רסיסי מיכאל ואילנה

משפחת רסיסי

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1954

מיכאל

1989–1928

ארץ מוצא: זכרון יעקב, פלשתינה א"י
מקצוע: מדריך חקלאי

אילנה

–1933

ארץ מוצא: ירושלים, פלשתינה א"י
מקצוע: קוסמטיקאית

סיפור המשפחה

סבא מרדכי עלה ארצה מפולין לבדו בשנת 1922 והתמקם בקומונה במבצר שוני שם עסק ביבוש ביצות כברה. מיד עם הגעתו עברת את שם משפחתו מקפליס – רְסִיסֵי טַל ברוסית, לרסיסי. ברבות הימים, מבלי דעת, הונצח התרגום במלואו, כשהוענק לנכדתו היחידה, את השם –טלי.
סבתא שפרה לבית הורוביץ, עלתה שנתיים אחריו. הם נישאו וגרו בזכרון יעקב. ב- 1931 והתאומים כבני שנתיים, עברו לפרדס חנה. עד גיל 9 למדו והתחנכו עם בני המושבה. ב- 1937 נסעו עם אמם לביקור משפחתי בוורשה פולין. הביקור בפולין היה מלווה בקשיים רבים ומפגש חוויתי עם האנטישמיות במלוא עוצמתה. לאחר כחצי שנה חזרו ארצה לפרדס חנה. בין המסמכים שמצאתי נתקלתי בברכה לשנה החדשה ששלח לו אביו ממנה ניתן ללמוד עד כמה היה אביו ציוני וחדור מטרה בקמת הבית הלאומי היהודי בארץ ישראל:
"מיכאל חביבי !
קבל ברכתי לשנה החדשה.
שתשים לבך להלמודים אז תבין
מה ארץ המולדת דורשת ממך
תהיה אמיץ – לך ותדע להגן
על עמנו.
חזק ואמץ אביך מ. רסיסי." המקור מופיע בהמשך.
כחודש לאחר בר המצווה נפטר סבא מרדכי במפתיע. אבא ויוחנן נאלצו לקום מוקדם בבוקר ולעזור לסבתא במשק: להאכיל את התרנגולות, לחלוב את הפרות ובדרך לבית הספר לסחוב את כדי החלב למחלבה. עם סיום בית הספר העממי, במימון חברת פיק"א, נשלח אבי ללמוד בפנימיית בין שמן ואח"כ במקווה ישראל שם סיים את לימודי התיכון. אחיו התאום יוחנן נשלח לבה"ס המקצועי טיץ.
כאן החל אבא את דרכו המקצועית בענף גידולי השדה (גד"ש). את עבודתו התחיל בסוכנות היהודית בפרוזדור ירושלים, בהקניית ידע למתיישבים החדשים שאך זה עלו ארצה והחקלאות היתה זרה להם. שם הכיר את אמא וביחד הקימו בית בפרדס חנה. אבא התמנה למדריך בהתיישבות הצעירה בעמק חפר ובראשית שנות השישים, עם הקמת מינהל ההדרכה, התמנה למדריך ירקות אזורי. הידע והניסיון שלו היו רבים וכך גם הדרישה לעצותיו… לרוב לא הספיקו שעות העבודה המקובלות והוא הקדיש למגדלים גם שבתות וחגים.
עם התפתחות חממות הפלסטיק נרתם ללימוד שיטות עבודה חדשות אלה ומימושן בשטח, תוך התגברות על בעיות טכניות והגנת הצומח שלא היו ידועות בשיטות הגידול הקלסיות. לעזרתו פנה לחוקרים ממכון וולקני וממכון ויצמן ואנשי אוניברסיטה ששמחו להגיע ולתת יד למדריך חדור המטרה. בעקבות עבודתו והמרץ הרב שהשקיע, הפך אזור חדרה לגדול אזורי גידולי הירקות החסויים (חממות) בארץ. בעיקר מלפפונים ופחות עגבניות ופלפלים. ישובים כגון אחיטוב, אמץ, שדה יצחק, מאור ואחרים רשמו לזכותו את השינוי הדרמטי ברמת החיים של משפחות החקלאים בישוב שאדמותיהם הפכו ל "ים של פלסטיק".
בתחילת שנות השמונים פנה אבא לדור הצעיר והחליט לטפח את חקלאי העתיד. הוא השקיע בבתי ספר חקלאיים ובמוסדות חינוך במשק הקיבוצי כדוגמת חממת עין שמר. החממה הלימודית הוקמה כמעבדה ניסיונית לגידול מלפפונים. הרעיון היה לשלב ניסיונות חדשים ועבודות מחקר יישומי בחקלאות כדוגמת הידרופוניקה, בהנחיית מומחים ומדענים בתחום, עם פעילות קהילתית וחברתית שהתקיימה בחממה.
חבריו לעבודה מציינים כי סוד הצלחתו היה מסירות, נחישות, עבודה רבה וסביב השעון ויחסי חברות שנרקמו בין משפחות החקלאים למשפחותינו, שחלקם נשתמרו עד היום.
בערב סוכות תש"ן, אבא נפטר ממחלת הסרטן בהיותו בין 61 בלבד.

אילנה רסיסי – נולדה בין חומות העיר העתיקה בירושלים.
נולדתי בשנת 1933 כבת שניה מתוך ששה ילדים. את ילדותי המוקדמת העברתי ברחוב הקראים בן חומות העיר העתיקה בירושלים.
חיי היום יום עברו עלינו בחצר שהיתה לב הבית, ובה התנהלו מרבית חיינו מאחר והחדרים בבית היו קטנים וצפופים. בחצר היו נפגשות האמהות לעבודות הבית כמו כביסה, בישולים על גבי הפרימוסים ושאיבת מים מבור המים המשותף. אנו הילדים הקטנים, היינו משחקים לצידן. ההסתפקות במועט היתה דרך חיים, ללא חיבור למערכת החשמל וללא מים זורמים.
עד פרוץ מאורעות 1936-1939 חיינו בהרמוניה עם השכנים הערבים וחלק מחברותי הטובות היו שכנותי הערביות. התקשורת בינינו היתה בבליל של שפות: עברית, ערבית ספניולית ועוד. עם פרוץ מלחמת השחרור ותחילת המצור על העיר הצטרפנו אנחנו, בני העשרה שהכרנו היטב את כל סמטאות וגגות הרובע (בדילוגים בין הגגות הגענו לעמדות מבלי שיתפסו אותנו), לעזרת מגני העיר העתיקה. חלקנו במאמץ היה חלוקת המזון והמים, העברת מידע והברחת תחמושת ונשק בין העמדות המבוצרות. אחי הבכור יהודה נלחם עם הנערים הצעירים שלראשונה החזיקו נשק, ללא הדרכה וללא נסיון. ימי הלחימה הסתיימו עם כניעת תושבי העיר העתיקה. אבי ואחי נלקחו בשבי הירדני, אמי, אחי הצעירים ואני הועברנו חסרי כל לעיר המערבית, לשכונת קטמון, שננטשה לאחר שתושביה הערבים ברחו. יחד עם משפחות נוספות שפונו, שוכנו בבית ערבי נטוש. אהבתי לשוטט בין בתיהם הנטושים והמפוארים של הערבים ולהפתעתי מצאתי באחד מהם פח גדול מלא בכוסמת. אמי, בכישרונה הרב, הצליחה לבשל מיני מאכלים מגוונים שהספיקו לנו לתקופה ארוכה והעשירו את התפריט. לשתי אחיותי הצעירות, שהיו אז בנות 5 ו- 3 תפרתי שמלות מבד וילון שנותר תלוי על חלונות אחד הבתים. לצערי, כל זיכרונות ילדותי נותרו בין הריסות הבית שהופצץ ונחרב בידי הירדנים. תמונה אחת ויחידה נמצאה אצל סבתי שחיה מחוץ לחומות.
טרם גיוסי לצבא, עבדתי בסוכנות היהודית ונרתמתי לעזור לעולי תימן שהתישבו בפרוזדור ירושלים. שימשתי כמדריכה חברתית והתמודדתי עם בעיות חברתיות, תרבותיות וכלכליות ואני רק בת 17. שם גם פגשתי לראשונה את מיכאל שעבד כמדריך חקלאי באזור וגר בכפר אוריה.
בצבא שרתתי בנח"ל. לאחר טירונות עברתי קורס חובשים בתל השומר, ובסיומו הוצבתי בכפר הנשיא כחובשת במרפאת הקיבוץ. מאוחר יותר, עברתי לבית חולים 10 שם עבדתי כאחות עד השחרור מצה"ל. הכשרתי זו הביאה אותי להיות חלק מכוח עזר כנהגת אמבולנס במלחמת ששת הימים בפרדס חנה. למזלי, לא נזקקו לשרותי …
מיכאל ואני נשאנו במרץ 1954 ועברנו לגור בפרדס חנה בבית המשפחה בתל צבי צפונית. זכורים לי מרחבי החולות, שיירות גמלי הבדואים, פריחת האירוסים בפאתי המושבה ליד תחנת הרכבת וריח ההדרים המשכר. זכורה לי העזרה הרבה שקיבלתי מנשות המושבה בהתמודדות עם חיי הכפר ובעיקר העצות האימהיות מרחל אשת יהודה הורביץ, הדוד של מיכאל.
ב- 1955 נולד בננו הבכור מרדכי (מוטי). במהלך ההריון הייתי בטוחה כי תיוולד לנו בת ונקרא לה איריס בהשראת פריחות האירוסים שהוזכרו. היום מוטי חי בניו יורק ולו בן אלכס ובת אמילי.
ב 1958 נולדה טלי. לטלי, המתגוררת בבית יצחק, 3 בנות – ענב, שרון ועמית שזיכו אותי בשלושה נינים (ועוד כרסן נטויה…) המכניסים שמחה ואור לחיי – ארד, סביון ואיתן.