ראיון על זיכרונות ורשמים מתקופת המעברה: מירי אורן (מראני)
מעברה: עיר המפרץ, קריית ביאליק.
ילידת הארץ.
מירי נולדה למשפחת מראני בשנת 1954 במעברת עיר המפרץ בקריית ביאליק .
המניעים של המשפחה לעלייה לארץ היו מגוונים, אומרת מירי. סבא שלה מצד אמה, יעקב זלטאי, היה מראשי חובבי ציון בתוניס. במקצועו היה הסבא חייט, ואנשים היו באים ויוצאים אצלו כאילו באו בתמימות לתפור בגד או לקנות אבזר.
דחיפה לעלייה היתה תקרית, בבחינת הקש ששבר את גב הגמל: האבא והדוד שלה היו במחנה עבודה. האמא ניסתה לזרוק להם אוכל, ואז תקפו אותה ושברו לה אצבע. את האבא הסגיר הפועל הערבי שלו, הכאילו נאמן, וזה יצר תחושה קשה של נרדפות ועודד חשיבה על עזיבה. אחיה הבכור פיתח שנאה לערבים, וב- 1949, בהיותו כבן 13, נשלח לארץ עם סבתו מצד אמו, שכבר הייתה אלמנה.
בעקבות אחיה והסבתא הגיעו בהמשך גם הוריה. המשפחה נסעה למרסיי שבצרפת, שם שהו כחצי שנה, ואז למורת רוחו של האב, שלא היה מהציונים ורצה להישאר בצרפת, עלו לארץ.
בני המשפחה שהקדימו נחלקו בין שני ישובים: חלקם, ובהם גם הסבתא, גרו במושב גילת , וחלקם בבאר שבע. האבא הצליח לקנות איכשהו דירה בשיכון ד' בבאר שבע, אבל הדברים התגלגלו כך, שהם גרו באיזה חדר אצל הסבתא במושב גילת.
מירי מספרת שלאבא שלה היה קשה מאוד. לא היה לו טוב בארץ והוא רצה לחזור לתוניס. האמא לחצה להישאר, ואז בעזרת הסוכנות בהחלטה משותפת עברו למעברה עיר המפרץ. מה שעזר לאבא לקבל החלטה זו הייתה העובדה שהמעברה קרובה לנמל, ובנמל אפשר לעלות על אוניה ולנסוע מכאן… במעברה היו להם שני צריפים: אחד להורים ואחד לילדים.
בשלב מסוים מספרת מירי, נקרא אחיה הבכור להתגייס לצבא. האמא החליטה שאיננה משאירה פה את בנה ונוסעת, ואז התגייס האח השני, והמשפחה נשארה בארץ.
האבא שירד ממעמדו הרם ומחיי שפע בתוניס לעמדת פועל דחק, לא הסתגל מעולם. הוא חווה תלאות רבות במסע הזה. כשניסה לממש את הכסף שהיה לו מתוניס ולרכוש קרקע בתל אביב, מישהו כנראה רימה אותו, כי הקרקע שחשב שקנה מעולם לא נרשמה על שמו, והוא איבד כסף ונותר ללא קרקע. הוא הרגיש מרומה ולא מצא את עצמו, וקרא לעצמו "המת החי".
האבא והאח הבכור עבדו בעבודות דחק. שתלו אקליפטוסים גם בערבה בדרך לאילת.
מירי נולדה כשאחיה הבכור היה בצבא. היא צעירה ממנו בשמונה עשרה שנים. לאחר כשלושה חודשי שירות, חזר הביתה וגילה שיש תינוקת. היא זוכרת שסיפרו לה על אחיה הבכור שהיה הולך לגנוב תפוחים ממטעים, כדי שיהיה למירי, התינוקת, תפוח לאכול.
האמא הייתה אישה בעלת תושייה. "היא תפרה לנו בגדים, במכונת התפירה שהביאה עמה מתוניס". היא גידלה אפרוחים, כדי שיהיו ביצים, עיבדה את האדמה, שתלה צמחי מאכל לשימוש עצמי בהם צמחי גרניום ומיני ירקות למאכל. תמיד ידעה להסתדר למרות ההקצבה הקטנה בתקופה שבה היו תלושים שקבעו מכסות מזון למשפחה. היא הייתה ערנית, הסתכלה סביב למדה מכל אחד, והשתמשה בתובנותיה.
התושייה שלה התבטאה לא רק בקשר לפרנסה, אלא גם להישרדות ממש. פעם הבריחה בעזרת מקל נחש מלול התרנגולות שלה. היא עודדה אותו להיכרך סביב המקל וזרקה אותו רחוק. בפעם אחרת, מירי זוכרת את עצמה עומדת מבוהלת מהתגובות סביבה, כשהאמא חילצה את מירי עצמה, שהייתה תינוקת כבת שנה וחצי, מנחש שנכנס מתחת לשמיכה במיטת הברזל שלה. ברבות השנים מירי בררה עם אחותה אם אמנם היה מקרה כזה או שהיא מדמיינת, ואחותה אישרה שזאת עובדה ולא דמיון שווא של ילדה.
האח השני לפני שהתגייס עבד כגנן, ועזר בפרנסת המשפחה. הוא היה בחור כשרוני ונהג לפסל בעץ. הוא השתמש בכישרונו לשיפור תנאי המגורים שלהם. למשל, הוא חצץ בעזרת פחים ובדים את פחון הילדים ואפשר פרטיות לבנים ולבנות.
הוא בנה מפח מעין מטבחון עם מתקן דמוי כיור ומשטח עבודה, כדי שהאמא תוכל לקחת משם מים ולהכין אוכל ולא תעבוד בחוץ בחורף. בישלו אז על פתיליות ולתאורה השתמשו בעששיות.
התנאים במעברה היו קשים. השירותים היו מחוץ לבית, ופעם כילדה, היא מספרת "נפלתי עם הרגל לבור הסיד שהיה שירותים, ואחותי הוציאה אותי."
בסמוך למעברה הייתה חורשת אקליפטוסים, והייתה גם מחצבה שהילדים קראו לה ג'ירפה בגלל המנוף. המחצבה גרמה להמון אבק ואחיה הגדול שהיה אסטמתי סבל מכך מאוד.
מגיל שנתיים וחצי הייתה בגן. הגן היה בצריף ירוק עם כמה מדרגות על עמודים, והגננת רותי הייתה נוזפת בילדים כששיחקו מתחת למבנה. היו להם בגן קוביות משחק, ובזכות האמא היצירתית של מירי, היו להם גם בובות עשויות מגרביים.
בהשתאות היא מספרת: למשפחה היה קשה מאוד, אבל אני חייתי בגן עדן. הם טיפחו אותי מאוד דאגו לי, והיללו אותי. אמא תמיד הלבישה אותי יפה בשמלות לבנות שתפרה וקישטה את שיער הבלונד שלי בסרטים לבנים כיאה לאריסטוקרטית. לא הרגשתי מחסור, כי לא הכרתי מצב אחר. אמא הכינה אוכל מכל דבר, ומשאריות הקוסקוס הכינה לי בצק למשחק, היו לי משחקים שלא היו לאחרים. היו לי בובה מגומי וכלים ממתכת, ואהבתי מאוד את שתי החתולות שלי: השחורה והלבנה שליוו אותי לכל מקום. מסתבר, שגם בתנאים של מחסור אפשר לגדול בתחושה טובה." היא אומרת, "אחר כך את מגלה שהתנאים האובייקטיביים היו שונים"
בהתחלה היה לאבא עוד קצת כסף, אז קנה אוכל בשוק השחור, אבל בהמשך כשנגמר נעשה קשה יותר, אבל "אני לא הרגשתי מצוקה. בשבילי פרוסה עם קצת מרגרינה הייתה מעדן, ואם פיזרו למעלה קצת סוכר, אז בכלל…. הגדולים שחוו חיים אחרים הבינו אחרת וחשו מצוקה, אבל אני לא".
האוירה הייתה טובה. האמא תמיד שרה שירים, ואחיה שעבד והרוויח, קנה פטיפון עם מנואלה שניגנו בו שירים ושרו איתו ורקדו. גם במעברה ובתנאים הקשים ידעו לשמוח.
היא זוכרת את השמחה בחגיגת בר המצווה של אחד מאחיה ובכלל את העובדה שהאמא השתדלה מאוד להבליט את החוויות הטובות ופחות את הקשות.
זה שהיא הייתה מאוד ציונית השפיע, כנראה, אומרת מירי, אבל "אבא לא סלח לה מעולם על שלא נעתרה לחזור לתוניס או לפחות לצרפת". פה בארץ היו עניים, וכבודו העצמי לא הניח לו מעולם להיות נתמך סעד. הוא עבד קשה תמיד ואיפשר, למרות הקושי הכלכלי, לימודים וחינוך טוב לילדיו.
במעברה רוב התושבים היו תוניסאים, והיו גם רומנים. ההורים חוו אפליה. אביה סיפר לה כשגדלה שלרומנים ולפולנים מצאו עבודה טובה יותר ולו נתנו את הדחק. הוא גם סיפר שהשתייכותו לגח"ל שייכה אותו לצד המופלה. כאמור, כילדה היא לא הרגישה את זה אז.
מירי מספרת שהיא זוכרת את חתונת אחיה השני. החתונה נערכה בבית החייל כי האח עוד היה חייל, והיא זוכרת בגדים יפים ונעלי לק לבנות. כשהכיר את אשתו היה אחיה בן חמש עשרה, וחברתו בת שלוש עשרה. לימים היא ברחה מהבית ובאה אליהם ללא הסכמת הוריה, שהתנגדו לקשר שלה עם בן עדות המזרח, אבל בהמשך קיבלו אותו ולימדו אותו לדבר גרמנית. הם התחתנו צעירים היא בת שבע עשרה וחצי והוא בן עשרים וחצי, וזאת אהבה שהחזיקה כל החיים.
עד גיל חמש גרה מירי עם משפחתה במעברה, ואז עברו לבית שקנו בקריית ביאליק. לא בית של עמידר או עמיגור, אלא בית שרכשו בכספם. ההתחלה שלהם הייתה קצת יותר נוחה בזכות הכסף שהביאו איתם מתוניס.
המשבר מבחינתה של מירי הגיע דווקא כשעזבו את המעברה ועברו לבית בקריה, הבית בו היא גרה עד היום. ראשית, הפרידה מהחתולות האהובות: "החתולות שלי לא באו איתי. לא הצלחתי לתפוס אותן ולקחת אותן איתי" היא מספרת "ונורא בכיתי". בבית בקריה קלטה את הנושא של רעב, של מצוקה. הקושי הכלכלי נחשף בהעדר חצר וגינה לגדל בהן תרנגולות וירקות ובהעדר שדה ללקט בו עלים וצמחי מאכל.
ראיון ביוזמת בית הראשונים פרדס חנה-כרכור
התקיים בפרדס חנה-כרכור, דצמבר 2022
ראיינה ורשמה: מירה רביד
עריכה והערות שוליים: בית הראשונים פרדס חנה-כרכור