משפחת מקלף
מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1931
חיים
1979–1907
ארץ מוצא: פתח-תקווה, פלשתין
מקצוע: חקלאי
חסיה
1997–1912
ארץ מוצא: גומל, בלארוס
מקצוע: עקרת בית
סיפור המשפחה
חיים מקלף
חיים נולד בשנת 1907 בפתח תקוה, ילד חמישי מתוך שמונת ילדיהם של חיה בתיה ואריה לייב מקלף. לקראת סוף אותה שנה עברה המשפחה למוצא, ישוב קטן בואכה ירושלימה.
כבר בילדותו פיתח הבן חיים התעניינות בעבודה החקלאית, בהדרכת אביו שהיה בוגר הסמינר למורים של הטמפלרים הגרמנים בירושלים. וכן התמחה בענף המטעים ובמיכון חקלאי של אותם ימים של ראשית המאה ה- 20. למעשה היה האב אריה מוכר כבר-סמכא בנושאי קרקעות ומטעים בארץ, ופקידיו של הברון רוטשילד פנו וביקשו את יעוצו. חיים למד בבית הספר "לֶמֶל" בירושלים. כאשר סיים את לימודיו חזר למשק החקלאי של ההורים במוצא. למשפחה היה משק מגוון: מטעים, רפת, לול, גן ירק, סוס, והיה גם טנדר פורד ירוק.
בית מקלף היה המרכז החברתי והתרבותי במוצא. בערבים היו הצעירים נוהגים להפגש בביתם. בבית היתה ספריה גדולה בשפות עברית, אנגלית, גרמנית, ספרי קודש וספרי תורה ויהדות. היתה להם את האנציקלופדיה בריטניקה על כל חלקיה. בני המשפחה היו חובבי מוסיקה קלאסית ומוסיקה קלה, והיה להם גרמופון ואוסף תקליטים.
מאורעות תרפ"ט והרצח האכזרי שבוצע בבית המשפחה בשבת בבוקר, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, על ידי שכניהם והאספסוף הערבי מהכפר קולוניה, קטע בסכין וגרזן את חיי משפחת מקלף התוססים והפעילים. חיים, שהיה בחור צעיר, נחשף לחוויה טראומטית קשה ביותר, כאשר הגיע לבית המשפחה זמן קצר לאחר מעשי הרצח. כל שהיה בידו היה רובה חלוד, ולעיניו התגלה המראה המזעזע של גיא ההריגה: הוריו, שתי אחיותיו, אחיו ושני אורחים שהתארחו בביתם. הוא הספיק לירות ולהרוג את אחד הפורעים. הכדור השני נתקע בקנה החלוד, ורק באמצעות מכות בקת הרובה חיסל גם רוצח שני. בקרב פנים אל פנים הצליח התוקף לדקור את חיים בידו. חיים היה למעשה היחידי מבני המשפחה שראה במו עיניו את הרצח המתועב של יקיריו, טראומה שליוותה אותו כל ימי חייו. שני אחיו הבוגרים, ליש וברק, לא היו במקום.
בעדותו במשפט נאלץ חיים לחוות את הרצח מחדש. בית המשפט המנדטורי האשים את חיים (!) בהריגת ערבי.
יחיאל צמירינסקי, סבו של חיים, אבי אמו, איש עשייה ויצירה, נרתם לפעולת השיקום של היתומים ששרדו. הילדים הצעירים, חנה ומוטקה, אשר התחבאו בארון בזמן הרצח, נשלחו אל אחיהם הבכור, ליש, שגר עם אשתו ובנם בירושלים. אחיהם ברק היה באוסטרליה. בעזרת אפוטרופוסים שקיבלו מינוי רשמי של השלטון המנדטורי רוכזו כספים ונרכשו נחלות במושבה פרדס חנה שקמה באותה שנה. את חיים שלח הסבא להירגע אצל המשפחה בפתח תקוה, שם הכיר את העולה החדשה מרוסיה, חסיה מוסטובוי. אחרי חיזור של שנה הם נישאו ועברו לגור בצריף בפרדס חנה.
חסיה מוסטובוי-מקלף
חסיה, ילידת שנת 1912, נולדה בעיר גומל בבלרוס (רוסיה הלבנה, קרוב לגבול רוסיה ואוקראינה), לא רחוק מהעיירה בראינסק, ממנה הגיעה משפחת מקלף. הוריה, נח וצילה מוסטובוי, הגיעו לארץ ישראל עם ארבעת ילדיהם: הבן הבכור זלמן, ושלוש בנות: חסיה, בלה, אהובה לובה בת השנה, וכן סבתא, נחמה פינסקי, אמה של צילה. המשפחה היתה אמידה. הילדים למדו עם מורים פרטיים שפות ונגינה על פסנתר. פעמיים בשנה נסעה המשפחה לנפוש בדאצ'ה (בית קיץ). אבא נוח היה בן למשפחת סוחרים אמידה. באחת מנסיעות העסקים שלו לעיר רוסטוב נפל קורבן לשוד אלים, נפגע בעיניו והתעוור.
משפחת מוסטובוי היתה ציונית. בשנת 1921 שלחה כסף לרכישת קרקע בארץ ישראל. אחרי פציעתו החליטה כל משפחתו של אבא נח, אחיו, אחותו ובני ביתם, לעלות לארץ ישראל. השנה היתה 1925. בהגיעם לארץ רובם התיישבו בתל אביב. לאחר תקופה קצרה החליטו בני המשפחה שלנו לעבור לפתח תקוה, שם בנו את ביתם. הילדים, זלמן ובלה, עבדו בבוקר באריזת תפוזים ובערב למדו עברית. אמי חסיה עבדה בקטיף פרחי אקציה, פרחים קטנים, צהובים ודוקרנים, שמהם הפיקו בושם. התשלום היה לפי משקל. כדי להגיע לקילוגרם אחד של פרחים היתה עובדת יום שלם, חוזרת הביתה שרוטה וזבה דם על ידיה, ובערב למדה עברית.
פעם בשבוע היו נפגשים עם בני המושבה ה"צברים" לבילוי, שירה וריקודים. ביניהם היו בני משפחת ברא"ז, איכילוב, מכנס ויסוקר ועוד. לעתים השתתפו בנשפים שארגן ברוך אגדתי בתל אביב. המשפחה הסתדרה במושבה הקטנה פתח תקוה.
חיים, שבעידוד המשפחה יצא לפגוש במושבה צעירים בני גילו, פגש את העולה מרוסיה ששבתה את ליבו. הוא חיזר אחריה בדרך שידע: בשירה. הוא שר מאד יפה. כל חייו היו מלווים שירה ומוסיקה, בעת החליבה, בקציר, בחגים ובכל הזדמנות.
חיים הציע נישואין לחסיה על מצע של חלוציות. הם נישאו בשנת 1931, וכבר את "ירח הדבש" בילו בצריף רעוע באדמת המושבה הצעירה, פרדס חנה. מיד החלו בהקמת הרפת. בני משפחה באו לעזרה. אחרי תקופה קצרה עברו להתגור ברפת. בני המשפחה נשארו, והמשיכו בנטיעת הפרדס. באותה עת התגוררו ברפת שמונה אנשים. חסיה, העירונית, בישלה וכיבסה עבור כולם
חיים וחסיה הקימו משפחה מכובדת. רובם נשארו לחיות בפרדס חנה. חסיה ז"ל נפטרה בערב יום הכיפורים, 10/10/1997.
חסיה וחיים מקלף – מתוך "שבילים עד הלום"
"הורי הקימו תחילה צריף ומיד התחילו בבנית האסם והרפת (אשר עדיין עומדת על תילה). בגמר הבנייה התגוררו ברפת שבעה עד תשעה בני משפחה שבאו לעזור בנטיעת הפרדס. ההתמודדויות עם שגרת החיים המורכבת כאשת חקלאי לא היתה פשוטה לאמי אשר היתה צעירה עירונית שגדלה בבית עם משרתים. לעומתה, אבי היה רגיל מילדותו לחיי כפר. אבי היה עובד חרוץ, פיתח מגוון של ענפים חקלאיים, רפת לפרות חולבות, עופות לביצים ובשר, גידולי שדה, מספוא ועצי פרי שונים נוסף לפרדס, אפרסמון,
פפאיה, תפוזון סיני, פסיפלורה ועוד. כל המערך הזה חייב טיפול: האבסה, חליבה, השקייה, קציר וכו' כל ימות השנה. לאבי יצא מוניטין של מומחה בטיפול וריפוי בעלי-חיים. הגיעו אלינו מכל הסביבה עם פרה פצועה, חמור צולע ועוד, ולכולם הביא מזור. הורי הביאו לעולם שני ילדים. בן ושמו אריה-אריק שנולד ב-12.5.1932 ובת, חיה שנולדה ב-28.5.1938. בדרך זו הנציח אבי את הוריו שנרצחו במאורעות תרפ"ט.
הוקם משק מעורב וכל המשפחה עבדה באיסוף ביצים, בהשקיית גן הירק, החזרת הפרות מהמרעה והאכלת הבהמות והתרנגולות. את החלב היינו מובילים עם החמור והעגלה למחלבה. חלק מהחלב נמכר לשכנים ובנותר הכינה אמי שמנת, חמאה וגבינה. אמי היתה חרוצה ועקרת בית למופת. נוסף על עזרתה במשק, לפחות פעמיים בשבוע אפתה לחם בתנור החמר שבנה אבי וחומם ע"י בולי עץ, וביום ששי אפתה עוגות שטרודל, חלות וחמין. חסיה היתה צרכנית של תרבות. נפשה יצאה לעיר הגדולה, לתיאטרון, אופרה וקונצרטים, אך השלימה עם כרטיסים קבועים לקולנוע והנאה מהצגות ומופעים שנערכו ב"אמפיתיאטרון" בפרדס-חנה. אחד היתרונות של משק מעורב במחצית הראשונה של המאה העשרים, בתקופה בה שרר מחסור כללי, היה בכך שהמשק סיפק את רוב מצרכי המזון. כמובן שהכל נגזר מחריצותם של החקלאי ובני ביתו.
חיים נפטר בשנת 1979 ובהדרכתו המשיך גם חתנו מנדק זיגל ז"ל בגידול הדרים. חסיה נפטרה בשנת 1997."
כתבה: חיה זיגל -מקלף
חיים מקלף
חיים נולד בשנת 1907 בפתח תקוה, ילד חמישי מתוך שמונת ילדיהם של חיה בתיה ואריה לייב מקלף. לקראת סוף אותה שנה עברה המשפחה למוצא, ישוב קטן בואכה ירושלימה.
כבר בילדותו פיתח הבן חיים התעניינות בעבודה החקלאית, בהדרכת אביו שהיה בוגר הסמינר למורים של הטמפלרים הגרמנים בירושלים. וכן התמחה בענף המטעים ובמיכון חקלאי של אותם ימים של ראשית המאה ה- 20. למעשה היה האב אריה מוכר כבר-סמכא בנושאי קרקעות ומטעים בארץ, ופקידיו של הברון רוטשילד פנו וביקשו את יעוצו. חיים למד בבית הספר "לֶמֶל" בירושלים. כאשר סיים את לימודיו חזר למשק החקלאי של ההורים במוצא. למשפחה היה משק מגוון: מטעים, רפת, לול, גן ירק, סוס, והיה גם טנדר פורד ירוק.
בית מקלף היה המרכז החברתי והתרבותי במוצא. בערבים היו הצעירים נוהגים להפגש בביתם. בבית היתה ספריה גדולה בשפות עברית, אנגלית, גרמנית, ספרי קודש וספרי תורה ויהדות. היתה להם את האנציקלופדיה בריטניקה על כל חלקיה. בני המשפחה היו חובבי מוסיקה קלאסית ומוסיקה קלה, והיה להם גרמופון ואוסף תקליטים.
מאורעות תרפ"ט והרצח האכזרי שבוצע בבית המשפחה בשבת בבוקר, י"ח באב תרפ"ט, 24 באוגוסט 1929, על ידי שכניהם והאספסוף הערבי מהכפר קולוניה, קטע בסכין וגרזן את חיי משפחת מקלף התוססים והפעילים. חיים, שהיה בחור צעיר, נחשף לחוויה טראומטית קשה ביותר, כאשר הגיע לבית המשפחה זמן קצר לאחר מעשי הרצח. כל שהיה בידו היה רובה חלוד, ולעיניו התגלה המראה המזעזע של גיא ההריגה: הוריו, שתי אחיותיו, אחיו ושני אורחים שהתארחו בביתם. הוא הספיק לירות ולהרוג את אחד הפורעים. הכדור השני נתקע בקנה החלוד, ורק באמצעות מכות בקת הרובה חיסל גם רוצח שני. בקרב פנים אל פנים הצליח התוקף לדקור את חיים בידו. חיים היה למעשה היחידי מבני המשפחה שראה במו עיניו את הרצח המתועב של יקיריו, טראומה שליוותה אותו כל ימי חייו. שני אחיו הבוגרים, ליש וברק, לא היו במקום.
בעדותו במשפט נאלץ חיים לחוות את הרצח מחדש. בית המשפט המנדטורי האשים את חיים (!) בהריגת ערבי.
יחיאל צמירינסקי, סבו של חיים, אבי אמו, איש עשייה ויצירה, נרתם לפעולת השיקום של היתומים ששרדו. הילדים הצעירים, חנה ומוטקה, אשר התחבאו בארון בזמן הרצח, נשלחו אל אחיהם הבכור, ליש, שגר עם אשתו ובנם בירושלים. אחיהם ברק היה באוסטרליה. בעזרת אפוטרופוסים שקיבלו מינוי רשמי של השלטון המנדטורי רוכזו כספים ונרכשו נחלות במושבה פרדס חנה שקמה באותה שנה. את חיים שלח הסבא להירגע אצל המשפחה בפתח תקוה, שם הכיר את העולה החדשה מרוסיה, חסיה מוסטובוי. אחרי חיזור של שנה הם נישאו ועברו לגור בצריף בפרדס חנה.
חסיה מוסטובוי-מקלף
חסיה, ילידת שנת 1912, נולדה בעיר גומל בבלרוס (רוסיה הלבנה, קרוב לגבול רוסיה ואוקראינה), לא רחוק מהעיירה בראינסק, ממנה הגיעה משפחת מקלף. הוריה, נח וצילה מוסטובוי, הגיעו לארץ ישראל עם ארבעת ילדיהם: הבן הבכור זלמן, ושלוש בנות: חסיה, בלה, אהובה לובה בת השנה, וכן סבתא, נחמה פינסקי, אמה של צילה. המשפחה היתה אמידה. הילדים למדו עם מורים פרטיים שפות ונגינה על פסנתר. פעמיים בשנה נסעה המשפחה לנפוש בדאצ'ה (בית קיץ). אבא נוח היה בן למשפחת סוחרים אמידה. באחת מנסיעות העסקים שלו לעיר רוסטוב נפל קורבן לשוד אלים, נפגע בעיניו והתעוור.
משפחת מוסטובוי היתה ציונית. בשנת 1921 שלחה כסף לרכישת קרקע בארץ ישראל. אחרי פציעתו החליטה כל משפחתו של אבא נח, אחיו, אחותו ובני ביתם, לעלות לארץ ישראל. השנה היתה 1925. בהגיעם לארץ רובם התיישבו בתל אביב. לאחר תקופה קצרה החליטו בני המשפחה שלנו לעבור לפתח תקוה, שם בנו את ביתם. הילדים, זלמן ובלה, עבדו בבוקר באריזת תפוזים ובערב למדו עברית. אמי חסיה עבדה בקטיף פרחי אקציה, פרחים קטנים, צהובים ודוקרנים, שמהם הפיקו בושם. התשלום היה לפי משקל. כדי להגיע לקילוגרם אחד של פרחים היתה עובדת יום שלם, חוזרת הביתה שרוטה וזבה דם על ידיה, ובערב למדה עברית.
פעם בשבוע היו נפגשים עם בני המושבה ה"צברים" לבילוי, שירה וריקודים. ביניהם היו בני משפחת ברא"ז, איכילוב, מכנס ויסוקר ועוד. לעתים השתתפו בנשפים שארגן ברוך אגדתי בתל אביב. המשפחה הסתדרה במושבה הקטנה פתח תקוה.
חיים, שבעידוד המשפחה יצא לפגוש במושבה צעירים בני גילו, פגש את העולה מרוסיה ששבתה את ליבו. הוא חיזר אחריה בדרך שידע: בשירה. הוא שר מאד יפה. כל חייו היו מלווים שירה ומוסיקה, בעת החליבה, בקציר, בחגים ובכל הזדמנות.
חיים הציע נישואין לחסיה על מצע של חלוציות. הם נישאו בשנת 1931, וכבר את "ירח הדבש" בילו בצריף רעוע באדמת המושבה הצעירה, פרדס חנה. מיד החלו בהקמת הרפת. בני משפחה באו לעזרה. אחרי תקופה קצרה עברו להתגור ברפת. בני המשפחה נשארו, והמשיכו בנטיעת הפרדס. באותה עת התגוררו ברפת שמונה אנשים. חסיה, העירונית, בישלה וכיבסה עבור כולם
חיים וחסיה הקימו משפחה מכובדת. רובם נשארו לחיות בפרדס חנה. חסיה ז"ל נפטרה בערב יום הכיפורים, 10/10/1997.
חסיה וחיים מקלף - מתוך "שבילים עד הלום"
"הורי הקימו תחילה צריף ומיד התחילו בבנית האסם והרפת (אשר עדיין עומדת על תילה). בגמר הבנייה התגוררו ברפת שבעה עד תשעה בני משפחה שבאו לעזור בנטיעת הפרדס. ההתמודדויות עם שגרת החיים המורכבת כאשת חקלאי לא היתה פשוטה לאמי אשר היתה צעירה עירונית שגדלה בבית עם משרתים. לעומתה, אבי היה רגיל מילדותו לחיי כפר. אבי היה עובד חרוץ, פיתח מגוון של ענפים חקלאיים, רפת לפרות חולבות, עופות לביצים ובשר, גידולי שדה, מספוא ועצי פרי שונים נוסף לפרדס, אפרסמון,
פפאיה, תפוזון סיני, פסיפלורה ועוד. כל המערך הזה חייב טיפול: האבסה, חליבה, השקייה, קציר וכו' כל ימות השנה. לאבי יצא מוניטין של מומחה בטיפול וריפוי בעלי-חיים. הגיעו אלינו מכל הסביבה עם פרה פצועה, חמור צולע ועוד, ולכולם הביא מזור. הורי הביאו לעולם שני ילדים. בן ושמו אריה-אריק שנולד ב-12.5.1932 ובת, חיה שנולדה ב-28.5.1938. בדרך זו הנציח אבי את הוריו שנרצחו במאורעות תרפ"ט.
הוקם משק מעורב וכל המשפחה עבדה באיסוף ביצים, בהשקיית גן הירק, החזרת הפרות מהמרעה והאכלת הבהמות והתרנגולות. את החלב היינו מובילים עם החמור והעגלה למחלבה. חלק מהחלב נמכר לשכנים ובנותר הכינה אמי שמנת, חמאה וגבינה. אמי היתה חרוצה ועקרת בית למופת. נוסף על עזרתה במשק, לפחות פעמיים בשבוע אפתה לחם בתנור החמר שבנה אבי וחומם ע"י בולי עץ, וביום ששי אפתה עוגות שטרודל, חלות וחמין. חסיה היתה צרכנית של תרבות. נפשה יצאה לעיר הגדולה, לתיאטרון, אופרה וקונצרטים, אך השלימה עם כרטיסים קבועים לקולנוע והנאה מהצגות ומופעים שנערכו ב"אמפיתיאטרון" בפרדס-חנה. אחד היתרונות של משק מעורב במחצית הראשונה של המאה העשרים, בתקופה בה שרר מחסור כללי, היה בכך שהמשק סיפק את רוב מצרכי המזון. כמובן שהכל נגזר מחריצותם של החקלאי ובני ביתו.
חיים נפטר בשנת 1979 ובהדרכתו המשיך גם חתנו מנדק זיגל ז"ל בגידול הדרים. חסיה נפטרה בשנת 1997."
כתבה: חיה זיגל -מקלף
קישור לאתר משפחתי חיצוני:
גלריית תמונות
מקלף חיים וחסיה