רייפר שי ואילנה

סיפור המשפחה

אני אילנה רייפר לבית פרנקל, ילידת תל אביב. שי היה בעלי במשך חמישים ושלוש שנים. אני מספרת את סיפור חייו כפי שסיפר לי במהלך השנים.
אני צברית ושי היה עולה חדש מפולין. במהלך ההיכרות שלנו ניסיתי לדובב אותו כדי שיספר לי את סיפורו בתקופת השואה, אך הוא סירב. רק במהלך השנים אט אט הצלחתי לקלף קליפה אחר קליפה אודות סיפורו האישי. הוא אמר שקשה לו להיזכר במאורעות אשר אירעו במהלך ילדותו ונערותו ואף סירב לתת עדות ביד ושם.
שי נולד בפולין ב-18.09.1928בעיירה רוזוודוב, השוכנת על הגדה השמאלית של נהר סאן במחוז גליציה, בין העיר לובלין וז'שוב.
הוריו: רוזה וברוך ולו שתי אחיות, אנדה הבכורה וטובה הצעירה.
משפחת רייפר, חמש נפשות, התגוררו בבית רחב ידיים עם הסבתא ומשפחתה של אחות האם אסתר ויוסף שפירא ולהם ארבעה ילדים, שש נפשות. סך הכול חיו בצוותא בבית אחד שתים עשרה נפשות. החיים בבית היו טובים והמשפחות הסתדרו בחיי היום יום באופן נפלא והרמוני.
השם שי אינו שמו המקורי. בבית קראו לו שיה או שעיה. אני לא התחברתי לשם הזה וקראתי לו שי.
בעיירה הייתה קהילה גדולה של יהודים שעסקו בעיקר במסחר ובעלי מלאכה, חלק ממשפחות העיירה רוזוודוב אשר עזבו את העיירה עלו ארצה והתיישבו בכרכור. (משפחות: סופר, גרטן, לסט, שתיל, שטרום, מלחי). כשפרצה מלחמת העולם השנייה שי היה בן 11, והספיק ללמוד עד כיתה ד' בבית הספר. הגרמנים פלשו לפולין, החלו הפגזות על רוזוודוב, כי בקרבת העיירה היה בית חרושת ליצור נשק ולשם כיוונו את יהבם.
היהודים הסתגרו בבתים. כשהגסטפו נכנסו לעיירה היהודים קבלו פקודה לפנות את העיירה תוך 24 שעות. אספו את כול היהודים לכיכר המרכזית וגרשו אותם לכיוון מזרח, לאזור שהיה שייך לרוסים. היום בו היו צריכים לעזוב היה נוראי. היה עליהם לבחור מספר פריטים לכל אחד מבני המשפחה ולצאת אל הלא-נודע. הם צעדו ברגל עם מעט המיטלטלין שלהם, אנשים מבוגרים, נשים וטף, הולכים ברגל קילומטרים רבים. הקושי רב וצריך היה להתגבר ולהמשיך בדרך. הם הסתתרו בכפרים שונים, תוך כדי דאגה למזון, שתיה ומקום לינה. הם היטלטלו ביערות, שם הרגישו בטוחים יותר מפני שהצליחו להסתתר במקומות נידחים שהיו רחוקים ממקום יישוב, למרות שהיו זקוקים למזון, שתיה ומחסה. בסופו של דבר הגיעו לעיר לבוב, שם שוכנו בבית ספר. הכניסו משפחות שלמות לתוך כיתות ושם נאלצו להסתדר עם עיסוק לילדים ושמירה על הגיינה. המצב היה קשה, ללא עבודה וללא כסף. אנשי הגסטפו הגיעו למקום העמיסו אותם על רכבת משא סגורה ונסעו במשך חודש בתת תנאים עד אזור הוולגה, שם גרו במחנה ביער שהיה בשליטת הרוסים. נאסר עליהם לצאת מהמתחם שנקבע להם. אביו של שי, ברוך, הועסק בעבודת כפיה בכריתת עצים. הם סבלו מקור ורעב, ושי עטף את רגליו בסמרטוטים שלא יקפאו.
מאזור הוולגה טולטלו לאוזבקיסטן. הרעב היה קשה מנשוא. קשה לתאר מהי תחושת רעב. רעב צורב אשר לא נרגע אף לרגע. יוסף, בעלה של דודתו התחנן לפרוסת לחם, ובסופו של דבר מת מרעב. בלית ברירה שי ודודתו יצאו אל השוק, רכשו במעט שהיה להם סוס כדי להשביע את רעבונם. התחושות היו קשות, הבית היה בית מסורתי ושמרו על כשרות ולכן הרגעים הללו נצרבו בליבם. עקב התנאים הקשים ההורים החליטו להעביר את שי ואחותו טובה לבית יתומים בבוכרה כדי שלא ימותו ברעב, שם לפחות יקבלו אוכל. שי לא הסתגל לחיים בבית היתומים. הוא מאוד התגעגע להוריו. בלילה "סחב" את נעלי אחותו, מכר אותם לנהג קטר רכבת ובתמורה העלה אותו הנהג לתא הקטר ועזר בהעמסת הפחם, כך הגיע בחזרה לקרקול להוריו. טובה קמה בבוקר, אין אח ואין נעלים. האב נסע במהירות להחזיר את בתו טובה הביתה.
המשפחה המשיכה לנדוד והגיעה לזירבולק באוזבקיסטן. חשבו שהמצב ישתפר אך קרה אסון גדול: האב, ברוך, יצא בבוקר לעבודה, נפל או הופל מהמשאית ונהרג. מה שנותר ממנו זה שעון שנשמר בביתי עד היום. האם ושלושת ילדיה נותרו ללא פרנסה וללא ביטחון.
בשנת 1946 שוחררו מזירבולק והוחזרו לפולין, הרכבות הגיעו לעיר ליגניץ, שם אספו אותם אנשי עלייה ב', ריכזו אותם בקיבוץ, עברו את הגבול לצ'כיה משם לאוסטריה ובלילה עברו ברגל את האלפים לכיוון איטליה. שי הצטרף לבת דודתו פפה ובעלה ישקו, שהתייחסו אליו כאל בנם. פפה הייתה בהריון, והיה חשש שלא יאפשרו לה לעבור את הגבול. היא עטפה את עצמה במעיל גדול כדי להסתיר את הבטן וכך הצליחה לחצות לאיטליה. בבוקר הסתבר כי חברי הקבוצה טעו בדרך, הם היו אמורים לומר סיסמה אחד לשני, אך מישהו פספס וחלק מהאנשים הלכו לכיוון אחר. לאחר חיפושים האיטלקים מצאו את חברי הקבוצה, העמיסו אותם על משאית סגורה והעבירו אותם לעיר גנואה לקיבוץ "נתיב הגאולה". בעיר זו שי שהה תשעה חודשים בוילה מפוארת ברחוב ויה דה גספרי, שם נחשף לשפע האוכל, ולעולם חדש שלא הכיר. הוא למד איטלקית והתערה בחיי תושבי גנואה, תוך הכנות לעליה לארץ. אנשי הקיבוץ הועלו לאניית מעפילים "שאר ישוב". האנייה שטה בים כשלושה שבועות. הם נתפסו על ידי הבריטים, המעפילים נלחמו בבריטים, אך הם נשלחו לקפריסין, שם סרבו לרדת מהאנייה והורדו בכוח ע"י הבריטים. שי שהה בקפריסין במחנה 67 במשך שנתיים. שם למד עברית, התאמן בנשק והכין עצמו לעלייה ארצה. רק בפברואר 1949 השתחרר מהמחנה בקפריסין והגיע ארצה.
אמו ואחותו טובה הגיעו לפניו מקפריסין והתיישבו בכרכור, בה הייתה להם משפחה קרובה שקלטה אותם בארץ. לאחר שנים של תלאות הגיע סוף סוף אל הארץ המובטחת. הוא הורד בגן שמואל וצעד ברגל עד כרכור. המפגש היה מרגש עם אימו, אחותו ושאר בני המשפחה. שי התגורר עם אמו בבית פרוינד, ברחוב המושב בכרכור, נקלט יפה בין החברים הצברים ושרת בצבא. כיוון שלא הייתה לו השכלה פורמלית עבד בעבודות שונות עד שהתקבל כשותף במאפיה הקואופרטיבית שפעלה בכרכור ושימש נהג שחילק לחם במושבה ובסביבה. מכל חנות מכולת היה מביא מצרכים הביתה, המזווה שלנו היה מפוצץ וכשאמרתי בשביל מה אתה קונה כל כך הרבה? היה עונה: "שלא יחסר". כשנסגרה המאפיה קיבל תפקיד ניהול מחסנאי הג"א לשעת חירום במכבי אש חדרה. בתפקיד זה קיבל פרסים והצטיינות על תחזוקת המחסנים. שי היה מעשן שתי קופסאות סיגריות ביום, במגירה היו כמה קרטונים של סיגריות, למה? "שלא יחסר". שי נהג להחזיק בכיסו כסף מזומן. לא האמין בכרטיסי אשראי רק כסף מזומן. ושוב: "שלא יחסר". בלילות, כשהיה מתעורר בצעקות, לא רצה לשתף אותי: "חלומות לא מספרים". רק בשנת 2000 שי הוכר על ידי מדינת ישראל כניצול שואה, נכה רדיפות הנאצים. כשהגיע לוועדה רפואית לקביעת דרגת הנכות ישב רופא שהתייחס אליו בזלזול, כאילו לא האמין לדבריו. שי אמר לו: "ד"ר אם לא המלחמה אולי אני הייתי יושב כאן במקומך", קם ועזב את החדר.

בשנת 1987 נסענו עם משלחת מורים לפולין. שי הצטרף אלי ברגע האחרון, עדיין מתקשה עם המחשבה לחזור אל התופת. ביקרנו בפולין אשר היה בה עדיין משטר קומוניסטי. הדלות הייתה בולטת מאוד. ביקרנו במחנות השמדה ובאתרים הקשורים לתקופת השואה, אך החוויה המשמעותית הייתה ביקור בבית ילדותו בעיירה רוזוודוב. עזבנו את הטיול המאורגן ולקחנו מונית. בלילה שי לא נרדם מרוב התרגשות. כשהגענו הוא הוביל את נהג המונית וידע להגיע במדויק אל הבית. התגורר בו זוג פולנים עניים מרודים. תחילה חששו לפתוח את הדלת, אך כשהוצאתי את המתנות שהכנו: קפה, תה, גרביונים ומעט דולרים, היחס השתנה. הסתובבנו בבית, עלינו לקומה השנייה פתאום שי קפא על מקומו והצביע על מקום המיטה של סבתו. הסתובב בחדר כסהרורי כאילו מחפש דבר מה שנותר מהעבר, ומיד ביקש לצאת מהבית. הוא היה נסער מאוד. הלכנו לבית הספר בו שי הספיק ללמוד עד כיתה ד'. המנהלת קיבלה אותנו בסבר פנים יפות. היא ביקשה מהמזכירה להביא את היומנים בהם מופיעים שמות התלמידים בוגרי בית הספר. נדהמנו לראות שכל שם של יהודי נמחק בצבע אדום. המנהלת שאלה את שי: "האם היית רוצה לחזור לפולין?" הוא ענה: "אני חי בישראל, המדינה הכי טובה בעולם, הלוואי ולכם יהיה כל כך טוב כמו שלנו" כך הסתיים הביקור בעיירה.
שי ואני הקמנו משפחה: נולדו לנו שני ילדים, 6 נכדים ו-6 נינים (אותם לא זכה להכיר). היו לנו חיי חברה פעילים מאוד, נסענו לטיולים בארץ ובעולם והשרשנו לדור הבא את האהבה לארץ.
חייתי בצל השואה. שי היה אדם שמח, אופטימי עם חוש הומור מפותח, אך ידעתי כי עמוק עמוק בלבו שוכן לו פצע שאינו יכול להגליד. לא חשנו זאת בחיי היום יום אך מידי פעם הוא היה צץ לו כאשר הנושא עלה באמצעי התקשורת.
משתי המשפחות, רייפר ושפירא, אשר התגוררו יחד ברוזוודוב נולדו צאצאים רבים ורק אחות אחת – בת דודתו של שי – נספתה ע"י הנאצים. השאר עלו לארץ, הקימו משפחות לתפארת מדינת ישראל.
שי הלך לעולמו בט' אלול תשע"ה 15.08.2013 בן 85 במותו.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  רייפר שי ואילנה