ראביד מאיר ומלכה

סיפור המשפחה

מאיר נולד בגריווה בי"ז תשרי תרס"ב (1902), כבן שישי מתוך שבעה ילדים. אביו, חיים יצחק, מהיותו ציוני ומשתתף בקונגרס הציוני כמצביע נגד תוכנית אוגנדה, החליט עם נשואיו שלא לרכוש בית/לתקוע יתד, מתוך אורינטציה של עליה ארצה. בכך, בדיעבד, הציל את המשפחה כולה מאימי השואה והביאם להתמסרות ליישוב הארץ ופריחתה. מאיר עלה ארצה ב 1922, כראשון לבני משפחתו וסולל הדרך לשאר. אביו הדואג כתב "מאיר שמור על בריאותך ואל תשתה מי באר פן יבולע לך ויצא שם הארץ לרעה". עם כל זאת, חווה כמרבית החלוצים, את מחלת הקדחת שחזרה ופקדה אותו שנים לאחר מכן. מאיר עלה עם קבוצת חברים שכל אחד הלך לדרכו , אם לעיר, למושב או לקיבוץ, ונשמר לשנים הקשר החברי.תחילת הקליטה בעבודה בכבישים , בהמשכה אצל חקלאי בחדרה ובהמשך יסד יחד עם אחיו שבתאי את ההתישבות המשפחתית במושב מרחביה. האחיות והאב עלו ארצה במהלך שנות ה 20 והמשק המצליח הפך לקן משפחתי וחברתי. האב שכבר היה בוגר בשנים, חלק את יומו, מחציתו ללימודי הגמרא (הוציא שני ספרים בשם ":מרחבי יצחקי") ומחציתו לעבודה במשק.
• את "מלכתו" הכיר, מאיר, בעבודתה כגננת בעפולה השכנה.לשאלתה אם גם הוא יודע לכתוב כאחיו הבוגר הפובליציסט ענה שהיא יודע ל"כתוב" בקרקע.מנקודת השקפתי היום, כבנם היחיד, ידעו שניהם היטב את הכתיבה בקרקע ואת נשימת הצמחים מעליה. הזוג נישא במרפסת ביתה של האחות הבכירה של מלכה, ביבנאל. מאיר התמחה בהפעלת טרקטורים ומיכון חקלאי והמשק רכש טרקטור (נמצא עד היום בגן הילדים בקיבוץ גניגר) ומכונת דיש, שהיו חידוש גדול במושב ובעמק. המשפחה המאד מלוכדת החליטה שעליה לצאת מגבולות הקן החם ולישב מקומות נוספים בארץ. מאיר עבד כטרקטוריסט בכפר יחזקאל, ועם גיבוש התכניות להתישבות בפרדס חנה עבר לעבוד בכרכור אצל היזם החדרתי לבזובסקי , שקדח לראשונה את קידוחי "עין שמר" המאד מוצלחים, ופרדס חנה. ב 1932 יישבו את ביתם והחלו בנטיעת הפרדס והקמת משק הבית. מאיר התקבל, יחד עם יוסף מכניק, להפעלת הטרקטור זחל שנרכש ע"י אגודת הפרדסנים הצפונית ("אגודה שיתופית להשקית פרדסי פרדס חנה צפון"). לאחר כמה עונות עבודה חוסל הטרקטור עקב שחיקת השרשרות המוגברת ע"י החול ומאיר עבר לתפעול בארות המים שהיו פזורות בגוש הפרדסים. הבארות שאבו מים ברציפות משכבת החול והזרימו אותם לבריכות שמוקמו בראשי גבעות ומהן, בשעות היום, בגרביטציה להשקית הפרדסים. ההשקיה היתה פתוחה וצרכה כמויות גדולות כדי להתגבר על החילחול המהיר בקרקע הקלה. מערכת אספקת המים תוכננה ע"י הפיק"א ושופרה ע"י המהנדס קובלנוב, שאף דאג להשואת לחצים בין הגבוה לנמוך, ע'י "קשתות" מיוחדות.
• לכשפרצה מצלחמת העולם השניה פסק ייצוא ההדרים לאנגליה ולארופה וכל משפחת חקלאים צריכה היתה להחליט באם להמשיך להשקות ולעבד את הפרדס או להניחו לנפשו בידיעה שייבש. מאיר ומלכה, שהפרדס כה יקר לליבם, החליטו להמשיך ולעבדו, ועמדו בהחלטה זו גם עם התנדבותו של מאיר לשרות בצבא הבריטי בשנת 1942. עם סיום המלחמה ושיחרורו מהצבא מצא את משרתו הקודמת תפוסה ע"י מחליפים שצריך היה להאבק בהם ובהנהלת האגודה לקיום הבטחתם טרם גיוסו.
• מאיר, שניצל את זמנו הפנוי בשרותו בצבא הבריטי ללמוד הנהלת חשבונות, קבל על עצמו את ניהול אגודת המים, השגחה על אספקת המים ותור ההשקיה יחד עם ניהול החשבונות והכספים.
• הפרדס המשפחתי נשאר "ירוק" ופורה בזכות ההחלטה, המסירות , סיוע ממשלת המנדט (הלואות), סיוע מאחיו אברהם ועזרה באחזקתו בידי גדעון חזנוב. עם תום המלחמה ענף ההדרים הלך והתאושש והחל להחזיר לבעליו את ההשקעה בו.
• הבארות השטחיות בשכבת החול הלכו ונחלשו (המסננות נסתמו וצריך היה קידוח לחידושן) והיתרון של קידוחי לבזובסקי שהפכו ל"חברת המים שומרון" בראשות מידוצקי בהספקת מים שופעת רציפה ואמינה, הביאה את אגודת צפון להתחבר אליה.
• עם תחילת אספקת המים השופעת איבדו הבריכות את תפקידן (אגירה מתמשכת בכל שעות היממה ואספקה נמרצת בשעות ספורות) ומאיר זיהה את האפשרות למעבר להשקיה מודרנית בממטרות. הצעד הבא היה מעבר לשימוש בממטרות מרחיקות זרוק שהוצבו מעל נוף העצים וע"י כך צרכו הצבה יותר זולה וחסכו את המעבר משורה לשורה אלא אחת ל 4-5 שורות השיכלול שלאחריו, שהביא מאיר, היתה הצבה קבועה של קוי ההספקה והממטרות (הממטרות על "שטוצרים" בגובה 4, מטרים, מעל לנוף העצים) , וכך הפכו רוב פרדסי האגודה למושקים "מעל הנוף". השקיה יעילה ונוחה שהצריכה הקפדה על תור ההשקיה, אחת ל 16 ימים, ושירתה ביעילות את בעליה. רק בשנות השמונים, בעקבות התפתחות תעשית הפלסטיק וזיהוי מחלות פרי שנגרמו ע"י הרטבת הנוף התדירה, עברו פרדסי האגודה לצנרת פלסטיק קבועה מתחת לנוף כשהממטרטות ההיסטוריות הוחלפו במתזים עדינים ומתוחכמים וחלקם אף התנסו בהשקיה בטיפטוף.
• למשק הבית נוספו עיזים (מגזע "זאננן" שיובאו משויצריה), לול תרנגולות וגינת ירקות פורחת וכן נוספו ידיו החרוצות של הבן נדב, שבפעילות משותפת איטית ומתמשכת הרחיבו את נטיעותיו. נוספו ענף האבוקדו והמנגו, שהיו אז "צעירים וחלוצים" בחקלאות הישראלית ונתנו פרים ותרומתם הנאות.
• מאיר התמיד בעבודתו כמזכיר אגודת פרדסני גוש צפון עד לפרישתו בשנת 1975.
• מאיר לא עמד בצער על פטירתה של מלכה, והלך לעולמו ב י"ג באלול תשל"ח (1978)

מלכה נולדה ט' באב תרס"ו (1906) ביפו, גדלה בנוה צדק, שם גם למדה בעממי לבנות
בגיל צעיר מאד התיתמה מאביה, חיים שמחון, ואימה,רחל, התקשתה מאד בקיום המשפחה בעיקר מאספקת ארוחות לחלוצים מקרוב באו
מאיימי גירוש היהודים מיפו במלחמה"ע הראשונה שרדו בזכות אחותה ובעלה שהתישבו ביבנאל, שלחו עגלה רתומה לזוג פרדות להביאם אליהם וחלקו עמם את קורת הגג ולחמם. כל אחד מבני המשפחה עשה כיכולתו לעזור למשק ולקיום ומלכה התמחתה ברעית האוזים. לאחר סיום המלחמה החלה מלכה את לימודיה בסמינר למל למורות וגננות בירושלים, ממנו התקבלה לעבודה כגננת בעפולה.מאיר, חקלאי צעיר ונמרץ במושב מרחביה השכן שם בה את עינו והזוג נישא ביבנאל במרפסת ביתה של אחותה מרים צימרמן בשנת 1929. לאחר שתי שנות נדודים, ושהות בכפר יחזקאל עברו מלכה ומאיר, ב 1932 ,להתישבות בפרדס חנה, בעזרתם המרובה של בני המשפחה. רחוב 500, לאותם הימים מלאה מכסתו והקצו להם מקום,בשכנות לעוד שנים כמוהם, ברחוב 800 המתנשא. ברחוב 500, לימים רחוב הדקלים בנתה הפיק"א בתים סטנדרטיים למתישבים, שתבניתם הבססיסית נשארה על כנה עד ימים אלה, ואילו ברחוב 800 הורשו ה"עשירים" הללו לבנות בתים כרוחם ויכולתם. בעלי ההומור כינו את תושבי הרחוב "מי שהיו בעלי 800…".
מלכה התקבלה לעבודה כגננת בגן המקומי שהיה אז משותף לדתיים ולחילוניים (ייחודי לפרדס חנה), ביכולתה, מסירותה ואהבת הפעוטות מהר מאד הפכה לאהובה ע"י הילדים, שבין השאר כינו את הגן "גן מלכה".עד היום מהדהדת באוזני הקריאה "כיתה (במלרע) מלכה לכיתה, כיתה מרים למיטה…" הילדים היו הדור הראשון לילידי המושבה, כשהכל נשא אוירה של חידוש ושל ראשוניות, כולל התקוות המרובות שתלו המתישבים בבניהם ובחינוכם. מלכה הקדישה שעות על שעות להכנת היום הבא, להפעלת היצירתיות של הילדים ולאהבת הטבע ויופיו, שניכרים ומוכרים בחניכיה עד היום.
מסירותה והצלחתה סימנו אותה כחונכת לגננות צעירות שזה עתה סיימו לימודיהם, וחויה מדהימה היתה כשזוהה נכדה בידי הגננת שלו שהיתה חניכה לה וממשיכת דרכה. הטעם המיוחד עולה בבקור בבית הראשונים וצפיה בתמונות המחזור של ילדי הגן המאושרים.
במקביל וככל המתישבים נטעו את הפרדס משתילים שגידלה הפיק"א עבורם בחלקת אדמה משובחת שנקראה "המשתלה" ובהידוק הקרקע סביבם במגפיו הכבדים של אליוביץ' (לימים המאירי) . מסירותה לגידול הפרדס הוכרה ע"י הערבים בסביבה שכינו אותו "ביאראת אל בינת" כלומר "פרדס הבת" .
את בנה היחיד, נדב, שקצת התקשה בחלוקת אהבתה עם ילדי הגן, חינכה לאהבת העבודה והאדמה

מאיר נולד בגריווה בי''ז תשרי תרס''ב (1902), כבן שישי מתוך שבעה ילדים. אביו, חיים יצחק, מהיותו ציוני ומשתתף בקונגרס הציוני כמצביע נגד תוכנית אוגנדה, החליט עם נשואיו שלא לרכוש בית/לתקוע יתד, מתוך אורינטציה של עליה ארצה. בכך, בדיעבד, הציל את המשפחה כולה מאימי השואה והביאם להתמסרות ליישוב הארץ ופריחתה. מאיר עלה ארצה ב 1922, כראשון לבני משפחתו וסולל הדרך לשאר. אביו הדואג כתב "מאיר שמור על בריאותך ואל תשתה מי באר פן יבולע לך ויצא שם הארץ לרעה". עם כל זאת, חווה כמרבית החלוצים, את מחלת הקדחת שחזרה ופקדה אותו שנים לאחר מכן. מאיר עלה עם קבוצת חברים שכל אחד הלך לדרכו , אם לעיר, למושב או לקיבוץ, ונשמר לשנים הקשר החברי.תחילת הקליטה בעבודה בכבישים , בהמשכה אצל חקלאי בחדרה ובהמשך יסד יחד עם אחיו שבתאי את ההתישבות המשפחתית במושב מרחביה. האחיות והאב עלו ארצה במהלך שנות ה 20 והמשק המצליח הפך לקן משפחתי וחברתי. האב שכבר היה בוגר בשנים, חלק את יומו, מחציתו ללימודי הגמרא (הוציא שני ספרים בשם ":מרחבי יצחקי") ומחציתו לעבודה במשק.
• את "מלכתו" הכיר, מאיר, בעבודתה כגננת בעפולה השכנה.לשאלתה אם גם הוא יודע לכתוב כאחיו הבוגר הפובליציסט ענה שהיא יודע ל"כתוב" בקרקע.מנקודת השקפתי היום, כבנם היחיד, ידעו שניהם היטב את הכתיבה בקרקע ואת נשימת הצמחים מעליה. הזוג נישא במרפסת ביתה של האחות הבכירה של מלכה, ביבנאל. מאיר התמחה בהפעלת טרקטורים ומיכון חקלאי והמשק רכש טרקטור (נמצא עד היום בגן הילדים בקיבוץ גניגר) ומכונת דיש, שהיו חידוש גדול במושב ובעמק. המשפחה המאד מלוכדת החליטה שעליה לצאת מגבולות הקן החם ולישב מקומות נוספים בארץ. מאיר עבד כטרקטוריסט בכפר יחזקאל, ועם גיבוש התכניות להתישבות בפרדס חנה עבר לעבוד בכרכור אצל היזם החדרתי לבזובסקי , שקדח לראשונה את קידוחי "עין שמר" המאד מוצלחים, ופרדס חנה. ב 1932 יישבו את ביתם והחלו בנטיעת הפרדס והקמת משק הבית. מאיר התקבל, יחד עם יוסף מכניק, להפעלת הטרקטור זחל שנרכש ע''י אגודת הפרדסנים הצפונית ("אגודה שיתופית להשקית פרדסי פרדס חנה צפון"). לאחר כמה עונות עבודה חוסל הטרקטור עקב שחיקת השרשרות המוגברת ע''י החול ומאיר עבר לתפעול בארות המים שהיו פזורות בגוש הפרדסים. הבארות שאבו מים ברציפות משכבת החול והזרימו אותם לבריכות שמוקמו בראשי גבעות ומהן, בשעות היום, בגרביטציה להשקית הפרדסים. ההשקיה היתה פתוחה וצרכה כמויות גדולות כדי להתגבר על החילחול המהיר בקרקע הקלה. מערכת אספקת המים תוכננה ע''י הפיק''א ושופרה ע''י המהנדס קובלנוב, שאף דאג להשואת לחצים בין הגבוה לנמוך, ע'י "קשתות" מיוחדות.
• לכשפרצה מצלחמת העולם השניה פסק ייצוא ההדרים לאנגליה ולארופה וכל משפחת חקלאים צריכה היתה להחליט באם להמשיך להשקות ולעבד את הפרדס או להניחו לנפשו בידיעה שייבש. מאיר ומלכה, שהפרדס כה יקר לליבם, החליטו להמשיך ולעבדו, ועמדו בהחלטה זו גם עם התנדבותו של מאיר לשרות בצבא הבריטי בשנת 1942. עם סיום המלחמה ושיחרורו מהצבא מצא את משרתו הקודמת תפוסה ע''י מחליפים שצריך היה להאבק בהם ובהנהלת האגודה לקיום הבטחתם טרם גיוסו.
• מאיר, שניצל את זמנו הפנוי בשרותו בצבא הבריטי ללמוד הנהלת חשבונות, קבל על עצמו את ניהול אגודת המים, השגחה על אספקת המים ותור ההשקיה יחד עם ניהול החשבונות והכספים.
• הפרדס המשפחתי נשאר "ירוק" ופורה בזכות ההחלטה, המסירות , סיוע ממשלת המנדט (הלואות), סיוע מאחיו אברהם ועזרה באחזקתו בידי גדעון חזנוב. עם תום המלחמה ענף ההדרים הלך והתאושש והחל להחזיר לבעליו את ההשקעה בו.
• הבארות השטחיות בשכבת החול הלכו ונחלשו (המסננות נסתמו וצריך היה קידוח לחידושן) והיתרון של קידוחי לבזובסקי שהפכו ל"חברת המים שומרון" בראשות מידוצקי בהספקת מים שופעת רציפה ואמינה, הביאה את אגודת צפון להתחבר אליה.
• עם תחילת אספקת המים השופעת איבדו הבריכות את תפקידן (אגירה מתמשכת בכל שעות היממה ואספקה נמרצת בשעות ספורות) ומאיר זיהה את האפשרות למעבר להשקיה מודרנית בממטרות. הצעד הבא היה מעבר לשימוש בממטרות מרחיקות זרוק שהוצבו מעל נוף העצים וע''י כך צרכו הצבה יותר זולה וחסכו את המעבר משורה לשורה אלא אחת ל 4-5 שורות השיכלול שלאחריו, שהביא מאיר, היתה הצבה קבועה של קוי ההספקה והממטרות (הממטרות על "שטוצרים" בגובה 4, מטרים, מעל לנוף העצים) , וכך הפכו רוב פרדסי האגודה למושקים "מעל הנוף". השקיה יעילה ונוחה שהצריכה הקפדה על תור ההשקיה, אחת ל 16 ימים, ושירתה ביעילות את בעליה. רק בשנות השמונים, בעקבות התפתחות תעשית הפלסטיק וזיהוי מחלות פרי שנגרמו ע''י הרטבת הנוף התדירה, עברו פרדסי האגודה לצנרת פלסטיק קבועה מתחת לנוף כשהממטרטות ההיסטוריות הוחלפו במתזים עדינים ומתוחכמים וחלקם אף התנסו בהשקיה בטיפטוף.
• למשק הבית נוספו עיזים (מגזע "זאננן" שיובאו משויצריה), לול תרנגולות וגינת ירקות פורחת וכן נוספו ידיו החרוצות של הבן נדב, שבפעילות משותפת איטית ומתמשכת הרחיבו את נטיעותיו. נוספו ענף האבוקדו והמנגו, שהיו אז "צעירים וחלוצים" בחקלאות הישראלית ונתנו פרים ותרומתם הנאות.
• מאיר התמיד בעבודתו כמזכיר אגודת פרדסני גוש צפון עד לפרישתו בשנת 1975.
• מאיר לא עמד בצער על פטירתה של מלכה, והלך לעולמו ב י''ג באלול תשל''ח (1978)

מלכה נולדה ט' באב תרס''ו (1906) ביפו, גדלה בנוה צדק, שם גם למדה בעממי לבנות
בגיל צעיר מאד התיתמה מאביה, חיים שמחון, ואימה,רחל, התקשתה מאד בקיום המשפחה בעיקר מאספקת ארוחות לחלוצים מקרוב באו
מאיימי גירוש היהודים מיפו במלחמה''ע הראשונה שרדו בזכות אחותה ובעלה שהתישבו ביבנאל, שלחו עגלה רתומה לזוג פרדות להביאם אליהם וחלקו עמם את קורת הגג ולחמם. כל אחד מבני המשפחה עשה כיכולתו לעזור למשק ולקיום ומלכה התמחתה ברעית האוזים. לאחר סיום המלחמה החלה מלכה את לימודיה בסמינר למל למורות וגננות בירושלים, ממנו התקבלה לעבודה כגננת בעפולה.מאיר, חקלאי צעיר ונמרץ במושב מרחביה השכן שם בה את עינו והזוג נישא ביבנאל במרפסת ביתה של אחותה מרים צימרמן בשנת 1929. לאחר שתי שנות נדודים, ושהות בכפר יחזקאל עברו מלכה ומאיר, ב 1932 ,להתישבות בפרדס חנה, בעזרתם המרובה של בני המשפחה. רחוב 500, לאותם הימים מלאה מכסתו והקצו להם מקום,בשכנות לעוד שנים כמוהם, ברחוב 800 המתנשא. ברחוב 500, לימים רחוב הדקלים בנתה הפיק''א בתים סטנדרטיים למתישבים, שתבניתם הבססיסית נשארה על כנה עד ימים אלה, ואילו ברחוב 800 הורשו ה"עשירים" הללו לבנות בתים כרוחם ויכולתם. בעלי ההומור כינו את תושבי הרחוב "מי שהיו בעלי 800...".
מלכה התקבלה לעבודה כגננת בגן המקומי שהיה אז משותף לדתיים ולחילוניים (ייחודי לפרדס חנה), ביכולתה, מסירותה ואהבת הפעוטות מהר מאד הפכה לאהובה ע''י הילדים, שבין השאר כינו את הגן "גן מלכה".עד היום מהדהדת באוזני הקריאה "כיתה (במלרע) מלכה לכיתה, כיתה מרים למיטה..." הילדים היו הדור הראשון לילידי המושבה, כשהכל נשא אוירה של חידוש ושל ראשוניות, כולל התקוות המרובות שתלו המתישבים בבניהם ובחינוכם. מלכה הקדישה שעות על שעות להכנת היום הבא, להפעלת היצירתיות של הילדים ולאהבת הטבע ויופיו, שניכרים ומוכרים בחניכיה עד היום.
מסירותה והצלחתה סימנו אותה כחונכת לגננות צעירות שזה עתה סיימו לימודיהם, וחויה מדהימה היתה כשזוהה נכדה בידי הגננת שלו שהיתה חניכה לה וממשיכת דרכה. הטעם המיוחד עולה בבקור בבית הראשונים וצפיה בתמונות המחזור של ילדי הגן המאושרים.
במקביל וככל המתישבים נטעו את הפרדס משתילים שגידלה הפיק''א עבורם בחלקת אדמה משובחת שנקראה "המשתלה" ובהידוק הקרקע סביבם במגפיו הכבדים של אליוביץ' (לימים המאירי) . מסירותה לגידול הפרדס הוכרה ע''י הערבים בסביבה שכינו אותו "ביאראת אל בינת" כלומר "פרדס הבת" .
את בנה היחיד, נדב, שקצת התקשה בחלוקת אהבתה עם ילדי הגן, חינכה לאהבת העבודה והאדמה

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  בית משפחת ראביד