משפחת דוניג
מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1934
מנפריד
1947–1888
ארץ מוצא: פרנקפורט אם-מיין, גרמניה
מקצוע: סַפָּרוּת
אילזה
1985–1901
ארץ מוצא: דויטש קרונה, פרוסיה המערבית
מקצוע: עקרת בית
סיפור המשפחה
בינואר 1934[1] עוגנת הספינה "מרתה וושינגטון" בנמל חיפה ועל סיפונה, בין שאר העולים, משפחת דוֹנִיג המצומצמת: ההורים, מנפרד ואילזה (לבית זבצקי) ובנותיהם: מריון-מרים (לימים האס), בת ארבע וחצי, ואלן–אסתר (לימים ברייטברד) בת שלוש וחצי, שהגיעו ישר מברלין דרך נמל טריאסט (Trieste) שבאיטליה. למרות התנגדות המשפחה, מנפרד עמד על כך שכל הארבעה מהגרים יסעו "למדבר" יחדיו.
אחרי חיפושים קצרים מחליטה המשפחה להתיישב בפרדס-חנה. סיבה ראשונה- ריח פריחת ההדרים המשכר; השניה- תושבים רבים הדוברים גרמנית; והסיבה השלישית, לא פחות חשובה, שבמושבה לא היתה מספרה.
אבא מנפרד נולד בפרנקפורט אם מיין (Frankfurt am-Mein) בשנת 1888 ומשפחתו עברה לברלין בהיותו בן חצי שנה. אמא אילזה נולדה בשנת 1901 בדויטש קרונה (Deutsch Krone), נפת פוזן בפרוסיה המערבית, גרמניה, (היום וולץ' – Wałcz – בפולין) בת לווטרינר המחוזי.
עם עלית היטלר לשלטון ב-1933 החליט מנפרד, שהיה בעל מפעל טקסטיל ברובע מִיטֶה בברלין (Mitte, Berlin), לעלות לארץ-ישראל. ההחלטה לעזוב את חייהם המבוססים בגרמניה היתה מלווה במחאות המשפחה, אך מנפרד היה נחוש בדעתו כי "מה שגרמנים אומרים שיעשו – הם יעשו”. בשלב ההוא היה בין המעטים שהאמינו שהיטלר יבצע את שזמם.
מנפרד הגיע לשגרירות הבריטית בברלין לבקש "סרטיפיקט" לעלות לארץ-ישראל. הוא נשאל על ידם מה משלח היד שלו, וכשענה שהוא מעצב בגדים ובעל מפעל לייצור בגדים, נענה שאין להם צורך בכאלה. לשאלתו במה יש צורך, נענה: נגרים, שרברבים וספרים. אמר שיחזור. אחרי 6 שבועות של קורס מזורז לספרות ורכישת מספרה מפוארת על כל ציודה, חזר לשגרירות הבריטית, שילם 1000 שטרלינג וקבל סרטיפיקט למשפחה בת 4 נפשות.
כך הגיעה המשפחה לפרדס-חנה ואיתה ליפט עץ, שנקרא היום מכולה, שהכיל את כל חפצי הבית וכלי יוקרה, ומספרה משוכללת ומפוארת. מה שהם לא הביאו אתם היו מקרר ותנור, האבזרים החיוניים שהיו יכולים להקל על חייהם הקשים בארץ. אילזה יעצה למנפרד לחזור למקצועו המקורי, אך מנפרד סרב ואמר: "נתתי את דברתי!".
הדיור הראשון היה ברח' 800, היום דרך הנדיב, במבנה הרפת של משפחת קפלן, עם שרותים וכיור מטבח בחוץ. המספרה היתה בתוך ליפט העץ, שעמד על מגרש משפחת אפשטיין ברח' 500, היום הדקלים. מנפרד עבד בפרדסים ובנטיעות בפרדס-חנה, כולל השדרה בדרך הנדיב והדקלים ברח' הדקלים. בשעה 17.00 היה פותח את המספרה עד חצות. הלקוחות שלו, אף הם הגיעו להסתפר רק אחרי שעות העבודה שלהם, לאור מנורת "הלוקס" בליפט מאולתר. לעתים בלילות המאוחרים הלך לשמירה, וכשלא היה תורו לשמור עשה זאת תמורת תשלום במקום אחרים, לתוספת לפרנסה. בהמשך עברה המשפחה לבית זלצר ברח' הואדי, היום רח' האורנים, כאשר הדירה והמספרה ממוקמים באותו מבנה.
בינואר 1936 הגיעה אמה של אילזה עם בנה קורט, מנתח עיניים, וחתנה ארנה בילשובסקי- Biel, בעל בית מסחר גדול, לביקור בארץ-ישראל, כדי לבדוק אפשרויות הגירה לכאן. כשראו את התנאים הקשים בהם חיה המשפחה, ושרופאים חברים עובדים גם בחקלאות, נסוגו מהחלטתם וחיפשו כיוון שונה. אחיה ואחותה של אילזה היגרו עם משפחותיהם לארה"ב ברגע האחרון, 1939, אך הסבתא, אמה של אילזה, לא הורשתה להצטרף אליהם מפאת מקום לידתה. היא נשארה בגרמניה ונרצחה בריגה, במשלוח של יהדות ברלין בינואר 1942. למרות כל המאמצים של המשפחה, הבריטים סרבו להנפיק סרטיפיקט להעלותה ארצה, והמשפחה כאן נשארה חסרת אונים ועם עצב עמוק לעולם. נשארו רק התמונות המופלאות באלבומים מסודרים, זכר לביקורם בארץ בשנת 1936, שיעזרו בתיעוד פרדס-חנה של פעם, בבית הראשונים.
בשנת 1937 נולדה הבת השלישית ירדנה, לימים יונר. באותה שנה עברה המשפחה לביתם החדש במרכז המושבה, כשבחזית המספרה וחנות נוספת ומאחוריהן דירת שני חדרים, מטבח ושרותים. לראשונה חדר אמבטיה ושרותים בתוך הבית! היו גם מרפסת וחצר קטנה שהפכה בחריצותו של מנפרד לגן-עדן של ממש!
בשנת 1939 נולדה הבת הצעירה, אביבה, לימים זוט, אשר נפטרה בשנת ה-50 לחייה. בנותיה נירה זוט וד"ר טלי בן-שבת מתגוררות במושבה ומגדלות דור חדש של פרדס-חנאים.
הבנות מספרות: "מרחובות העיר הסואנת ברלין הגיעה משפחת דוניג למושבה הרדומה פרדס חנה, כשנעליהם האלגנטיות שוקעות בחול העמוק. עוד שנים יעברו בטרם ינעלו סנדלים ומכנסים קצרים. אנו, הדור הצעיר ניסינו להתערות בחברה ולהִדָּמות לכל הצברים שבסביבה. כשקבלנו בגדים ששלחה לנו סבתא מגרמניה, הבגדים היחידים שהיו לנו, הם לא התאימו לאקלים הישראלי ולסביבה." מספרת אסתר: "רציתי גרבים קצרות כמו לשאר הילדים בגן, ולא גרבי טייץ ארוכים ומסורבלים. בהיותי בת 4 בגן הילדים לקחתי מספרים וקצרתי את הטייץ לגרבים קצרות להרגיש כמו 'צברית' ועל כך כמובן חטפתי מנה. רצינו גומי במכנסים הקצרים וסַרַפַן עם שרוכים ולא בגדים הדורים מברלין. רצינו שהורינו ידברו עברית ושיפנו זה לזה בגוף ראשון ובשם פרטי ולא רק 'פְרָאוּ' ו'הֶר'. רצינו ש'השְלָף-שְטוּנְדֶה' לא תארך כאורך הגלות במיוחד בימי החורף הקצרים."
מנפרד דוניג נפטר בשנת 1947 ולא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל והמשפחה המתרחבת. אילזה נפטרה בשנת 1985 בשיבה טובה, וזכתה לנכדים ולנינים. אסתר (דוניג) ברייטברד גרה ברח' הדקלים ופעילה בחוגים רבים במושבה וגם היא מבורכת, כאחותה הבכירה מרים, בנינים רבים.
"קבלנו בבית הורינו מורשת ייקית, ואנחנו, האחיות לבית דוניג, עד היום חלוקות בדעותינו האם זו היתה ברכה או קללה. כולנו מנסות בצורה כזו או אחרת להנחיל לדור הבא, לילדינו, לנכדינו ולנינינו הצברים, משהו מן הטוב, המסודר והיפה של המורשת הייקית."
נכתב ע"י 3 האחיות דוניג: מרים, אסתר וירדנה. פסח 2018
[1] לפי מידע באתר עמותת חיל הים https://www.amutayam.org.il/?CategoryID=174&ArticleID=8979 הספינה הגיעה במרץ 1933, אך גם שם יש עדויות על הגעתה בינואר 1934. בית הראשונים.
בינואר 1934[1] עוגנת הספינה "מרתה וושינגטון" בנמל חיפה ועל סיפונה, בין שאר העולים, משפחת דוֹנִיג המצומצמת: ההורים, מנפרד ואילזה (לבית זבצקי) ובנותיהם: מריון-מרים (לימים האס), בת ארבע וחצי, ואלן–אסתר (לימים ברייטברד) בת שלוש וחצי, שהגיעו ישר מברלין דרך נמל טריאסט (Trieste) שבאיטליה. למרות התנגדות המשפחה, מנפרד עמד על כך שכל הארבעה מהגרים יסעו "למדבר" יחדיו.
אחרי חיפושים קצרים מחליטה המשפחה להתיישב בפרדס-חנה. סיבה ראשונה- ריח פריחת ההדרים המשכר; השניה- תושבים רבים הדוברים גרמנית; והסיבה השלישית, לא פחות חשובה, שבמושבה לא היתה מספרה.
אבא מנפרד נולד בפרנקפורט אם מיין (Frankfurt am-Mein) בשנת 1888 ומשפחתו עברה לברלין בהיותו בן חצי שנה. אמא אילזה נולדה בשנת 1901 בדויטש קרונה (Deutsch Krone), נפת פוזן בפרוסיה המערבית, גרמניה, (היום וולץ' - Wałcz - בפולין) בת לווטרינר המחוזי.
עם עלית היטלר לשלטון ב-1933 החליט מנפרד, שהיה בעל מפעל טקסטיל ברובע מִיטֶה בברלין (Mitte, Berlin), לעלות לארץ-ישראל. ההחלטה לעזוב את חייהם המבוססים בגרמניה היתה מלווה במחאות המשפחה, אך מנפרד היה נחוש בדעתו כי "מה שגרמנים אומרים שיעשו - הם יעשו”. בשלב ההוא היה בין המעטים שהאמינו שהיטלר יבצע את שזמם.
מנפרד הגיע לשגרירות הבריטית בברלין לבקש "סרטיפיקט" לעלות לארץ-ישראל. הוא נשאל על ידם מה משלח היד שלו, וכשענה שהוא מעצב בגדים ובעל מפעל לייצור בגדים, נענה שאין להם צורך בכאלה. לשאלתו במה יש צורך, נענה: נגרים, שרברבים וספרים. אמר שיחזור. אחרי 6 שבועות של קורס מזורז לספרות ורכישת מספרה מפוארת על כל ציודה, חזר לשגרירות הבריטית, שילם 1000 שטרלינג וקבל סרטיפיקט למשפחה בת 4 נפשות.
כך הגיעה המשפחה לפרדס-חנה ואיתה ליפט עץ, שנקרא היום מכולה, שהכיל את כל חפצי הבית וכלי יוקרה, ומספרה משוכללת ומפוארת. מה שהם לא הביאו אתם היו מקרר ותנור, האבזרים החיוניים שהיו יכולים להקל על חייהם הקשים בארץ. אילזה יעצה למנפרד לחזור למקצועו המקורי, אך מנפרד סרב ואמר: "נתתי את דברתי!".
הדיור הראשון היה ברח' 800, היום דרך הנדיב, במבנה הרפת של משפחת קפלן, עם שרותים וכיור מטבח בחוץ. המספרה היתה בתוך ליפט העץ, שעמד על מגרש משפחת אפשטיין ברח' 500, היום הדקלים. מנפרד עבד בפרדסים ובנטיעות בפרדס-חנה, כולל השדרה בדרך הנדיב והדקלים ברח' הדקלים. בשעה 17.00 היה פותח את המספרה עד חצות. הלקוחות שלו, אף הם הגיעו להסתפר רק אחרי שעות העבודה שלהם, לאור מנורת "הלוקס" בליפט מאולתר. לעתים בלילות המאוחרים הלך לשמירה, וכשלא היה תורו לשמור עשה זאת תמורת תשלום במקום אחרים, לתוספת לפרנסה. בהמשך עברה המשפחה לבית זלצר ברח' הואדי, היום רח' האורנים, כאשר הדירה והמספרה ממוקמים באותו מבנה.
בינואר 1936 הגיעה אמה של אילזה עם בנה קורט, מנתח עיניים, וחתנה ארנה בילשובסקי- Biel, בעל בית מסחר גדול, לביקור בארץ-ישראל, כדי לבדוק אפשרויות הגירה לכאן. כשראו את התנאים הקשים בהם חיה המשפחה, ושרופאים חברים עובדים גם בחקלאות, נסוגו מהחלטתם וחיפשו כיוון שונה. אחיה ואחותה של אילזה היגרו עם משפחותיהם לארה"ב ברגע האחרון, 1939, אך הסבתא, אמה של אילזה, לא הורשתה להצטרף אליהם מפאת מקום לידתה. היא נשארה בגרמניה ונרצחה בריגה, במשלוח של יהדות ברלין בינואר 1942. למרות כל המאמצים של המשפחה, הבריטים סרבו להנפיק סרטיפיקט להעלותה ארצה, והמשפחה כאן נשארה חסרת אונים ועם עצב עמוק לעולם. נשארו רק התמונות המופלאות באלבומים מסודרים, זכר לביקורם בארץ בשנת 1936, שיעזרו בתיעוד פרדס-חנה של פעם, בבית הראשונים.
בשנת 1937 נולדה הבת השלישית ירדנה, לימים יונר. באותה שנה עברה המשפחה לביתם החדש במרכז המושבה, כשבחזית המספרה וחנות נוספת ומאחוריהן דירת שני חדרים, מטבח ושרותים. לראשונה חדר אמבטיה ושרותים בתוך הבית! היו גם מרפסת וחצר קטנה שהפכה בחריצותו של מנפרד לגן-עדן של ממש!
בשנת 1939 נולדה הבת הצעירה, אביבה, לימים זוט, אשר נפטרה בשנת ה-50 לחייה. בנותיה נירה זוט וד"ר טלי בן-שבת מתגוררות במושבה ומגדלות דור חדש של פרדס-חנאים.
הבנות מספרות: "מרחובות העיר הסואנת ברלין הגיעה משפחת דוניג למושבה הרדומה פרדס חנה, כשנעליהם האלגנטיות שוקעות בחול העמוק. עוד שנים יעברו בטרם ינעלו סנדלים ומכנסים קצרים. אנו, הדור הצעיר ניסינו להתערות בחברה ולהִדָּמות לכל הצברים שבסביבה. כשקבלנו בגדים ששלחה לנו סבתא מגרמניה, הבגדים היחידים שהיו לנו, הם לא התאימו לאקלים הישראלי ולסביבה." מספרת אסתר: "רציתי גרבים קצרות כמו לשאר הילדים בגן, ולא גרבי טייץ ארוכים ומסורבלים. בהיותי בת 4 בגן הילדים לקחתי מספרים וקצרתי את הטייץ לגרבים קצרות להרגיש כמו 'צברית' ועל כך כמובן חטפתי מנה. רצינו גומי במכנסים הקצרים וסַרַפַן עם שרוכים ולא בגדים הדורים מברלין. רצינו שהורינו ידברו עברית ושיפנו זה לזה בגוף ראשון ובשם פרטי ולא רק 'פְרָאוּ' ו'הֶר'. רצינו ש'השְלָף-שְטוּנְדֶה' לא תארך כאורך הגלות במיוחד בימי החורף הקצרים."
מנפרד דוניג נפטר בשנת 1947 ולא זכה לראות בהקמת מדינת ישראל והמשפחה המתרחבת. אילזה נפטרה בשנת 1985 בשיבה טובה, וזכתה לנכדים ולנינים. אסתר (דוניג) ברייטברד גרה ברח' הדקלים ופעילה בחוגים רבים במושבה וגם היא מבורכת, כאחותה הבכירה מרים, בנינים רבים.
"קבלנו בבית הורינו מורשת ייקית, ואנחנו, האחיות לבית דוניג, עד היום חלוקות בדעותינו האם זו היתה ברכה או קללה. כולנו מנסות בצורה כזו או אחרת להנחיל לדור הבא, לילדינו, לנכדינו ולנינינו הצברים, משהו מן הטוב, המסודר והיפה של המורשת הייקית."
נכתב ע"י 3 האחיות דוניג: מרים, אסתר וירדנה. פסח 2018
[1] לפי מידע באתר עמותת חיל הים https://www.amutayam.org.il/?CategoryID=174&ArticleID=8979 הספינה הגיעה במרץ 1933, אך גם שם יש עדויות על הגעתה בינואר 1934. בית הראשונים.
קישור לאתר משפחתי חיצוני:
גלריית תמונות
דוניג – המשפחה
דוניג מנפרד ואילזה