קדם שניאור ומרים

סיפור המשפחה

ראיון עם שניאור קדם (קצ'לניק) מראשוני פרדס חנה:
נולדתי ב-1910 בליטא בעיירה אחת מבין הרבה עיירות ושמה היה שטוקלישובס (פירוש השם בליטאית: מאה כוסיות יי"ש). התחלתי לימודי ב"חיידר" ביידיש ובעברית, ואז בוטלו "החיידרים" ולמדתי בבית ספר יהודי עממי שהיה ברשת בתי הספר "תרבות". בגיל 7 התייתמתי משני הורי ועברתי לבית הסבא שלי. לסבא, שהיה סופר סת"ם, נולדו ארבע בנות ובן אחד. שלש בנות התחתנו ואת הבת הצעירה, אמי, הוא הועיד לתלמיד חכם. הוא פנה לישיבות ובישיבת סלובודקה הידועה מצא תלמיד שלמד כל חייו והם התחתנו. תוך חמש שנים נולדו לאמי שלושה ילדים, וזאת בעת שהיא היתה המפרנסת היחידה ועקרת בית מטופלת בילדים. היא נחלשה מאד ונספתה במגפת השפעת[1] בסיום מלחמת העולם הראשונה יחד עם אבי. אמי התנדבה לטפל בחולים, נדבקה ומתה.
בסיום לימודי הלכתי לעבוד אצל דודה שלי במתפרת נעליים ליד מכונה.
בעיירה שלנו היו הרבה ציונים. לאחר 1929 היתה התעוררות בקרב הנוער לעלות ארצה. בעזרת שליח מהארץ – פנחס רשיש – התארגנו בתנועת הנוער "גורדוניה" ואחרים התארגנו בתנועות נוספות ואני יצאתי להכשרה. התלהבנו לעבודה ולאחר תשעה חודשים קיבלתי [סרטיפיקט – בית הראשונים] והגעתי ליפו ב-13.2.1933 באוניה בשם "איטליה" שהביאה חלוצים. עמדנו בתור לחיטוי. אני הבאתי אקדח ארוז בצנצנת, הכדורים היו בנפרד היות וקיבלתי אותם מאוחר ולא הספקתי לארוז אותם. חששתי מהביקורת, לכן כשראיתי שער פתוח יצאתי ישר לבית העולים ללא חיטוי.
בחדרה היתה קבוצה ליטאית שהייתי מסופח אליה. בא גזבר הקבוצה, קיבל [הכוונה כנראה "קיבלתי" – בית הראשונים] 3 לירות ומיטת סוכנות ונשלחתי לדרכי ברכבת לחדרה. הגעתי לגבעת בוסל בחדרה, לצריף ששימש גם כחדר אוכל ולאוהלים סביבו. פיק"א נטעה פרדס של 400 דונם בפרדס-חנה ועברנו לעבוד בו. מתוך 30 חברים בחדרה רק ארבעה היו כשירים לעבודה ואני בתוכם. הלכנו ברגל כל בוקר לפרדס-חנה ואכלנו לחם עם בצל מטוגן בשמן וזה הכל. התפלאנו שבפרדס-חנה היה גם מרק בשר והתברר שהוא בושל ע"י תרומת עצמות בלבד ע"י הקצב מתזון מכרכור. בפרדס-חנה היתה קבוצת עולים רוסים – 17 בחורים ובחורות. קבוצתנו שאפה להתיישבות עצמאית, אך בהשפעתו של פנחס לוביאניקר (לבון) התאחדנו, שתי הקבוצות, ועלינו ויסדנו את קבוצת "משמרות". העבודה היתה בפרדסים. ב-1935 עזבתי את הקבוצה לפרדס-חנה. כמו בכל הארץ היה מחסור בדירות גם בפרדס-חנה. פיק"א בנתה רפתות לחקלאים, אך היה כדאי להם להשכירן למגורים במקום לשכן בהם פרה.
בחוזה של פיק"א עם המתיישבים הוסכם לא לעבוד בשבתות, לא להעסיק עבודה ערבית ולא להעסיק שכירים, אך כמובן הם לא יכלו לעמוד בתנאים אלה ולא הקפידו על כך. נאבקנו כנגד עבודה ערבית זולה ולעיתים במקום שהיא בוצעה וערבים חפרו גומות, יצאנו בלילה וחיסלנו אותן. בעת מלחמת העולם השנייה, כשהצבא הבריטי ערך הסכמים עם חקלאים במקום לגידול חקלאי וקנייתו, שתל האיכר קרקובר שטח גדול של כרוב עם עבודה ערבית, יצאנו והשמדנו הכל. מזלנו היה שהגשש עם הכלבים הובילו את המשטרה למקום אחר.
נבנו על ידי פיק"א בתים לפועלים וגרתי בבית כזה[2]. הבית היה דו-משפחתי, בכל אחד שני חדרים בלי חשמל, בלי מים ובלי שרותים. אני בחדר אחד ומשפחה אחרת בחדר השני. לנוחיות יצאנו לחצר למקלחת בגיגית. נשארתי בבית זה עד היום עם הרחבות.
הגיעו לפרדס חנה עולים מגרמניה רובם עם כסף. זאת היתה עלייה טובה והשתלבה בעבודה ונקראו בפינו "הייקים". עובד כזה הגיע לעבודה עם סנדויצ'ים עטופים בנייר ורשום על כל אחד מה הוא מכיל. אנו ארזנו חצי לחם מעט חמאה וזה הכל.
ארוע מיוחד שהשפיע עלינו אז ועד היום היה רצח ארלוזורוב. הייתי נוכח בבית הדין בעת המשפט של הנאשמים ועד היום אני בטוח באשמתם למרות שמלך אנגליה חנן אותם והם שוחררו.
שכונת "מגד" נרכשה על-ידי עולים עוד כשהיו בחו"ל – אלף דונם – והם בנו ועיבדו פרדסים בפיקוח של המנהל מיכלזון. במקום שהיה אחר כך "משק ילדים", מוסד רפואי והיום מקום לארועים, היה אז מקום ריכוז וחלוקת עבודה לפועלים ולכלי עבודה ולמשתלה. מיכלזון היה עורך כל בוקר "מסדר" לפני היציאה לעבודה. במשך הזמן התמחיתי ומוניתי גם כמנהל פרדס.
בעת מלחמת העולם השניה עבדתי במחנות הצבא הבריטי בפרדס-חנה[3] תמורת 60 גרוש ליום. המנהלים היו חייבים כך וכך פועלים, כך וכך מומחים בעלי מקצוע וכשלא היו מספיק היינו מתבטלים ומקבלים שכר כי האחראים האנגלים לא רצו לחסל את תעסוקתם, לא היתה עבודה אחרת ולא רצינו סתם להתבטל. שמעתי כי בעזה דרוש רצף במחנה שהוקם עבור הצבא האוסטרלי. הגעתי לשם באוטובוס ערבי (לא היתה תחבורה אחרת). יהודי יחידי בין ערבים. עבדתי שלושה ימים וסיימתי את העבודה. היה שם מנהל של "סולל בונה". פניתי אליו שיקבל אותי לעבודה, אפילו כפועל פשוט בשכר נמוך, כמגיש לפועל ערבי ועוד שבועיים עבדתי כך. גם לעבודה בעבר הירדן הגעתי. בקיבוץ אפיקים, במפעל "קלת" לעץ לבוד (דיקטים). פסק יבוא בולי העץ מאפריקה ועברו לעבוד עם עצי אקליפטוס. התארגנו ויצאנו לכריתת עצים בעבר הירדן, בעדסייה. קיץ שלם עבדנו בכריתה, בקבלנות, עם אוכל מצוין יחסית שהגיע מהקיבוץ. משם עברנו לדגניה לכריתת עצי אשכוליות לפינוי המקום עבור בריכות דגים.

בפרדס-חנה הייתי פעיל גם במוסדות ציבור ובמועצת הפועלים. חברי הוועד המקומי במקום, כולם שרתו בהתנדבות, בראשות ראש הוועד רובינזון. רק המזכיר זלצר קבל עבור חצי יום עבודה והיה גם הדוור.

כיום נשארתי רק עם שניים מוותיקי פרדס חנה: חיים פרידמן בן מאה, ויהודה הורביץ מתקרב למאה.
חייתי 66  שנים עם אשתי מרים ז"ל שנפטרה לפני 8 שנים, ולי שני בנים[4], חמישה נכדים, חמישה נינים, שאחד מהן כבר בן 16.

ראיין וכתב: יורם שתיל, 10.8.2006    

[1] הערת בית הראשונים: מגפת השפעת הספרדית התחוללה באירופה בשנתיים שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה. אין לבלבל עם למגפת השפעת שהתחוללה באירופה במאה ה- 19.
[2] הערת בית הראשונים: הבית של שניאור קדם היה – על פי עדות בנו –מבתי הפועלים שפיק"א בנתה מצפון לשורת בתי הפועלים המקורית. המקומיים כינו את השכונה הזו "כסריליבק'ה", ההגייה היידישאית של השם כתריאליבקה, עיירה מסיפוריו של שלום עליכם. כיום (2025) שם הרחוב הוא: רחוב החורש.
[3] הערת בית הראשונים: בצפונה של המושבה הוקם מחנה 87. המחנה החל לפעול בשנת 1941, ונועד להכיל כ- 17,000 חיילים. המחנה פונה באפריל 1948, עם סיום המנדט הבריטי, נמכר לסוכנות היהודית ולג'וינט, והוסב למחנה עולים ולמעברה גדולה. כיום על שטחו קיים מרכז רפואי שהם, ומעברו המזרחי של דרך הנדיב – מדרך יזרעאל עד רחוב תדהר וצפונה לו – לכל אורכם.  בדרומה של המושבה, על הדרך המוליכה מחדרה לואדי עארה, הוקם מחנה 80, שהוסב למחנה של צה"ל והוא פעיל עד היום. בשנותיו הראשונות כמחנה צה"ל שימש להכשרת טירוני הנח"ל, ומכאן הקשר בין המושבה לחטיבת הנח"ל, ולהקמת האנדרטה לחטיבת הנח"ל בשטח מושבתנו.
[4] הערת בית הראשונים: ספרו של אחד מהם __________, נמצא בספריית בית הראשונים ופתוח לעיון הציבור.

 

 

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  קדם שניאור ומרים