדבת חברת קיבוץ עין שמר, ומאוחר יותר כמזכירת ארגון אמהות עובדות בכרכור. לדבריה שולחיה לא הבינו מה היא מעברה ומה הם צרכיה, וכאשר שאלה מה עליה לעשות אמרו לה: "תלמדי אותם אהבת מולדת". זאת, לאנשים שבאו חסרי כל, הגרים בבדונים, אוכלים לחם פעם בשבוע, חיים במצב של חוסר עבודה. המועצה המקומית הערימה קשיים ובקשה להיפטר מעול המעברה. חבריה קיוו כי התנאים הקשים יבריחו את העולים. אך לא כך היה. נעימה נעים (קלטת 2) מספרת, כי לאחר חודש ימים ב"שער עליה", בתנאים קשים וללא כל התחשבות, הופרדו היא וששון בעלה ממשפחותיהם. הממשלה שלחה אותם למחנה העבודה בכרכור, דהיינו למעברה. שם התקבלו בחום ושמחה. במקום היו כבר 5 משפחות: אחת מעירק, אחת מתימן, ושלוש מבני ארצה – פרס, וכולם שמחו על הצטרפותם למחנה. הם קיבלו: אוהל, 2 מיטות, 2 שמיכות, קצת אוכל, אורז, מרגרינה, נקודות לקניית מצרכים ו"כמה גרושים".
סיפור דומה מספרת רחל גבאי (קלטת 3). היא מתארת את מסלול הייסורים של קליטתם, החל מעזיבתם את בגדד ללא כל, טיסתם לקפריסין והגעתם ל"שער עליה". שם הופרדה מקרובי משפחתה שנשלחו לכפר סבא, רמלה וירושלים, ואילו הבת גאולה נשלחה לחברת הנוער בדגניה. סברי, בעלה, נשלח לקורס להכשרת מורים בקרית מוצקין. לדבריה, לעולם לא תשכח את היחס המתנשא והמשפיל לו זכו ב"שער עלייה". הם שהו שם כ-6 חודשים, ולאחר שסברי סיים את הקורס, נשלחו עם שתי משפחות מורים נוספות למעברת כרכור. כאן התקבלו ביחס חם. משרד החינוך דאג למורי המעברה והם קבלו בדון. במעברה לכולם לא היה דבר וכולם ניסו לעזור ולעודד זה את זה. האווירה היתה נעימה.
ידיעת השפה הערבית קישרה בין רוב תושבי המעברה: יוצאי תוניס, כורדיסטן, תורכיה, פרס ותימן, ואף מספר קטן של משפחות מעירק.
המורה חנה (קלטת 4) עבדה במעברה עם ילדי העולים עד שילובם בבית הספר במושבה. גם היא עברה את מסלול הכשרת המורים בקרית מוצקין, אך להבדיל משאר המורים גרה בפרדס חנה. לדבריה ב"בית העולים" בפרדס חנה "יכולת למות ולאף אחד לא היה אכפת, בעוד במעברת כרכור הרגשת שאכפת ממך". היחסים בין העובדים והמתנדבים היו נפלאים, הרבה בזכותם של ארווין מנהל המעברה, ומר קלאוס ולך, שהיה מאוחר יותר ראש מועצת כרכור. חנה לא ידעה ערבית, והדבר הקשה עליה ליצור קשר עם ההורים, אולם עזרת מתווכים, ובמיוחד הרצון העז של ההורים לעזור כמידת יכולתם עזרו לה להתגבר על מכשול זה. (נעימה נעים ספרה בחיוך, כי במעברה למדה מעט רוסית וחשבה לתומה שזו עברית). כדי להמחיש את בעיית השפה, ספרה חנה שבישיבת המורים הראשונה התלוצצו המורים בערבית. אי לכך, בישיבה השנייה, ברגע שהחלו לדבר ערבית קמו היא ומורה נוספת דוברת ערבית – וביקשו לעזוב. המורים הבינו את הרמז ולא דברו יותר ערבית בנוכחותן. לדעתה חשוב לציין במעברת כרכור לא חשה בהבדלים בין העדות השונות. כולם היו שותפים לגורל אחד. בפרדס חנה, לעומת זאת, נתקלה בהבלטת ההבדלים ובאפליה הגלויה שהיתה, הן בין ותיקים לעולים והן בין יוצאי העדות השונות.
הגננת שולם (קלטת 4) עבדה בגן השוכן בצריף עץ בצמוד לצריפים של כיתות בית הספר, ולידו הוקמה סככה. הן בגן והן בכיתות בית הספר קבלו הילדים ארוחת צהרים מסודרת, דבר שהיה בעל חשיבות גדולה אך דרש גם תשומת לב. כך למשל צצה בעיית הדג המלוח שהיה כלול בתפריט והילדים לא רצו לראותו בצלחתם, עד כדי כך שזכור לה מקרה שבו אחת האמהות התנפלה עליה ודרשה בכל תוקף שלא תעז להכריח את הבת שלה לאכול  דג מלוח. שנים רבות לאחר מכן, ספרה לה אותה אם כי דג המלוח לא יורד משולחנה של הבת. בנוסף לכך מספרת שולה שכיוון שלא היו לה מספיק צעצועים וחומרי משחק, הרבתה לטייל אתם בגבעות הסביבה. באחד הטיולים התכופפה אחת הילדות אל שדה פורח וצעקה "שולה תראי, אלף פרחים לפתע יפרחו".

  1. דפוסים חברתיים ויום יומיים במעברה

המורה סברי גבאי (קלטת 3) מציין כי מר ארווין המנהל, דאג לסיפוק כל הצרכים הבסיסיים לתושבי המעברה, וטיפל בכל בעיה שהתעוררה. כולם אהבו אותו והיו משוחררים מדאגות. הוא לא היה "מנהל של כסא". גם קלאוס וולך ז"ל ופנינה אשתו, עשו ועזרו כמיטב יכולתם. פנינה ממשיכה בכך עד היום. הוא ומשפחתו גרו במעברה כ-3 שנים, וכיום הוא זוכר את התקופה הזו כיפה במיוחד. נעימה נעים (קלטת 2) ספרה שמשפחתה גרה 7 שנים באוהל ורק בשנה ה-8 עברו לגור בצריף. אמנם אפשרו להם לעבור אחרי שנתיים לבדון. אבל הבדונים והצריפים היו דו-משפחתיים והם העדיפו את האוהל. כשכרעה ללדת באה דודתה לעזור לה, אך את עיקר העזרה קבלה מהשכנים שבישלו ואפו במקומה. לא היה נהוג לתת מתנות (נעימה ילדה 3 ילדים במעברה). גם רחל גבאי (קלטת 3) הדגישה את העזרה הרבה, אותה קבלה בימי הריונה ולאחר הלידה. אחת השכנות אף כיבסה עבורה ואף מאוחר יותר עבדה אצלה במשק בית. העזרה ההדדית היתה אופיינית למעברה. בקופת חולים הנהיגו תורנות: אחות המרפאה ואחות טיפת-חלב – הדריכו את הנשים בטיפול בילדים. רחל (קלטת 3) לא הסכימה לקבל את שירותי טיפת-חלב לאחר שהאחות אמרה לה כי בתה שמנה מדי, אולם היא העריכה מאד את ד"ר טפליץ, ופנתה אליו בכל בעיה רפואית. היחס שנתן למטופליו היה חם ואישי.  ילדים משחקים במעברת כרכור
בשנים הראשונות רק הגברים יצאו לעבודה (קלטת 3), וגם להם לא תמיד היתה עבודה. לעתים יצאו לעבוד רק שבוע אחד בחודש, וכיוון שלא היה "ביטוח לאומי", הם פחדו ממחלות וחששו מהפסד של כל יום עבודה. אך יחד עם זאת כולם הסתדרו, והיתה תחושה טובה. במעברה, לא היו דאגות: המעון העסיק את הילדים עד השעה 4 אחה"צ, והגן עד השעות 1-2. הנשים הרבו להפגש ולשוחח עם שכנותיהן. מקום המפגש הקבוע היה ליד עץ האלון[2] – מקום בו נהגו להאכיל את הילדים ולשוחח ותמיד היו להן נושאי שיחה. האוכל – נשמר בקירור בעזרת קוביות קרח, ואת הבשר קיבלו פעם בשבוע. בנוסף לכך גידלו ירקות (בעיקר פול) ליד הצריפים.
בחורף הקשה ביותר – התחממו ליד הפתילייה ולא היה קר. דוד כהן (קלטת 5) מספר שבשנת 1954/5 אספו כמה בחורים מצברים של מכוניות והפעילו בעזרתם מכשירי רדיו מפעם לפעם. אך פרט לכך לא סופק כל חשמל למעברה. אך גם כך, המצב הבטחוני הכריח את תושבי המעברה להסתגר עם רדת החשיכה. דוד התגייס ב-1952 לצה"ל והשתחרר אחרי שנה. עם השחרור מונה לאחראי על מחסן הנשק (צריף עץ) במעברה. ב-1943, לאחר שפנינה נפצעה קשה בדרכה אל המעברה, גוייסו הוא ותושב מעברה נוסף למשטרת עירון ושמרו בלילה. בימים של מתח מוגבר, הצטרף אליהם סיור של משמר הגבול וכל כניסה ויציאה מן המעברה בשעות הלילה חייבה תאום מראש.
מבחינה דתית וחברתית, פעלו במעברה, בכיתות בית הספר, 3 בתי כנסת, לעדה הפרסית, לעדה הכורדית ולתימנים. כל אחד התפלל לפי המסורת לה היה רגיל, עם ספרי התורה שהביאו עמם מחו"ל, בשבתות, נהגו לצאת עם המשפחות לפרדסים, שם פרשו שמיכות, שתו ערק וודקה ושרו בליווי תופים.

  1. השילוב בחברה הכרכורית

שילובם של תושבי המעברה בחיי החברה הכרכורית היה איטי וקשה. מצד אחד, דאגה המועצה המקומית לכל מחסורם, אולם מן הפן האנושי היה ניתוק מוחלט. "עד היום כואב לי שאנשים לא התייחסו אלינו בהתחלה" אומר סברי גבאי (קלטת 3). אנשי המושבה התרחקו מן העולים, לא התעניינו ולא עודדו. אם כי, בשעת סופה, כשחלק מהאוהלים עפו, הופיעו מיד והושיטו עזרה, אך למחרת שוב התעלמו. כשהוחלט על שילוב כיתות בתי הספר, הוציאו משפחות רבות את ילדיהן מבית הספר ושלחו אותם ללמוד במקומות אחרים. הקשר הממשי החל רק כאשר עברו תושבי המעברה לשכון במושבה.
מעיון במסמכים נמצא כי כבר ב-1952, למרות הניתוק החברתי, התעקשו תושבי המעברה להישאר בתחום המוניציפלי של כרכור ולא הסכימו לעבור למקום אחר (נספחים 11, 12, 13). גם פנינה ולך (קלטת 1) זוכרת כיצד ביקשו תושבי המעברה את עזרתה, ושאלו אותה איך ניתן להביא לכך שהמועצה תמנע את העברתם למקום אחר (הרי שומרון). ביוזמתה נבחר ועד לתושבי המעברה, וביום ישיבת הנהלת המועצה יצאו כל תושבי המעברה בתהלוכת לפידים. הם סובבו את מרכז המושבה עד למקום הישיבה, נכנסו לישיבה והתיישבו על הרצפה. ראש המועצה הסביר להם שאין לו אדמות פנויות ושעליהם לפנות לסוכנות ולקק"ל. ואכן התארגנה משלחת שנסעה למשרדי הסוכנות והקק"ל. הפקידים שם לא ידעו בכלל איפה נמצאת כרכור. אנשי המעברה התפלאו על כך, ואמרו: "אתם שלחתם אותנו ואתם לא יודעים לאן?".  באותו יום נקבע תאריך לישיבה משותפת של כל המוסדות הנוגעים בדבר, אולם, ערב לפני הישיבה קבלה פנינה הודעה על דחייתה והיא מיהרה למעברה כדי למנוע מתושביה הפסד יום עבודה. בדרך נתקלה בערבים ונפצעה קשה מ-7 כדורים. מיד עם היוודע הדבר, החליטו אנשי המעברה לצום והגברים התכנסו בבית הכנסת והתפללו לבריאותה. כנראה שלסיפור זה היה הד נרחב, ובעקבותיו הוחלט להקציב אדמה לתושבי המעברה, בדרך מכרכור לפרדס חנה, וכן הוחלט לתת להם הקלות בקבלת משכנתא, ולבעלי משרות קבועות איפשרו לרכוש דירות בשיכון העממי שהיה מיועד לבני המושבה. לאחר 3 חודשים שוחררה פנינה מבית החולים ומיד חזרה לפעילות.
באוגוסט 1953, התקבל במועצה מכתב מקק"ל לפיו המועצה מתבקשת למצוא שטח מתאים לבנייה, שאפשר לקנותו או להפקיעו למטרת שיכון תושבי המעברה (נספח 14). ואכן המועצה הצליחה לשכנע כמה בעלי אדמות חקלאיות שגרו מחוץ למושבה, למכור לקק"ל את חלקתם. כמו כן, חברת פיק"א העמידה לרשות המועצה כ- 42 דונם לבניית בתים לכ-34 משפחות, כך נוצר פיזור של תושבי המעברה באזורים שונים של המושבה, עפ"י פנינה, הדבר היה מכוון ונבע ממלחמתה שלה למנוע יצירת 'גטו' של תושבי המעברה.
דוד כהן (קלטת 5) מספר כי ב- 1955 אברהם שץ, מזכיר מועצת הפועלים דאז, לבצע עיסקה עם תע"ל, שבה הוסכם כי תע"ל תקלוט במפעלה 25% מאנשי המעברה. רוב העובדים נקלטו בעבודה ועובדים שם עד היום. כיום הם מאד שמחים שנקלטו במקום ולא הועברו למקום אחר וגם ילדיהם הסתדרו כאן יפה.

סכום ומסקנות
כיום עולה בהרבה היחס המספרי של העולים על זה של הוותיקים, ואת הראייה הטובה ביותר להצלחת השילוב של תושבי המעברה במושבה ניתן לראות בדור ההמשך. כך למשל, במשפחת רחל וסברי גבאי, הבת הבכורה גאולה ז"ל, נישאה לבן מוותיקי המושבה, ושוש הבת שנולדה במעברה, חזרה לא מזמן להשתקע במושבה. מבחינה תרבותית השתלבו ילדי המעברה במסגרת הלימודים ובמסגרת תנועות הנוער "הנוער העובד" ו"השומר הצעיר". ילדיו של המורה סברי כולם בעלי השכלה על-תיכונית. גאולה ז"ל סיימה את תיכון חדרה ואת אוניברסיטת בר-אילן ועבדה כמורה לערבית בתיכון ובמכללה. בתו זמירה למדה משחק והיא כיום מנהלת מתנ"ס בקרית שמונה ומפקחת על 4 מתנ"סים נוספים. בנה האחד של זמירה סיים את הטכניון והשני לומד רפואה.
בנה של נעימה נעים עובד במועצה וחבר ועד העובדים, וכלתה מורה בחטיבת הביניים. ובנוסף להם רבים מילדי המעברה תופסים עמדות מרכזיות במושבה, וניתן למצוא ביניהם: עצמאים, עובדים סוציאלים, מורים, אחיות מוסמכות ועוד.
לסיכום, בשנות ה-50 היתה בעית מציאת מקום לשיכון העולים החדשים בעיה מרכזית וחשובה בחיי הישוב. אך בנוסף לכך נמצאנו למדים שגם השילוב החברתי של העולים החדשים בחברה הוותיקה לא היה קל, לא מבחינת העולים ולא מבחינת הוותיקים. הן אלה והן אלה התקשו למצוא שפה משותפת (תרתי משמע) אולם בזכות העזרה ההדדית והמתנדבים העיקשים (כפנינה וולך) שהקפידו לקיים קשרים הדוקים עם העולים, נשבר הקרח בין שתי הקבוצות, והם החלו לקבל ולהעריך אלה את אלה. במיוחד מתבטא הדבר בדור הצעיר – ששילובו בגנים ובבתי הספר פתח את הדרך לשילוב העולים בכלל בחיי המושבה.  שילוב המתבטא בראש ובראשונה בהישגים המרשימים בקשת תחומים רחבה, שמציג דור ההמשך של תושבי מעברה אלו.

ביבליוגרפיה
1. "האנציקלופדיה העברית", כרך שישי (2) "מדינת ישראל". ספרית הפועלים, ירושלים –תל אביב, תשנ"ג. עמ' 402.
2. "עידן – 8" עולים ומעברות 1948-1952"; סיכומים, פרשיות נבחרות וחומר עזר. בעריכת: מרדכי נאור. הוצאת יד בן צבי, ירושלים, תשמ"ז 1986
3. "קליטת העלייה בפרדס חנה – כרכור,1929-1991" קובץ מסמכים ומידע. ליקטו וכתבו: תלמה לוי ומיכל בינהיים. בהוצאת המרכז לתולדות פרדס חנה ע"ש יעקב תבורי והמועצה המקומית פרדס-חנה – כרכור, פרדס חנה 1991

לעבודה נלוו תמונות מתוך האוסף הפרטי של דר' אליהו אברהם. כרכור 1950. עותק מהעבודה נמצא בבית הראשונים

[1] היום: רח' המושב. אחד הפרקים בתולדות הקמת כרכור הוא נסיון להקים על אדמותיה מושב עובדים. הנסיון לא צלח, והמושב נטמע לתוך המושבה.
[2] הלא הוא "האלון הבודד" – בית הראשונים