הנובר אשר ופרידה

סיפור המשפחה

אשר הנובר (הנאוואר) נולד ב-1899 בעיר היילברון שבגרמניה. פרידה נולדה בשנת 1900 בעיר נירנברג.
כותבת רות מרגלית בתם:
משפחתנו עלתה ארצה מגרמניה בשנת 1933: אבי אשר, אמי פרידה, אחי בן ה-7 נפתלי ואנוכי בת השנה.
התגוררנו בבית קטנטון עם שירותים בחצר שהיו בתוך צריפון קטן ובו חור לעשיית הצרכים. התושבים ברובם הכירו זה את זה למרות המרחק בין חצר לחצר.
ביתנו נבנה (לא זכור לי כעבור כמה שנים) כשבחצר לידינו נבנה ביתם של משפחת שטרן (שמוליק). הבתים היו זהים. את עלותם מימן אח אבי שכבר חי מספר שנים בארה"ב. הוא רכש עבור שתי המשפחות גם פרדס בקצה המושבה.
היה לנו לול תרנגולות וגם חמור. הפרנסה היתה קשה. אבי עיבד את הפרדס ואמי
עבדה בקטיף .על מנת לעזור בפרנסה, נהגה משפחתנו לארגן קייטנות לילדים מן הערים חיפה וגם תל-אביב, בעיקר בזמן מלחמת העולם. בהמשך השכרנו את חדרי הבית, בעיקר לעולים חדשים שזה מקרוב באו.
ברקע היו הידיעות על הגליית היהודים בגולה, בהם אחיה ואחיותיה של אמי ומכתביו העצובים של סבי.
אנחנו הילדים חיינו את חיינו. צעצועים לא היו לנו אך שיחקנו משחקי שטח רבים, כגון: מחבואים, תופסת,משחקי כדור. נהנינו מהמרחבים הגדולים בין בית לבית וניצלנו אותם לטובתנו.
גדלתי עם השפה הגרמנית. להורי היה מאד קשה ללמוד עברית. למזלם היו עוד יקים רבים במושבה. הקיום היה מאד בסיסי אך הרגשת היחד היתה פיצוי על כך.
נשארתי פרדס-חנאית גאה. ביתי הראשון עדיין עומד ברח' הנדיב, הורי קבורים במושבה
כך גם בעלי ודרכי האחרונה תהיה גם היא בבית העלמין של פרדס-חנה.

אשר הנובר (הנאוואר) נולד ב-1899 בעיר היילברון שבגרמניה. פרידה נולדה בשנת 1900 בעיר נירנברג.
כותבת רות מרגלית בתם:
משפחתנו עלתה ארצה מגרמניה בשנת 1933: אבי אשר, אמי פרידה, אחי בן ה-7 נפתלי ואנוכי בת השנה.
התגוררנו בבית קטנטון עם שירותים בחצר שהיו בתוך צריפון קטן ובו חור לעשיית הצרכים. התושבים ברובם הכירו זה את זה למרות המרחק בין חצר לחצר.
ביתנו נבנה (לא זכור לי כעבור כמה שנים) כשבחצר לידינו נבנה ביתם של משפחת שטרן (שמוליק). הבתים היו זהים. את עלותם מימן אח אבי שכבר חי מספר שנים בארה"ב. הוא רכש עבור שתי המשפחות גם פרדס בקצה המושבה.
היה לנו לול תרנגולות וגם חמור. הפרנסה היתה קשה. אבי עיבד את הפרדס ואמי
עבדה בקטיף .על מנת לעזור בפרנסה, נהגה משפחתנו לארגן קייטנות לילדים מן הערים חיפה וגם תל-אביב, בעיקר בזמן מלחמת העולם. בהמשך השכרנו את חדרי הבית, בעיקר לעולים חדשים שזה מקרוב באו.
ברקע היו הידיעות על הגליית היהודים בגולה, בהם אחיה ואחיותיה של אמי ומכתביו העצובים של סבי.
אנחנו הילדים חיינו את חיינו. צעצועים לא היו לנו אך שיחקנו משחקי שטח רבים, כגון: מחבואים, תופסת,משחקי כדור. נהנינו מהמרחבים הגדולים בין בית לבית וניצלנו אותם לטובתנו.
גדלתי עם השפה הגרמנית. להורי היה מאד קשה ללמוד עברית. למזלם היו עוד יקים רבים במושבה. הקיום היה מאד בסיסי אך הרגשת היחד היתה פיצוי על כך.
נשארתי פרדס-חנאית גאה. ביתי הראשון עדיין עומד ברח' הנדיב, הורי קבורים במושבה
כך גם בעלי ודרכי האחרונה תהיה גם היא בבית העלמין של פרדס-חנה.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  הנובר אשר ופרידה