הוניג ויטה ויעקב

סיפור המשפחה

התחתנתי עם בחור שהיה לו רשיון לבוא לארץ. אחרי שנה הוא שלח גם לי רשיון ובאתי. הוא בא ב- 1935 ואני ב- 1936 . אנחנו התחתנו עוד בחוץ לארץ. יעקב בא עם תנועת פועלי ציון והיה חשוב לו לבוא כי היה ציוני ואחיו כבר היה בכלא. לפני העליה כבר למדתי עברית בבי"ס וזה הספיק לי כשעליתי לארץ. אנחנו גרנו בעיר פשיטיק בפולין. הכרתי את יעקב בחוג ציוני של פועלי ציון. כשבאתי לכרכור, מה היה פה? כלום, כמה צריפים והרבה בוץ. באתי בנעלי עקב ונשארתי בחוץ. גרנו בליפט (מין צריף) ובמשך השנים בעלי בנה בית לאט לאט, גרנו בו עד שהוא נפטר.
כל הבחורים והבחורות הרווקים מכרכור היו באים אלינו בערבים, מפטפטים, שרים. פעם הראיתי לבחור אחד את התמונה של אחותי הוא התאהב בתמונה ואמר: "אני נוסע להביא אותה." כתבתי לאמא שלי מה שהוא אמר, אבל היא ענתה שפעמיים היא לא תעשה את אותה הטעות, ותשחרר גם את הבת השנייה, אחרי שהיא שחררה אותי.
כמובן שכולם נספו בשואה, מעל 15 איש.
בבית היינו מאד דתיים. בארץ ניסיתי קצת לשמור על המסורת בגלל הכבוד לאבי, כי שם היה כבוד רב למבוגרים, כאן זה ממש הפקרות. אבל אח"כ נהיינו חילוניים לגמרי.
בשנים הראשונות בכרכור עבדתי בבית אריזה, עטפתי תפוזים , ישבתי על הארץ עם רגל אחת קדימה ואחת אחורה וככה עטפתי ומישהו אחר היה אורז את התפוזים בארגז. בעלי גם כן עבד בפרדס והמשכורת הספיקה לנו לקיום ולבניה איטית של הבית.
את המצרכים קנינו בצרכניה, בעלי היה קונה ולא אני, כולם אמרו שהיה לי בעל טוב.
אחרי מלחמת העולם במחנה הבריטי בכרכור היה מחנה עליית הנוער וויטה עבדה שם בתפירה, מקצוע שהספיקה ללמוד לפני העלייה לארץ בהסכמתו של אביה שאפילו הספיק לקנות לה מכונת תפירה. עם פירוק המחנה לימדה את עצמה לתפור חזיות והיתה תופרת החזיות של כרכור. הנשים היו באות אליה הביתה, אחרי שקנתה את החומרים בתל-אביב. בשבתות היא הלכה ברגל למשמרות וגם שם תפרה חזיות לנשים. ויטה עברה לעבוד בתפירה בשער-מנשה ואח"כ גם ניהלה את מחסן הבגדים עד גיל 65 . עוד בשנות החמישים ויטה התנדבה לעזור לעולים ובעיקר לעודד אותם. עם היציאה לפנסיה המשיכה להתנדב בכל מיני מסגרות כולל צה"ל עם חיילים חדשים. מכל המוסדות קיבלה אותות הצטיינות שממלאים את קירות חדרה ביחד עם ציורי הפרחים העליזים שהיא מצירת במועדון היום לקשישים בשה"ם.
המוטו שלה, לא לפחד להיות זקנה.
בשבועות אלה המשפחה חוגגת לה כמה ימי הולדת לגיל 100.

יעקב הוניג – נולד בשנת 1913. הוא היה ציוני, ועלה עם תנועת פועלי ציון לפלשתינה. כל הקבוצה קיבלה סרטיפיקט (אשרה). בארץ הוא עזב את הקבוצה ובא לכרכור כי כאן היתה עבודה, בשנת 1935.
יעקב וויטה היו אנשי מפ"ם מאוד פעילים במפלגתם וחדורי אידיאולוגיה. יעקב לא נתן לבתו ללמוד בבי"ס חקלאי כי היה של התאחדות האיכרים הקפיטליסטים.
הוא עבד שנים רבות בפרדסים ואח"כ בסולל בונה כרצף, משם עבר לשער מנשה, שם היה החצרן עד היציאה לפנסיה והמשיך אחרי כן בהתנדבות עד שלקה בסרטן המעי הגס ממנו נפטר בשנת 1993.

ראיינה: עדינה כהן, ינואר 2011.

התחתנתי עם בחור שהיה לו רשיון לבוא לארץ. אחרי שנה הוא שלח גם לי רשיון ובאתי. הוא בא ב- 1935 ואני ב- 1936 . אנחנו התחתנו עוד בחוץ לארץ. יעקב בא עם תנועת פועלי ציון והיה חשוב לו לבוא כי היה ציוני ואחיו כבר היה בכלא. לפני העליה כבר למדתי עברית בבי"ס וזה הספיק לי כשעליתי לארץ. אנחנו גרנו בעיר פשיטיק בפולין. הכרתי את יעקב בחוג ציוני של פועלי ציון. כשבאתי לכרכור, מה היה פה? כלום, כמה צריפים והרבה בוץ. באתי בנעלי עקב ונשארתי בחוץ. גרנו בליפט (מין צריף) ובמשך השנים בעלי בנה בית לאט לאט, גרנו בו עד שהוא נפטר.
כל הבחורים והבחורות הרווקים מכרכור היו באים אלינו בערבים, מפטפטים, שרים. פעם הראיתי לבחור אחד את התמונה של אחותי הוא התאהב בתמונה ואמר: "אני נוסע להביא אותה." כתבתי לאמא שלי מה שהוא אמר, אבל היא ענתה שפעמיים היא לא תעשה את אותה הטעות, ותשחרר גם את הבת השנייה, אחרי שהיא שחררה אותי.
כמובן שכולם נספו בשואה, מעל 15 איש.
בבית היינו מאד דתיים. בארץ ניסיתי קצת לשמור על המסורת בגלל הכבוד לאבי, כי שם היה כבוד רב למבוגרים, כאן זה ממש הפקרות. אבל אח"כ נהיינו חילוניים לגמרי.
בשנים הראשונות בכרכור עבדתי בבית אריזה, עטפתי תפוזים , ישבתי על הארץ עם רגל אחת קדימה ואחת אחורה וככה עטפתי ומישהו אחר היה אורז את התפוזים בארגז. בעלי גם כן עבד בפרדס והמשכורת הספיקה לנו לקיום ולבניה איטית של הבית.
את המצרכים קנינו בצרכניה, בעלי היה קונה ולא אני, כולם אמרו שהיה לי בעל טוב.
אחרי מלחמת העולם במחנה הבריטי בכרכור היה מחנה עליית הנוער וויטה עבדה שם בתפירה, מקצוע שהספיקה ללמוד לפני העלייה לארץ בהסכמתו של אביה שאפילו הספיק לקנות לה מכונת תפירה. עם פירוק המחנה לימדה את עצמה לתפור חזיות והיתה תופרת החזיות של כרכור. הנשים היו באות אליה הביתה, אחרי שקנתה את החומרים בתל-אביב. בשבתות היא הלכה ברגל למשמרות וגם שם תפרה חזיות לנשים. ויטה עברה לעבוד בתפירה בשער-מנשה ואח"כ גם ניהלה את מחסן הבגדים עד גיל 65 . עוד בשנות החמישים ויטה התנדבה לעזור לעולים ובעיקר לעודד אותם. עם היציאה לפנסיה המשיכה להתנדב בכל מיני מסגרות כולל צה"ל עם חיילים חדשים. מכל המוסדות קיבלה אותות הצטיינות שממלאים את קירות חדרה ביחד עם ציורי הפרחים העליזים שהיא מצירת במועדון היום לקשישים בשה"ם.
המוטו שלה, לא לפחד להיות זקנה.
בשבועות אלה המשפחה חוגגת לה כמה ימי הולדת לגיל 100.

יעקב הוניג - נולד בשנת 1913. הוא היה ציוני, ועלה עם תנועת פועלי ציון לפלשתינה. כל הקבוצה קיבלה סרטיפיקט (אשרה). בארץ הוא עזב את הקבוצה ובא לכרכור כי כאן היתה עבודה, בשנת 1935.
יעקב וויטה היו אנשי מפ"ם מאוד פעילים במפלגתם וחדורי אידיאולוגיה. יעקב לא נתן לבתו ללמוד בבי"ס חקלאי כי היה של התאחדות האיכרים הקפיטליסטים.
הוא עבד שנים רבות בפרדסים ואח"כ בסולל בונה כרצף, משם עבר לשער מנשה, שם היה החצרן עד היציאה לפנסיה והמשיך אחרי כן בהתנדבות עד שלקה בסרטן המעי הגס ממנו נפטר בשנת 1993.

ראיינה: עדינה כהן, ינואר 2011.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  הוניג ויטה ויעקב