לוי יפת

סיפור המשפחה

נולד בשנת 1901 בתימן. לאחר מות הוריו עלה לארץ בשנת 1913 (עם דודו) והתיישב בזיכרון יעקב.
יפת הצעיר רצה מאוד ללמוד בבית ספר אך לשם כך היה עליו להצטייד בכובע ובגדים אנושיים, מאחר וציוד זה לא היה בהישג ידו נאלץ לצאת לעבודה אצל האיכרים במקום ללכת לבית הספר.
בשנת 1915 התחיל לעבוד בפיק"א ושם גם ימשיך לעבוד במשך שנים רבות.
עם כניסת האנגלים לארץ, נפתחו שעורי הערב ויפת למד קרוא וכתוב כשהוא בן 19.
בשנת 1918 עסקני העדה התימנית חיתנו אותו עם יתומה מהעדה (רחל), לכבוד החתונה קנה יפת לעצמו זוג נעליים (עד לאותו רגע הלך יחף!). הוא וכלתו עברו לגור בצריף קטן (3 מ' X 3 מ') כשכל רכושו מסתכם בשמיכה משומשת ומחצלת קרועה.
הודות לנאמנותו למעבידיו זכה להעלאה במשכורתו (17 גרוש). מאחר שהדבר החשוב ביותר בעיניו היה רכישת אדמה, הוא הפריש ממשכורתו הזעומה 1.5 ל"י כל חודש למטרה זו. לכל אורך הדרך שאף להיות חקלאי וביקש מפיק"א לאפשר לו התיישבות.
בהיותו האורז הראשי העסיק פועלים יהודים אשר עד לזמן זה לא היתה להם דריסת רגל בעבודה זו ב- 1923 היה שותף להקמת "אגודת האורז". אך למרות מעמדו הטוב בפיק"א שאף להיות חקלאי ולעבד פרדסים לבד.
ב – 1928, לשמחתו הרבה, ניבחר להיות בין 15 המתיישבים הראשונים שנבחרו מבין כל פועלי פיק"א בכל הארץ, לעלות להתישבות בפרדס-חנה.
כמתיישב בפרדס-חנה עבד בקיץ בפיק"א ובחורף עבד באריזה. הוא עשה כל מאמץ כדי לרכוש אדמות ולנטוע פרדסים. חסך לירה ללירה.
ב – 1939 מכרה פיק"א למתיישבים הראשונים של פרדס-חנה 16 דונם וכך הפך להיות פרדסן.
ליפת ורחל נולדו 6 ילדים. 4 בנות ו -2 בנים. הבת הצעירה, ברכה, הייתה אחת מהבנות הראשונות שנולדו בפרדס-חנה.
במלחמת השחרור ביום הכרזת המדינה נפל הבן הצעיר , משה.
עד 1950 גרו בני משפחת יפת לוי בבית הראשון שקיבלו מפיק"א, ללא שירותים ונוחיות שכן את כל המרץ והכסף השקיע יפת באדמות.
בבוא העת בנה בית בן שתי קומות (אשר ממשיך לעמוד על תילו עד עצם היום הזה), המשיך לעבד את הפרדסים שלו והיה מאושר בחלקו.

נולד בשנת 1901 בתימן. לאחר מות הוריו עלה לארץ בשנת 1913 (עם דודו) והתיישב בזיכרון יעקב.
יפת הצעיר רצה מאוד ללמוד בבית ספר אך לשם כך היה עליו להצטייד בכובע ובגדים אנושיים, מאחר וציוד זה לא היה בהישג ידו נאלץ לצאת לעבודה אצל האיכרים במקום ללכת לבית הספר.
בשנת 1915 התחיל לעבוד בפיק"א ושם גם ימשיך לעבוד במשך שנים רבות.
עם כניסת האנגלים לארץ, נפתחו שעורי הערב ויפת למד קרוא וכתוב כשהוא בן 19.
בשנת 1918 עסקני העדה התימנית חיתנו אותו עם יתומה מהעדה (רחל), לכבוד החתונה קנה יפת לעצמו זוג נעליים (עד לאותו רגע הלך יחף!). הוא וכלתו עברו לגור בצריף קטן (3 מ' X 3 מ') כשכל רכושו מסתכם בשמיכה משומשת ומחצלת קרועה.
הודות לנאמנותו למעבידיו זכה להעלאה במשכורתו (17 גרוש). מאחר שהדבר החשוב ביותר בעיניו היה רכישת אדמה, הוא הפריש ממשכורתו הזעומה 1.5 ל"י כל חודש למטרה זו. לכל אורך הדרך שאף להיות חקלאי וביקש מפיק"א לאפשר לו התיישבות.
בהיותו האורז הראשי העסיק פועלים יהודים אשר עד לזמן זה לא היתה להם דריסת רגל בעבודה זו ב- 1923 היה שותף להקמת "אגודת האורז". אך למרות מעמדו הטוב בפיק"א שאף להיות חקלאי ולעבד פרדסים לבד.
ב – 1928, לשמחתו הרבה, ניבחר להיות בין 15 המתיישבים הראשונים שנבחרו מבין כל פועלי פיק"א בכל הארץ, לעלות להתישבות בפרדס-חנה.
כמתיישב בפרדס-חנה עבד בקיץ בפיק"א ובחורף עבד באריזה. הוא עשה כל מאמץ כדי לרכוש אדמות ולנטוע פרדסים. חסך לירה ללירה.
ב – 1939 מכרה פיק"א למתיישבים הראשונים של פרדס-חנה 16 דונם וכך הפך להיות פרדסן.
ליפת ורחל נולדו 6 ילדים. 4 בנות ו -2 בנים. הבת הצעירה, ברכה, הייתה אחת מהבנות הראשונות שנולדו בפרדס-חנה.
במלחמת השחרור ביום הכרזת המדינה נפל הבן הצעיר , משה.
עד 1950 גרו בני משפחת יפת לוי בבית הראשון שקיבלו מפיק"א, ללא שירותים ונוחיות שכן את כל המרץ והכסף השקיע יפת באדמות.
בבוא העת בנה בית בן שתי קומות (אשר ממשיך לעמוד על תילו עד עצם היום הזה), המשיך לעבד את הפרדסים שלו והיה מאושר בחלקו.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  לוי יפת