דרורי אמנון ואלה

סיפור המשפחה

אֶלָה ואמנון דרורי השתקעו בפרדס-חנה בשנת 1933, מיד אחרי נישואיהם וכשנה אחרי סיימם את גימנסיה "הרצליה" בתל-אביב.
אמנון, בנם של שולמית (לבית ליכטר) ויששכר-דב דרורי (שנודע בכינויו הספרותי בר-דרורא), נולד בתל-אביב ב-1912. אביו עלה לארץ-ישראל בשנת 1906 והתיישב בנווה-צדק, שם המשיך בעבודתו העיתונאית. תחילה כתב לעיתונים עבריים בגולה ("הצפירה", "הזמן") ואחרי כן בעיתונות העברית כאן (שנים רבות היה העורך האחראי של "דואר היום", עד לסגירתו ב-1936). היה ממייסדי השכונה השנייה בתל-אביב – נחלת בנימין – ומקורב למאיר דיזנגוף. עניין ההתיישבות החקלאית הפרטית היה קרוב מאוד ללבו. ב-1918 קידם את ייסודו של בנק "קופת עם", ששם לו למטרה ליישב עולים מקרב המעמד הבינוני ביישובים חקלאיים ובערים. בשנות ה-20 שימש כמנהל בנק "בני בנימין", שנוסד בידי ארגון בני האיכרים במושבות הוותיקות, "הסתדרות בני בנימין" ופעל להקצאת קרקעות להתיישבות פרטית (ולא להתיישבות שיתופית מאורגנת). בתוך כך היה מיוזמי חברת "הנוטע" ותרם מפרי עטו ל"בוסתנאי" (כתב-העת של התאחדות האיכרים").
מפיק"א רכש בר דרורא, בשביל משפחתו, שתי חלקות קרקע סמוכות בפרדס-חנה, ברחוב 800 (לימים – דרך הנדיב). באחת מהם בנו אלה ואמנון דרורי את ביתם. החלקה השנייה נועדה למגורי בר-דרורא ועברה לרשות בתו, רחל דרורי-גינזבורג שנישאה לאיש פרדס-חנה, משה גינזבורג. כמו כן רכש בר-דרורא חלקות נוספות במושבה נטיעת פרדסים.
אלה דרורי היתה בתה היחידה של הרופאה ד"ר אסתר גוֹברקובסקי-שׁוּלריכטר (לבית ציינמן). אלה נולדה בסנקט פטרבורג שברוסיה,עלתה עם אימהּ לארץ-ישראל בהיותה בת 14 ועד מהרה השתלבה בכיתת בני-גילה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. ד"ר גוברקובסקי (שנודעה בכינויהּ גוברקובסקה) היתה בין הנשים היהודיות הבודדות שהוסמכו לרפואה באותם ימים ברוסיה הצארית. עוד בגולה לקחה חלק בפעילות ציונית נמרצת ובעלותה ארצה חילקה את זמנה בין עבודתה כרופאה לבין עסקנות למען הציבור. היא נמנתה עם חברי הוועד המרכזי של "ברית עברית עולמית", ועד "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות" ומועצת ברית הציונים הכלליים; כמו כן היתה חברה בהנהלת "אגודת עזרה לחולים כרוניים" ונטלה חלק במפעלי ציבור נוספים. בשנים 1942–1950 היתה חברת מועצת עיריית תל-אביב מטעם התאחדות בעלי-בתים, אך את רוב מרצה הקדישה לטיפול בחסרי ישע.
אמנון ואלה עזבו את בתיהם המבוססים בתל-אביב וויתרו על לימודים אקדמאים (אלה הספיקה ללמוד, כשנה, ארכיאולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים) – כדי להגשים את הציונות כהלכתה – חקלאות בפועל ממש. בהגיעם לפרדס-חנה, בקיץ 1933, התגוררו כדיירי משנה חודשים ארוכים ברפת של פַּפּסמֶדי בשכנות לפרות ולחמור. בתקופה זו בנו, במו ידיהם, את ביתם שברחוב 800, נטעו את הפרדס בחלקתם וגם עבדו כפועלים חקלאיים אצל אחרים. לימים הקימו משק מגוון (הדרים, נשירים, רפת, לול וגן ירק) ובנו בחצרם מגרסה להפקת תערובות לבעלי-חיים שהייתה חדשנית למדי באותם ימים. שנה לאחר היאחזותם בפרדס-חנה נולד בנם הבכור – אלכּס. ב-1937 נולד בנם אמיר, ב-1938 נולדה אילנה וב-1950, בשלג הגדול של אותו החורף, נולדה בת הזקונים – אורנה.
אחרי קום המדינה ועם העלייה ההמונית וריבוי העולים במעברת פרדס-חנה נחלצה אלה (יחד עם חברתה תֵיאָה פַּסוֹבסקי, שהתגוררה במקום באותה תקופה עם בעלה דני) ללמֵד את ילדֵי מחנה העולים, שחיו בתנאים לא פשוטים, בצריפים ובאוהלים. הוקם בית-ספר יסודי, והמורים הראשונים, דוגמת אלה דרורי, פעלו שם בהתנדבות גמורה. בשנים שלאחר מכן עבדה אלה כמורה מחליפה בכמה מבתי-ספר באזור.
אמנון דרורי פעל תמיד לרווחות הציבור. בתקופת המנדט הבריטי כיהן כ"מוכתר" של פרדס-חנה וכן כמא"ז (מפקד אזורי) מטעם "ההגנה". אלה ואמנון דרורי נהגו לארח בבית קצינים של הצבא הבריטי, נכבדים ערבים מהאזור ובה בעת גם את פעילי הפלגים של המחתרות, דתיים וחילונים, שכן בני הזוג נודעו בסגולתם לפשר ולתווך בין הצדדים. לקשריהם השונים סייעה ידיעת השפות הזרות שבה ניחנו. כמו כן רתמו את אהבתם למוזיקה ולריקודים ואירגנו ערבי תרבות וריקודים שבהם התערבבו בריטים ומקומיים ותוך כך יצרו אנשינו קשרים וליקטו מידע חיוני.
באותה תקופה סייעו בלילות בקליטת עולים בלתי-לגאלים שהגיעו בסתר לחופי קיסריה וחדרה. היו עולים שהתארחו בבית משפחת דרורי בזהות בדויה חודשים לא מעטים. בחסות המגרסה שבחצרם התאמנו חברי "ההגנה" בשימוש בנשק. בין חדר הילדים לבין מרתף המגרסה נמתח כבל, וכאשר נשקפה סכנה של גילוי האימונים, היה תפקידם של הילדים למשוך בו כדי להתריע עליה. כדי להסוות את הפעילות האסורה נתבקשו הילדים להקים רעש, וזאת עשו בשמחה – היכו בתופים ואף צבטו את אילנה הקטנה כדי שתקים קול צעקה ובכייה.
אמנון דרורי היה מעורב מאוד בפעילויות תרבות וספורט. הוא ארגן והנחה את אירועי החגים האזוריים שנערכו באמפיתאטרון או בבית-הקולנוע במושבה. כספורטאי בעצמו (בימי הגימנסיה היה אלוף הנוער בריצה למרחקים קצרים) מצא עניין גדול בפעילות גופנית ותחרותית. הוא שיזם את ייסוד קבוצת הכדורגל "מכבי פרדס-חנה" ודאג להקמת בית לפעולותיה.
אמנון דרורי הלך בדרכו של אביו, שהיה בשעתו מראשי "הציונים הכלליים", ובמיוחד האמין ותמך בהתיישבות חקלאית פרטית. אמנון עמד בראש סניף "הציונים הכלליים" בפרדס-חנה, ומכוחם כיהן כחבר במועצה וכסגן ראש המועצה, אף על פי שתנועה זו מעולם לא השיגה בפרדס-חנה רוב גמור. אמנון נהנה בפעילותו מתמיכת אנשי פרדס-חנה שהעריכו את יושרתו ואת מסירותו חסרת הפניות. אלה ואמנון ניחנו באוזן קשבת, ורבים באו אליהם כדי לשטוח את בעיותיהם ולבקש עצה, שניתנה תמיד מתוך אהדה. כל אדם שנכנס לביתם הצנוע, בהיותו מודאג ורעב, יצא שבע וחיוך על שפתיו עם צידה לדרך: פירות העונה, כמה ביצים, חתיכת עוגה, ויתר על כן – במתנת הבנה, תקווה וכמה בדיחות עסיסיות.
בשנת 1960 עקרו אלה ואמנון דרורי מפרדס-חנה לבאר-שבע, שם הוקם בית-חרושת למשקאות קלים "תבורי-קריסטל" בשותפות עם אמנון ובניהולו, כסניף של המפעל בפרדס-חנה.
בשנת 1973 נפטר אמנון, וכשלוש שנים אחריו נפטרה אלה. שניהם טמונים בבית העלמין הישן של פרדס-חנה.
ילדיהם של אלה ואמנון גדלו, כמובן, בפרדס-חנה. תחילה למדו בבית הספר היסודי ("העממי") שבמקום (לימים – בי"ס "אלונים"), ואחר-כך בבית הספר התיכון החקלאי. אלכּס המשיך את לימודיו בבית-הספר לקציני ים בחיפה ושירת שנים רבות בחיל הים. אמיר למד במחזור הראשון של הפנימיה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. רוב ימיו הבוגרים שירת כלוחם וכמפקד בצה"ל וסיים את שירותו כסגן הרמטכ"ל; לאחר פרישתו פנה לתחום לימודיו באוניברסיטה –הארכיאולוגיה, והוא שייסד את רשות העתיקות. אילנה הוסמכה בסמינר להכשרת מורים בבית הכרם בירושלים. בעת לימודיה בבריטניה נישאה והקימה את ביתה באירלנד. אורנה היא בוגרת בית-הספר החקלאי והיחידה שהלכה בעקבות הוריה. היא ובעלה האגרונום הלל בן-עזר, גם הוא בוגר בית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, מקיימים את משקם במושב צופית שבשרון.

*** *** ***

אילנה דנקן לבית דרורי (1938–2022) נפטרה בהולנד ביום 6 בנובמבר 2022, י"ב בחשוון תשפ"ג, והובאה לקבורות בבית העלמין בפרדס-חנה.
אילנה, בתם של אלה ואמנון דרורי ז"ל, ממייסדי המושבה, אחות לאלכס אמיר ואורנה, גדלה בפרדס-חנה מינקותה.
אילנה למדה בבי"ס העממי "אלונים", המשיכה בבי"ס התיכון החקלאי, וסיימה את הסמינר למורים בית הכרם בירושלים. בצבא שירתה בחיל השריון כצפנית מומחית, ומשם עברה למשרד החוץ בארץ ובאנגליה. בעת לימודיה באוקספורד פגשה את מי שעתיד להיות בעלה, המשפטן ויליאם דנקן, לימים פרופסור נחשב ונושא עיטור כבוד מטעם מלכת אנגליה על תרומתו לדינים הבינלאומיים הנוגעים למשמורת ילדים. אחרי נישואיהם עקרה עימו לדבלין באירלנד, שם נולדו וגדלו ארבעת ילדיהם.
אף על פי שרוותה נחת בחיי נישואיה והתערתה היטב בסביבתה – געגועיה למקום גידולה ולחבריה כאן פיעמו בה תמיד בחוזקה. לפני מותה ביקשה להיטמן באדמתנו, ומשפחתה מילאה את רצונה באהבה רבה.
אילנה הייתה ברוכת כשרונות והומור, טובת לב ונדיבה, וכזאת תיזכר על ידי אוהביה. יהי זיכרה ברוך.

כתבה: אורנה בן-עזר, דצמבר 2022

אֶלָה ואמנון דרורי השתקעו בפרדס-חנה בשנת 1933, מיד אחרי נישואיהם וכשנה אחרי סיימם את גימנסיה "הרצליה" בתל-אביב.
אמנון, בנם של שולמית (לבית ליכטר) ויששכר-דב דרורי (שנודע בכינויו הספרותי בר-דרורא), נולד בתל-אביב ב-1912. אביו עלה לארץ-ישראל בשנת 1906 והתיישב בנווה-צדק, שם המשיך בעבודתו העיתונאית. תחילה כתב לעיתונים עבריים בגולה ("הצפירה", "הזמן") ואחרי כן בעיתונות העברית כאן (שנים רבות היה העורך האחראי של "דואר היום", עד לסגירתו ב-1936). היה ממייסדי השכונה השנייה בתל-אביב – נחלת בנימין – ומקורב למאיר דיזנגוף. עניין ההתיישבות החקלאית הפרטית היה קרוב מאוד ללבו. ב-1918 קידם את ייסודו של בנק "קופת עם", ששם לו למטרה ליישב עולים מקרב המעמד הבינוני ביישובים חקלאיים ובערים. בשנות ה-20 שימש כמנהל בנק "בני בנימין", שנוסד בידי ארגון בני האיכרים במושבות הוותיקות, "הסתדרות בני בנימין" ופעל להקצאת קרקעות להתיישבות פרטית (ולא להתיישבות שיתופית מאורגנת). בתוך כך היה מיוזמי חברת "הנוטע" ותרם מפרי עטו ל"בוסתנאי" (כתב-העת של התאחדות האיכרים").
מפיק"א רכש בר דרורא, בשביל משפחתו, שתי חלקות קרקע סמוכות בפרדס-חנה, ברחוב 800 (לימים – דרך הנדיב). באחת מהם בנו אלה ואמנון דרורי את ביתם. החלקה השנייה נועדה למגורי בר-דרורא ועברה לרשות בתו, רחל דרורי-גינזבורג שנישאה לאיש פרדס-חנה, משה גינזבורג. כמו כן רכש בר-דרורא חלקות נוספות במושבה נטיעת פרדסים.
אלה דרורי היתה בתה היחידה של הרופאה ד"ר אסתר גוֹברקובסקי-שׁוּלריכטר (לבית ציינמן). אלה נולדה בסנקט פטרבורג שברוסיה,עלתה עם אימהּ לארץ-ישראל בהיותה בת 14 ועד מהרה השתלבה בכיתת בני-גילה בגימנסיה "הרצליה" בתל-אביב. ד"ר גוברקובסקי (שנודעה בכינויהּ גוברקובסקה) היתה בין הנשים היהודיות הבודדות שהוסמכו לרפואה באותם ימים ברוסיה הצארית. עוד בגולה לקחה חלק בפעילות ציונית נמרצת ובעלותה ארצה חילקה את זמנה בין עבודתה כרופאה לבין עסקנות למען הציבור. היא נמנתה עם חברי הוועד המרכזי של "ברית עברית עולמית", ועד "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות" ומועצת ברית הציונים הכלליים; כמו כן היתה חברה בהנהלת "אגודת עזרה לחולים כרוניים" ונטלה חלק במפעלי ציבור נוספים. בשנים 1942–1950 היתה חברת מועצת עיריית תל-אביב מטעם התאחדות בעלי-בתים, אך את רוב מרצה הקדישה לטיפול בחסרי ישע.
אמנון ואלה עזבו את בתיהם המבוססים בתל-אביב וויתרו על לימודים אקדמאים (אלה הספיקה ללמוד, כשנה, ארכיאולוגיה, באוניברסיטה העברית בירושלים) – כדי להגשים את הציונות כהלכתה – חקלאות בפועל ממש. בהגיעם לפרדס-חנה, בקיץ 1933, התגוררו כדיירי משנה חודשים ארוכים ברפת של פַּפּסמֶדי בשכנות לפרות ולחמור. בתקופה זו בנו, במו ידיהם, את ביתם שברחוב 800, נטעו את הפרדס בחלקתם וגם עבדו כפועלים חקלאיים אצל אחרים. לימים הקימו משק מגוון (הדרים, נשירים, רפת, לול וגן ירק) ובנו בחצרם מגרסה להפקת תערובות לבעלי-חיים שהייתה חדשנית למדי באותם ימים. שנה לאחר היאחזותם בפרדס-חנה נולד בנם הבכור – אלכּס. ב-1937 נולד בנם אמיר, ב-1938 נולדה אילנה וב-1950, בשלג הגדול של אותו החורף, נולדה בת הזקונים – אורנה.
אחרי קום המדינה ועם העלייה ההמונית וריבוי העולים במעברת פרדס-חנה נחלצה אלה (יחד עם חברתה תֵיאָה פַּסוֹבסקי, שהתגוררה במקום באותה תקופה עם בעלה דני) ללמֵד את ילדֵי מחנה העולים, שחיו בתנאים לא פשוטים, בצריפים ובאוהלים. הוקם בית-ספר יסודי, והמורים הראשונים, דוגמת אלה דרורי, פעלו שם בהתנדבות גמורה. בשנים שלאחר מכן עבדה אלה כמורה מחליפה בכמה מבתי-ספר באזור.
אמנון דרורי פעל תמיד לרווחות הציבור. בתקופת המנדט הבריטי כיהן כ"מוכתר" של פרדס-חנה וכן כמא"ז (מפקד אזורי) מטעם "ההגנה". אלה ואמנון דרורי נהגו לארח בבית קצינים של הצבא הבריטי, נכבדים ערבים מהאזור ובה בעת גם את פעילי הפלגים של המחתרות, דתיים וחילונים, שכן בני הזוג נודעו בסגולתם לפשר ולתווך בין הצדדים. לקשריהם השונים סייעה ידיעת השפות הזרות שבה ניחנו. כמו כן רתמו את אהבתם למוזיקה ולריקודים ואירגנו ערבי תרבות וריקודים שבהם התערבבו בריטים ומקומיים ותוך כך יצרו אנשינו קשרים וליקטו מידע חיוני.
באותה תקופה סייעו בלילות בקליטת עולים בלתי-לגאלים שהגיעו בסתר לחופי קיסריה וחדרה. היו עולים שהתארחו בבית משפחת דרורי בזהות בדויה חודשים לא מעטים. בחסות המגרסה שבחצרם התאמנו חברי "ההגנה" בשימוש בנשק. בין חדר הילדים לבין מרתף המגרסה נמתח כבל, וכאשר נשקפה סכנה של גילוי האימונים, היה תפקידם של הילדים למשוך בו כדי להתריע עליה. כדי להסוות את הפעילות האסורה נתבקשו הילדים להקים רעש, וזאת עשו בשמחה – היכו בתופים ואף צבטו את אילנה הקטנה כדי שתקים קול צעקה ובכייה.
אמנון דרורי היה מעורב מאוד בפעילויות תרבות וספורט. הוא ארגן והנחה את אירועי החגים האזוריים שנערכו באמפיתאטרון או בבית-הקולנוע במושבה. כספורטאי בעצמו (בימי הגימנסיה היה אלוף הנוער בריצה למרחקים קצרים) מצא עניין גדול בפעילות גופנית ותחרותית. הוא שיזם את ייסוד קבוצת הכדורגל "מכבי פרדס-חנה" ודאג להקמת בית לפעולותיה.
אמנון דרורי הלך בדרכו של אביו, שהיה בשעתו מראשי "הציונים הכלליים", ובמיוחד האמין ותמך בהתיישבות חקלאית פרטית. אמנון עמד בראש סניף "הציונים הכלליים" בפרדס-חנה, ומכוחם כיהן כחבר במועצה וכסגן ראש המועצה, אף על פי שתנועה זו מעולם לא השיגה בפרדס-חנה רוב גמור. אמנון נהנה בפעילותו מתמיכת אנשי פרדס-חנה שהעריכו את יושרתו ואת מסירותו חסרת הפניות. אלה ואמנון ניחנו באוזן קשבת, ורבים באו אליהם כדי לשטוח את בעיותיהם ולבקש עצה, שניתנה תמיד מתוך אהדה. כל אדם שנכנס לביתם הצנוע, בהיותו מודאג ורעב, יצא שבע וחיוך על שפתיו עם צידה לדרך: פירות העונה, כמה ביצים, חתיכת עוגה, ויתר על כן - במתנת הבנה, תקווה וכמה בדיחות עסיסיות.
בשנת 1960 עקרו אלה ואמנון דרורי מפרדס-חנה לבאר-שבע, שם הוקם בית-חרושת למשקאות קלים "תבורי-קריסטל" בשותפות עם אמנון ובניהולו, כסניף של המפעל בפרדס-חנה.
בשנת 1973 נפטר אמנון, וכשלוש שנים אחריו נפטרה אלה. שניהם טמונים בבית העלמין הישן של פרדס-חנה.
ילדיהם של אלה ואמנון גדלו, כמובן, בפרדס-חנה. תחילה למדו בבית הספר היסודי ("העממי") שבמקום (לימים – בי"ס "אלונים"), ואחר-כך בבית הספר התיכון החקלאי. אלכּס המשיך את לימודיו בבית-הספר לקציני ים בחיפה ושירת שנים רבות בחיל הים. אמיר למד במחזור הראשון של הפנימיה הצבאית שליד בית-הספר הריאלי בחיפה. רוב ימיו הבוגרים שירת כלוחם וכמפקד בצה"ל וסיים את שירותו כסגן הרמטכ"ל; לאחר פרישתו פנה לתחום לימודיו באוניברסיטה –הארכיאולוגיה, והוא שייסד את רשות העתיקות. אילנה הוסמכה בסמינר להכשרת מורים בבית הכרם בירושלים. בעת לימודיה בבריטניה נישאה והקימה את ביתה באירלנד. אורנה היא בוגרת בית-הספר החקלאי והיחידה שהלכה בעקבות הוריה. היא ובעלה האגרונום הלל בן-עזר, גם הוא בוגר בית-הספר החקלאי בפרדס-חנה, מקיימים את משקם במושב צופית שבשרון.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  אמנון דרורי ומכבי פרדס-חנה
• 
  אלה דרורי וכיתתה