טמיר אמירה וגיורא

סיפור המשפחה

אני יליד פרדס-חנה, נולדתי בשנת 1936. הורי הגיעו לכאן בשנת 1930.
אמי, זהבה יזראליטאן, עלתה לישראל בשנת 1911 מסמילנסק ברוסיה, בתקופת שלטון התורכים בארץ. אבי, בצלאל טיקטינר, עלה לישראל בשנת 1921 בתקופת שלטון הבריטים בארץ. כאן נולדנו אחי אהוד ואני. אחי הבכור נולד בשנת 1933 ואני כאמור בשנת 1936.
הורי נטעו פרדס תפוזים, מדי פעם הייתי הולך עם אבי ועוזר לו להשקות. אמי טיפלה בלול עופות שהיה לנו, גידלה תרנגולות לביצים ומכרה את הביצים. אבי עבד גם בפרדס וגם מחוץ למשק בעבודות שונות, לאחר מכן היה לו מחסן לתבואות היה קונה תבואות מחקלאים ומוכר אותם, הוא היה ממקימי סניף עמיר חברה של התאחדות האיכרים.
הילדות שלי היתה מאוד שגרתית. בשנת 1948 פרדס-חנה היתה מושבה קטנה שמנתה 800 תושבים בלבד[1]. גן הילדים שלי היה במקום שבו נמצא בית הראשונים. הגננת הראשונה שלי היתה מלכה רביד והעוזרת היתה מרים (את שם משפחתה איני זוכר). שיחקנו בארגז החול. היו משחקים אבל לא בכמויות שיש היום, הכל היה פשוט. באזור עדיין לא היה כביש אלא דרך עפר. הלכנו יחפים על החול עם מכנסיים קצרים. היתה ילדות מאוד משוחררת. גדלנו בעצם בטבע. באותה תקופה מספר הילדים בגן היה לא יותר מ- 15 ילדים בכל גן. היכן שלמדתי היה צמד גנים באותו מקום. בית הספר היסודי היחיד שהיה במושבה היה בית ספר "אלונים" אותו ניהל המנהל המיתולוגי רוזן במשך הרבה מאוד שנים. בית ספר החקלאי היה כבר קיים באותה תקופה (אין לי מושג מתי הוא הוקם)[2]. באותה תקופה בבתי הספר למדו דתיים וחילוניים ביחד והתחשבו זה בזה. רוב תושבי פרדס-חנה היו חילונים אך כיבדו את המסורת ושומרי המסורת. היו בפרדס-חנה מספר תנועות נוער. אני השתייכתי לצופים. גם אמי היתה בצופי תל אביב, בשבט הרצליה, וגם דור ההמשך: כל ילדי וחלק מנכדי.
רוב המשפחות שהתגוררו פה היו משפחות חסרות סבים וסבתות שנשארו בגולה ולא עלו עם בניהם ובנותיהן, כך שלא היה לילדים מושג מה זה סבא וסבתא (אני מבדיל את עצמי, כי הורי אמי עלו איתה) לכן המצב הצריך מערכת יחסים חמה וקרובה בין התושבים השכנים, וכך היה: היתה תמיכה הדדית, כולם ידעו שיש על מי לסמוך בזמן הצורך. חיינו כמשפחה אחת שהאחד תומך ודואג לשכנו.
אני זוכר שמחנה האנגלים השתרע מאקשטיין[3] עד אחרי מלב"ן (שהיום נקרא מרכז שהם). המחנה היה מחנה חטיבתי שדרגת המפקד היתה קולונל.
מזיכרוני, היתה תקופה שהאנגלים היו נחמדים ונהגו בנימוס כלפי התושבים: היו חיילים שחילקו סוכריות לילדים. בפרדס של אבי היתה אורווה לשלושה סוסים של הצבא הבריטי. לפעמים כשהלכתי עם אבי להשקות את הפרדס, המפקד האנגלי היה מרכיב אותי על סוסו. פה ושם התגלעו בעיות עם חיילים שהרבו לשתות והשתכרו, או שניסו "להתעסק" עם נשים צעירות במושבה, אך בסך הכל היה בסדר מנקודת מבטי כילד/נער.
אך הדברים השתנו. ככל שחלפו השנים קמו תנועות מרי נגד האנגלים, שלעיתים רבות לא נהגו ביהודים יפה וזו לשון המעטה. אחרי כט' בנובמבר האנגלים שידעו שזמנם בארץ הולך ומתקצר והמחתרות של האצ"ל והלח"י לא הפסיקו לפגוע בהם, הם החליטו לפוצץ את מגדל המים בתל שלום שנחשב למגדל הגבוה ביותר בארץ, כתגובה על המוקשים שהניחו המחתרות נגדם. כדי למנוע מהבריטים לבצע את זממם, ראשי היישוב החליטו להושיב שם ילדים ובכך לגרום לבריטים לוותר על הפגיעה במגדל. בסופו של דבר התברר שהאנגלים ויתרו על הרעיון לפגוע במגדל מכיון שגילו שלאמריקאים יש מניות בחברת המים.
גם בפרדס-חנה, קמו מתנגדים לשלטון הבריטי. אבי היה חבר ב"הגנה" ותפקידו היה נשק, ואני בשמו נהגתי לגנוב מחסניות מהאנגלים שהסתובבו בפרדס שלנו (שם הרגישו מאוד נח). פעם הגדלתי לעשות וגנבתי כלי נשק אותו החבאנו במקום מסתור בפרדס ביחד עם המחסניות.
לקראת מלחמת השחרור בשנת 1947 בהכרזת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל (בכט' בנובמבר) היתה מתיחות ביישוב שגרמה לפוגרום בחלק מבתי התושבים במושבה. מספר רב של חיילים בריטים יצאו מהמחנה ובחרו שני בתים על שתי קומות ברחוב הדקלים. אחד הבתים היה של משפחת אפלבוים שאבי המשפחה היה וטרינר בנהריים שם טיפל בסוסיו של עבדאללה מלך ירדן (לפני משפחת אפלבוים הבית היה שייך למשפחת הריסון שברחה לאמריקה)[4].
הבית השני היה שלנו, זה היה בחודש אוגוסט כשכל המשפחה אכלה ארוחת ערב בחצר תחת עץ הפיקוס. החיילים הבריטים נכנסו לבית תוך כדי שהם מנפצים והורסים כל מה שנתקלו בו. אני ואבי נכנסנו לחדר האורחים וראינו את ההתפרעות וניסיון ההרס. מי שניהל את הכל היה רב סמל . אני מייד ברחתי להזעיק עזרה. אבי פתח את הארון ששם החביא אקדח אותו פחד שיפול לידי האנגלים. את האקדח הוא הצליח להסתיר מהם אך כסף שאבי שמר עבור עסקיו נגנב על ידי אחד החיילים. בהשתוללות שלהם בבית, הם הפכו את הפתיליה הדולקת ופרצה אש שאימה לשרוף את הבית. השכנים שאותם הזעקתי (זלו בין יעקב ודייר בשם וילן) הגיעו במהרה וכיבו את האש.
הם שברו את כל תבניות הביצים שהיו מוכנות למכירה כ-700 במספר.
אחי כנראה נפגע מאחד החיילים שהכה אותו בקת רובה והוא נמצא מעולף על רצפה בחצר.
גם אצל משפחת אפלבוים, שלא היה בביתו באותו ערב קשה, הם השאירו הרס רב. הגשנו תלונה במשטרה הבריטית, והסתבר שהפוגרום נעשה ע"י מפקד בדרגת רב סמל וחייליו ללא ידיעת הדרג העליון. במסדר זיהוי אבי ואני זיהינו את אחד הפורעים, שעונשו היה "סילוק" מהארץ. אדון אפלבוים כתב מכתב מחאה למלכה אליזבת[5], שהוא משרת את צבאה ואותו צבא הרס לו את הבית.
התברר שהסיבה להשתלחות של הבריטים בבתינו היתה נקמה על כך שהאצ"ל או הלח"י הטמינו מוקש בדרך לחדרה.
לצערי, אני זוכר הכל וזה השפיע עלי מאוד מכיוון שבמלחמת העולם השנייה היו לנו יחסים טובים עם הבריטים, חלק לא מבוטל של היישוב היהודי רצה להצטרף למלחמה תחת פיקודו של הצבא הבריטי והפגיעה בבתינו גילתה לי פנים אחרות שלהם.
אני זוכר את תקופת "הסזון". בפרדס-חנה היה קצת מתח: היו האשמות ש"ההגנה" הסגירה אנשים שהיו באצ"ל ובלח"י לידי האנגלים מכיון שפעלו על דעת עצמם ופעלו נגד הבריטים או הערבים ללא ידיעת ראשי היישוב. זו היתה תקופה שקרו דברים מכוערים. תקופה שלא תיזכר לטוב בהיסטוריה שלנו כעם.
מלחמת השחרור: בתקופה זו הייתי נער אבל המלחמה גם "פגעה" בי בכך שהמדריך הראשון שלי בצופים, מיכאל פרנקל, נהרג בקרבות באיזור קקון ליד טול כרם. זה קרה לקראת סוף המלחמה[6]. בתחילת המלחמה נהרג המאמן שלנו בכדורגל יעקב מדוצקי[7]. הוא הודיע לנו שעם ישראל קורא לו והוא התגייס לפלמ"ח ולא חזר. במלחמת השיחרור נהרגו שלושה מבני המושבה ביום אחד. זה עוד אסון שהשפיע מאוד על כולנו, זה העיב על האווירה בישוב.
בזמן מלחמת השחרור מפקדת "ההגנה" התמקמה היכן שבית האיכר נמצא היום. כילדים גוייסנו להעביר קשר. לא היו אמצעים אחרים. היינו מקבלים פתקים ומודיעים לאנשים הודעות. נסענו באופנים ממקום למקום.
פרדס-חנה מנתה אז 800 איש[1]. כ 14 חברי המקום נהרגו במלחמה. תקופה קשה, כולם הכירו את כולם אווירה לא קלה.
לימודים: ביסודי כאמור למדתי ביחד עם כל ילדי המושבה בבית ספר אלונים שקיים עד היום.
בתיכון למדתי בבית ספר "בסמ"ת" בחיפה, הייתי יותר איש טכני לכן הלכתי לשם. אחי למד במקוה ישראל. ארבעה חבר'ה מהכיתה שלי למדו בבית הספר "בסמ"ת" יחד איתי. לאחר ארבע שנים ב"בסמ"ת" התגייסתי לצבא ושרתתי בגדוד הצנחנים. זו היתה תקופה של הפדאיון, בה חדרו לארץ מחבלים צמאי דם מהגבול המצרי ואנחנו נלחמנו כדי לשמור על הגבולות. השתתפתי בהרבה פעולות תגמול וסיימנו במבצע סיני: הגדוד שלנו צנח במיתלה. אני צנחתי בין הראשונים. השתתפתי בקרב המפורסם שהתקיים שם וירדנו עד שארם א-שייך בדרום.
אחרי שהשתחררתי מהצבא, תקופה ראשונה חזרתי למשק. קנינו עוד אדמה, הקמנו משתלה קטנה ושתלנו עוד פרדס. עבדתי גם תקופה אצל קבלן ואחי נשאר במשק. התחלתי לעבוד בהנדסה אזרחית והקמתי עם אבא שלי חברה קטנה לעבודות תשתית. החברה גדלה והעסיקה הרבה אנשים מפרדס-חנה והסביבה לפני שלוש שנים מכרתי את החברה לאלקטרה.
בשנת 1959 נישאתי לאמירה לבית משפחת בולר. היא נולדה במשמרות וגדלה בשכונת תל שלום. תל שלום נקראה על שם שלום מאייר אביהם של האחים מאייר שבנו מאוחר יותר את מגדל שלום, הם היו אנשי עסקים שבנו גם רחוב בפרדס-חנה, את רחוב תל שלום בין פרדס-חנה לכרכור.
את אמירה הכרתי באוטובוס כששנינו נסענו לצבא, זה היה לקראת סוף השרות שלי.
לאחר הנישואים עברנו לגור בבית שהוא ביתנו עד היום. נכנסנו לבית ללא חשמל. במשך השנים הגדלנו את הבית, שיפצנו ובו נולדו לנו שלושה ילדים: שתי בנות ובן. ענת הבכורה (כיום: אלקבץ) שנולדה בבית יולדות בחדרה, לאחריה נולדו נועה ודן הם כבר נולדו בבית חולים הלל יפה. ענת ודן נשארו לגור בפרדס-חנה.
דן הצטרף אלי בהנדסה אזרחית לתקופה מסוימת.
החלפתי את השם לטמיר, כיון שנשלחתי לאיזה תפקיד בחו"ל ובן גוריון טען שמי שנוסע מטעם המדינה צריך שיהיה לו שם עברי. השארתי את האות הראשונה ט' משם משפחתי.

ראיינה וכתבה: אתי שרווד, 2023. עריכה לשונית וקישורים: אירית אורן, מרץ 2023.

[1] לפי נתונים בארכיון בית הראשונים בעת ההכרזה על הקמת מדינת ישראל מנתה פרדס-חנה כ- 3,000 נפשות, וכרכור – כ- 800 נפשות.
[2] בית הספר החקלאי הוקם בשנת 1934 בחוות מגד, ועבר למקומו הנוכחי בשנת 1936.
[3] הכוונה לכפר ילדים פנימייתי לילדים עם מוגבלות שכלית התפתחותית ואוטיזם בכל רמות התפקוד בגילאי 6 עד 25. נכון לשנת 2023 המעון משתרע על כ- 13 דונם של מרחב ירוק וכפרי, בחלקו המזרחי של רחוב תדהר.
[4] הכוונה לבית בן שתי קומות, בנוי מבטון, בחלקו המערבי של רחוב הדקלים, מצפון לדרך הים. הבעלות עליו עברה לאחר מכן למשפחת סלע.
[5] הכוונה כנראה למלך ג'ורג' הששי, אשר היה מלך אנגליה בשנים המדוברות. המלכה אליזבת הוכתרה רק בשנת 1952, לאחר פטירתו של אביה.
[6] תושב מגד, לוחם בחטיבת אלכסנדרוני. הוריו של מיכאל פרנקל הקימו לזכרו את "גן עוז".
[7] בן כרכור, לוחם בחטיבת הראל. מונצח על האנדרטה בגן הגיבורים.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  טמיר אמירה וגיורא