וירט דב וקלרה

סיפור המשפחה

משפחת וירט, משפחה שורשית ותיקה בפרדס חנה.
סיפורה של המשפחה מתחיל מדב וקלרה ובנם הרברט-ברוך כשהתגוררו בברלין שבגרמניה.
דב וקלרה חיו בבית מרווח במרכז ברלין, והיו בעלים של מפעל לייצור גרביים וטקסטיל. משפחת וירט נחשבה לבעלת אמצעים והם חיו חיים נוחים טובים. בשנת 1929 בני הזוג חשו בשינויים, את ניצני האנטישמיות ובחשש למלחמה וניסו לשכנע קרובי משפחה לעזוב את הכל ולעלות לפלשתינה. משפחתם וחבריהם לא הבינו על מה החשש, אך דב וקלרה פעלו לעשות את השינוי הגדול בחייהם: הם מכרו את הנכסים, ארזו את המטלטלין, כולל ריהוט מביתם, החביאו את כספם בבטנות המעילים ועלו באוניה לארץ זאת ללא שידעו להיכן יגיעו.
בני המשפחה הגיעו לנמל חיפה והתגוררו בעיר למשך מספר חודשים, כאשר בזמן הזה בדקו אפשרות לעבור ולהתגורר בקיבוץ גבעת ברנר. לאחר יומיים של נסיעה בדרכים הגיעו לקיבוץ אך משהבינו את אופי החיים שם, את העובדה שכספם יהפך לנחלת הכלל וכן שהחיים צנועים מאוד – חזרו לחיפה.
לאחר זמן-מה הופנו דב וקלרה לבדוק אפשרות למגורים בשכונה בשם "מגד" שבפרדס-חנה, שם מתגוררת קבוצה גדולה של יהודים שהגיעו גם הם מגרמניה. כאשר הגיעו לבדוק את המקום התרשמו לטובה והחליטו להשתקע כאן, אך לא במגד אלא לרכוש מפיק"א נחלה ברחוב 500. שמו של הרחוב נקרא עפ"י המחיר שעלתה החלקה: 500 לירות א"י. לימים נטעו דב וירט וחבריו את עצי הדקל לאורך הרחוב ושמו שונה לרחוב הדקלים, זה החוצה עד היום את המושבה פרדס-חנה.
דב וקלרה התגוררו למשך תקופה ארוכה במלון "שטרן" ששכן במרכז המושבה ועד לסיום בניית ביתם בשנת 1933. מאנשי עסקים בעלי מפעל הפכו להיות חלוצים ונטעו פרדס, כמו כן בביתם בנו רפת קטנה וגינת ירק שסיפקה את צרכי הבית. הם התפרנסו מגידולי החקלאות וסיפקו חלב למחלבה שנבנתה במרכז המושבה.
בנם הרברט ברוך וירט היה תלמיד במחזור הראשון של בית הספר העממי המקומי, כיום: בית ספר יסודי ממלכתי "אלונים". לימים למדו במקום גם ילדיו ונכדיו. כאשר הגיע לגיל 17 הוא הצטרף ללוחמי "ההגנה".
עם היכנסם של בני המשפחה לביתם החדש הגיעו לביקור מגרמניה בנות המשפחה כדי לראות את החיים החדשים ולהתרשם מפלסטינה. קלרה ניסתה לשכנען להשאר ולהצטרף לקהילה, אך הן סרבו בשל התנאים שלא היו רגילות בהם והחליטו לחזור לגרמניה, דבר אשר חרץ את גורלן בהמשך. רק שתי בנות דודות שוכנעו להשאר, ובזכות זה ניצלו חייהן ואחת מהן אף היא גרה באותו הרחוב – אנה שפס.
בהמשך ולאחר קום המדינה הרברט החל לעבוד במחלבה שבמרכז המושבה, ושם הכיר את אבלין חדד שהגיעה בשנת 1950 יחד עם הוריה כעולה חדשה מטוניס הישר למחנה העולים שנבנה בפאתי המושבה. השניים התאהבו, אך באותם ימים מאחר שבני הזוג היו מעדות שונות התנגדה אמו של הרברט לנישואין מעורבים, כפי שכינו את הדברים באותה תקופה. בני הזוג ניהלו את הרומן בסתר במשך 10 שנים. בסופו של דבר קיבלו את הברכה מאביו של הרברט והתחתנו.
מתוך אהבה גדולה נולדו יהודה וכרמי. יהודה עד היום ממשיך את שושלת המשפחה, עוסק בחקלאות ומטפח את הפרדס באותו המקום בו נטע סבו את הפרדס לראשונה, ובנה את ביתו בנחלת המשפחה. כרמי, לאחר פטירתם של הרברט ואבלין וירט בשיבה טובה, שיפצה את בית המשפחה המקורי ומתגוררת בו עם משפחתה. כיום: רחוב הדקלים 140.
עד לפטירתה של אבלין וירט היו נכדיה מתארחים אצלה כמעט מדי יום, והיא היתה מבשלת להם מאכלים טוניסאים מבית ילדותה כמו שקשוקה וקוסקוס וגם מאכלים ייקים שלמדה מאביו של הרברט, כמו גפילטע פיש ועד לצלי בקר וסלט תפוחי אדמה.

אנחנו גאים לספר את סיפור המשפחה והשושלת המעורבת שלנו, מאחר והיה באמת סיפור יוצא דופן באותם ימים.

מוקדש באהבה והוקרה
לדב וקלרה וירט,
הרברט ואבלין וירט.

שלכם: יהודה וכרמי, והנכדים: סהר, תום, שחף, עוז ואופק.

דצמבר 2022

הערת בית הראשונים: מלון שטרן הנזכר בסיפור עמד בפינת הרחובות החרובים ודרך הנדיב (בשמותיהם היום). כיום הוא פנימיה שיקומית טיפולית בשם בית טף על שם טוביה פיקרש, בן המושבה שנהרג במילוי תפקידו כחייל בחיל ההנדסה.   המחלבה הנזכרת בסיפור היתה בואדי, כיום בנוי במקומה מרכז קניות סמוך לשוק.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  בית משפחת וירט פעם
• 
  בית משפחת וירט (כיום: משפ' ארבל, דור שלישי)
• 
  הנכדים והנינים של דב וקלרה
• 
  יהודה וירט וכרמי ארבל