וולף יהויכין (אכים) ורות

סיפור המשפחה

אבינו הגיע כילד לפרדס חנה עם הוריו, טוני ומקס וולף וסבתו רוזה, בשנת 1934. אימא, רותי (לבית שילד), עלתה עם משפחתה כשהיתה בת 17. הם הגיעו לבית העולים פרדס חנה בחודש אפריל 1949, כשההדרים היו בשיא פריחתם, ולדבריה הרגישה כאילו הגיעה לגן עדן. אמא נהגה לספר שישראל היתה עשירה לעומת המצב בבולגריה גם במהלך המלחמה וגם אחרי השחרור על ידי הרוסים.
באותן שנים הגיעו אלפי עולים, פליטים חסרי כל אל בית העולים בפרדס חנה שהיה קודם לכן מחנה צבאי בריטי. במשפחת שילד לא ציפו לדבר, ואמא התפעלה שהמדינה הצעירה והענייה סיפקה להם אוהלים, תלושים לארוחות, מיטה ומזרון. במשך שנים רבות אחרי עלייתה היא נהגה לספר עד כמה נהנתה מהמפגש עם צעירים מכל העולם ששהו גם הם בבית העולים. הגישה האופטימית, שאפיינה את אמא עד זקנתה, אפשרה לה ולמשפחתה להיקלט ולהסתדר במהירות. במאמץ למצוא פרנסה, סבתנו אינטה, הגיעה לבית משפחת וולף לעזור בעבודות הבית לגברים, שחיו ללא אישה מזה כמה שנים, לאחר שאם המשפחה (סבתא) טוני נפטרה כמה שנים קודם לכן, ב- 1946. אינטה סיפרה למעבידים שלה שיש לה ילדה שתשמח לאכול מעץ התות שלהם. כאשר הגיעה הילדה לביתם הסתבר להם ש"הילדה" היא נערה יפיפייה ומלאת שמחת חיים בת 17. רותי טיפסה על העץ כדי לאכול תותים וכך פגשה את אבא: אבא, אשר גילה אותה על העץ, התגבר על ביישנותו והם התחברו מיד ותוך זמן קצר אבא הציע לה להינשא לו, לפני שתברח. הם הכירו בערך באפריל או מאי 1949 ונישאו זמן קצר אחר כך. גם אחותה של אמא, ג´קלין-ג'קי, התחתנה עם בן פרדס-חנה, אריאל גורן, כמה שנים מאוחר יותר. עמוס נולד ב- 50, ואמנון, נולד 7 שנים מאוחר יותר ב- 57. בחצר הבית שלנו גדלו הרבה עצי פרי והילדים מהמעברה נהגו לבוא לאכול מהפירות. אמנו, שלא הרבה שנים לפני כן שהתה בבית העולים, שמחה לאפשר להם לאכול מהתותים והשסק.
אבינו התגייס לשרות חובה ב– 1950, זמן קצר אחרי שעמוס נולד. מאחר שכבר ב"הגנה" הוא עבד עם פרופסור מנצל על אימון כלבי שרות, הוא המשיך בתחום זה. מאוחר יותר ובשנות השישים הקים את יחידת הכלבנים "עוקץ". לאחר שחרורו מהצבא, בתחילת שנות השבעים,  הקים בחצר ביתו בית ספר לאימון כלבים ובזה עסק עד ליציאתו לפנסיה.
הרווחים מחקלאות היו זעומים וכשאבא התגייס לשרות חובה ההכנסות שלהם היו נמוכות. "הילדה", אמא, בת 19, עולה חדשה בארץ, עוד לא דוברת עברית ו"ללא גרוש", היתה "צריכה להסתדר". האגדה המשפחתית מספרת שהיא קבלה קצבת מזון מוגדלת, אחת כי היתה ילדה, ושנייה כי היתה בהריון. אבא נהג לצחוק שהיא עדיין לא סיימה לגדול וגבהה עוד 5 ס"מ אחרי שעמוס נולד. היא מצאה מקורות הכנסה מיוחדים: משק העזר שמש לפרנסת המשפחה: העזים ספקו חלב שאותו מכרו, ובתקופת הצנע היא השכירה, תמורת שני גרוש ליום, את החמור שלהם, בווין (על שם שר החוץ הבריטי הידוע לשמצה), לד"ר מריאן, רופא קופת חולים שגר בקצה השני של רחוב האורנים. בבוקר היתה רותמת את בווין לעגלה ומביאה אותו לרופא, ואחר הצהריים מחזירה אותו הביתה.
בשנות החמישים היו בפרדס חנה יותר חמורים וסוסים מאשר מכוניות, ורק לעיתים רחוקות נשמע קול מכוניות שנסעו ברחוב. במרכז המושבה עגלונים עם סוסים חיכו להובלות. ובלילות הקיץ הקולות הדומיננטיים היו של צרצרים וערצבים. בתקופה זו למשפחות רבות בשכונה שלנו היה משק עזר שכלל חמורים, תרנגולות, עיזים ואווזים ויכולנו לשמוע את קולותיהם למרחוק. חמורים רתומים לעגלות קטנות עברו ברחוב בדרכם לעבד את הפרדסים. אני גם זוכר עד כמה התפעלתי מהתקן דמוי מזלג שייצר ״דרו", אותו רתמו לחמור והוציאו באמצעותו ארגזי פירות מבין שורות הפרדסים ומאוחר יותר הובילו אותם לבית האריזה.
ביתנו שכן באזור ספר של המושבה שהיה משופע בתנים. התנים ניזונו, בין היתר, מהאשפה אשר התושבים נהגו לזרוק לוואדי, לפני שהחלו לאסוף את האשפה בצורה מסודרת. לעת ערב יללות התנים המפחידות נשמעו כאילו הם מסתובבים ליד הבית. היה נדמה לי שהתנים מייללים ממש מתחת לחלון חדרי. מפחידים אף יותר היו הסיפורים על מחלת הכלבת שהתנים מעבירים לבני האדם. בשוכבי במיטה דמיינתי שלהקות של תנים, מריירים ממחלת הכלבת, מחפשים מים שהם לא יכולים לבלוע. הילדים בגן היו מספרים שמי שננשך על ידי תן, יקבל 40 זריקות מכאיבות בבטן. עם השנים הרשויות החלו להרעיל את התנים כדי למגר את מחלת הכלבת. בעקבות ההרעלה התנים נעלמו והיללות פסקו. בהעדר אויבים טבעיים, התרבו מכרסמים שונים ונחשים אשר גרמו לבהלה רבה, גם אם ברובם לא היו ארסיים. הנמיות היו מזיקים גרועים במיוחד והן עשו שמות בלולים אשר הגדרות שלהם היו מלאי פרצות.
הורינו המשיכו לגור באותו בית ברחוב האורנים עד סמוך לפטירתם.

כתבו: עמוס ואמנון, קיץ 2021

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  רותי ועמוס 1953
• 
  אכים וולף 1950והחמור