גמבר אורטל וברוך

סיפור המשפחה

אורטל נולדה בשנת 1980 בכפר גיינה[1] ליד העיר גונדר וליד הים. באתיופיה קראו לה "צהייה" שפירושו "שמש וטל". "הנוף אשר זכור לי הוא נוף ירוק, שדות ירוקים, שדות חיטה ועצים בעיקר עצי אקליפטוס ועצי הזית. ליד ביתי צמח שיח גדול ירוק וקוצני." בית המשפחה עמד סמוך להוריו ואחיו של אביה. "סבא היה אדם רוחני. היה לו בית כנסת, ובו ערך שלוש פעמים בשנה מסיבה לחגים: בראש השנה, בסוכות ובשבועות. לדברי בני המשפחה סבי היה אדם חזק מאוד ומשכיל. הוא ידע מספר שפות."
לאחר שאביה של אורטל נכלא בשל פעילותו הציונית, אביו דאג למשפחה. "לי זכור סבא עיוור, אך למרות זאת פעיל מאוד. הוא היה צדיק, עזר לאנשים בצדקה ואף בצמחי מרפא."
היא זוכרת ש"כילדה הרגשתי חופשייה מלאת מרץ מלאת אנרגיה. לדברי המשפחה הייתי ילדה שובבה שיחקתי הרבה בחוץ. המשחקים היו ריצה, תופסת, מחבואים, קפיצות על חבל ודלגיות וגם קפיצות בזוגות. משחק הקפות ומשחק כדור עם רשת. כמובן שאהבתי בובות ושחקתי בבובות. את הבובות הכנו מבדים שונים. כאשר ירד גשם שיחקנו בבית בחמש אבנים. כמו כן שיחקנו במשחקים שקשורים להורים כמו משחק חתן וכלה, מטבח והכנת אוכל. היו משחקים של קיץ, משחקים של שבת ומשחקים של חגים מסוימים."
אורטל היא החמישית במנין אחיה ואחיותיה: "במשפחתי ישנם ארבעה אחים מעלי, וחמישה אחים צעירים ממני." אני בת אמצעית במשפחה. ארבעת האחים הבוגרים עלו לארץ ב"מבצע משה"[2].
אורטל עלתה ארצה עם אמה וחמשת אחיה הצעירים יותר, במסע שנמשך כשנה וחצי. אביה נותר באתיופיה כאסיר ציון: "יצאנו לדרך בתאריך 21/11/1990. באתיופיה נשארו אחי ואשתו. הם עלו שנה אחרינו. דרך עלייתנו לארץ ארכה זמן רב. מכפרנו נסענו לגונדר, מרחק נסיעה של יום אחד. משם נסענו לאדיס אבבה באוטובוס. הנסיעה ארכה יומיים. בדרך מגונדר עצרנו לחניית לילה בבהכדר, עיר ליד הים. באדיס חיכינו כשנה וחצי לעלייה. היות והייתי הבת הגדולה עכשיו עזרתי לאמא בעבודות הבית ולטפל באחים הקטנים ממני. באדיס אמא לקתה בליבה וסבלה מאוד. האחים שלי בישראל דאגו להוציא לנו דרכון דרך הסוכנות היהודית. כאשר הודיעו לנו שאנו עולים לארץ התארגנו, עשינו מסיבת יציאה ולמחרת נסענו לשדה התעופה באדיס." מראה המטוס הגדול היה מפחיד.
בשדה התעופה בארץ חיכו האחים הבוגרים: יוסף, זהבה ודפנה. המשפחה נסעה למרכז קליטה בבית אליעזר, שם התגוררו ארבע שנים, ומשם עברו ללוד, לדירה שההורים רכשו. אורטל שכנעה את הוריה לאפשר לה לצאת לפנימייה, בעקבות חברותיה, ולאחר הפצרות רבות הם נעתרו והיא נשלחה לפנימיה הדתית שדה יעקב, ליד טבעון, ושם שהתה ארבע שנים.
את בעלה, ברוך, הכירה אורטל בפנימייה.
ברוך הגיע לישראל לפני שאורטל עלתה לארץ. הם היו חברים ארבע שנים וחצי. בסיום לימודיה בשדה יעקב, בשנת 1997, אורטל וברוך התחתנו והגיעו לפרדס חנה. אורטל התקבלה ללימודים במכללת אריאל, במטרה להיות גננת. אלא שההריון שלה הסתיים בלידת פגית, ולכן היא הסתפקה בתעודה כמטפלת ולא השלימה את הלימודים לתעודת גננת. עם השנים נולדו לאורטל וברוך עוד בת ועוד בן, והם גדלים כאן בפרדס חנה.
אורטל מלאת הערכה להוריה: "אבא היה אסיר ציון. הוא ישב בבית הסוהר באתיופיה חמש שנים … באתיופיה הוא היה חקלאי שפרנס את משפחתו בכבוד רב. כאשר הייתי כבת עשר שנים נלקח אבי לבית הסוהר והדבר היה כך: אבא הרגיש לא בטוב הוא שכב עם כאבי גב בשל פריצת דיסק, כי נפל לבור כאשר ליווה את אחותי לסודן ללא ידיעתנו. הגיעו כעשרים שוטרים מפחידים הקיפו את הכפר ולקחו את אבי לבית הסוהר. …
אבא לא נגע באוכל של בית הסוהר כי לא היה כשר, פעם בשבוע המשפחה הביאה לו אוכל במטרה שיספיק לשבוע, מעט אוכל רטוב/מבושל והשאר אוכל יבש. הדרך לבית הכלא הייתה ארוכה מאוד. יום שלם של הליכה עם משקל כבד של סירים עם אוכל. אמא הייתה חלשה ורגישה ולא הייתה מסוגלת ללכת את המרחק הגדול לכלא. אנו הילדים עשינו את זה. יום שלם הלכנו חצינו נחל ועברנו מכשולים ותלאות רבות כדי להביא את האוכל לאבא שלנו ולהיות איתו 10 דקות בלבד ביחד בכלא. …  אבא סבל מאוד בשהותו במאסר. הוא קיבל מכות כי לא אכל, אך הייתה לו הגאווה: 'כדי היות יהודי אני משלם בסבל ועינויים.' בביקור אחד אני זוכרת שראיתי דם יורד לו, ולא הבנתי מה קורה. הם שברו לו צלעות, וראייתו השתבשה משהייה לתקופות ארוכות בצינוק. הוא אכן עבר עינויים קשים בניסיונות שעשו השוטרים לחקור אותו על ישראל. אבא שלי היה קשור לפעולות העלאת העולים מאתיופיה לישראל. הוא פעל עם השליחים מהארץ, ודאג איתם להברחות העולים האתיופים דרך סודן. בשל כך שמו אותו בבית הסוהר. בזמן מסוים היו אמורים להוציא אותו להורג, אך השליחים גייסו כסף ונתנו אותו כשוחד לסוהרים ולשוטרים, אנשי הממשל כדי שלא יהרגו אותו. כששוחרר מבית הכלא הלך אבא שלי לגונדר, לאחיו. שלחו מטוס מיוחד מישראל לגונדר עם השחרור כדי להעלות אותו לארץ. אבא לא רצה הטבות של אסירי ציון, איש גאה מאוד היה. גאה ביהדות שלו, מאד ישר ואמיץ. הראשון לעזור הראשון לעשות ולהציע רעיונות טובים ומוצלחים. אבא עלה לארץ בערך שנה אחרינו. הוא הגיע במצב רוח ירוד וניסה לשקם את עצמו אחרי העלייה. כיום[3] אבא חולה אלצהיימר ומטופל. כל שבוע מתחלפים אנו הילדים שלו בטיפול בו."
"אמא שלי נפטרה בגיל 49 ב-1995 כשהייתי בכיתה ט'. אמא הייתה אישה עדינה וטובה. מאד מכבדת אנשים, אוסרת לשון הרע. מאד מאמינה, סבלנית ולא מזיקה לאיש. החיים הקשים ללא בעלה, בעת שהוא שהה בכלא באתיופיה, הזיקו לבריאותה. היא חלתה במחלת לב. וכפי שהזכרתי קודם בעקבות זה קודמנו לעלות לארץ ישראל. בארץ עברה אמא צנתור בליבה בבית החולים אסף הרופא. לאחר הצנתור היא עברה ניתוח לב פתוח. אנחנו, הילדים, עשינו תורנות להיות איתה באותו הזמן. ההחלמה מהניתוח הייתה לה קשה מאוד. …מאז אמא הייתה מתנדנדת מבית חולים לבית, דבר שנמשך כחמש שנים. … לצערי אמא לא הספיקה לראות אותי ביום חתונתי. זוכרת אני את אמי אישה חכמה, יפה מאוד וגבוהת קומה, עדינה וטובת לב, בעלת מוסר גבוה. אף פעם לא דיברה רעות על אנשים וקיבלה את החיים כמו שהם. הייתה לה חוכמת חיים מיוחדת. לזכותה יאמר שגידלה לתפארת עשרה ילדים."

[1] על גיינה מספר מנאלבך דסטה בספר "מחיר של אמונה" מאת רמי מספין דסטה: גיינה ממוקם במקום אסטרטגי, על הגבול בין השליטה של המורדים ושליטת השלטון המרכזי. כמעט כל אנשי כפר היו קשורים זה לזה בקשרי דם, כולם הצאצאים של שרה ושטו. קשר הדם של אנשי הכפר יצר ערבות הדדית בלתי כתובה, אבל מובנת מאליה. הייתה תמימות שמקורה באהבת אדם ואהבת התורה. תחושת אחדות הגורל סייעה ליהודי גיינה, כמו לכפרים אחרים, לשמר את מורשתם ולשמור על דתם. אלו היו גם החוזקות של יהודי גיינה. חיי הקהילה בגיינה היו תוססים מאוד. מי שהיה מבוסס תרם בסתר או בגלוי למי שנזקק. הנוצרים מסביב פחדו מאנשי גיינה, וכמעט לכל משפחה היה חבר נוצרי שנקשר בקשר חברי בצורה זו או אחרת. אנשי גיינה היו ידועים בהכנסת האורחים שלהם. בעיקר בחג סוכות, היו מספר משפחות שהיו מבוססות ביותר מזמינות את כל אנשי הכפר ומשפחות מכפרים אחרים. חג סוכות היה אחד החגים המשמעותיים מאוד מבחינה חברתית. כל השבוע כולו היה למעשה חגיגה; כל יום בביתו של מישהו אחר. הזמרים אזמרי (נגנים עם כלי מסורתי) היו מגיעים בקביעות ממקומות רחוקים ללא שום הזמנה, היו משמחים את כל האורחים. מילים לא יכולות לתאר את השבוע הזה, חג מיוחד עם המון שמחה והרבה אוכל. מתוך: https://bbooks.co.il/book/%D7%9E%D7%97%D7%99%D7%A8-%D7%A9%D7%9C-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94

[2] מבצע משה נמשך כחודש וחצי, מנובמבר 1984 עד ינואר 1985, במסגרתו עלו יהודי אתיופיה לישראל ממחנות פליטים בסודאן. המבצע התאפשר הודות לשיתוף פעולה אמריקני, סודני וישראלי, ובמסגרתו עלו 6,364 יהודים. (ויקיפדיה, "מבצע משה", 12/4/2026).

[3] בשנת 2014 ניהלה יעל מיינהרדט פרויקט כתיבת סיפורי חיים של נשים ותיקות ונשים יוצאות אתיופיה. מטרות הפרויקט, שהופעל על ידי ויצ"ו פרדס חנה-כרכור, היו: "להעלות סיפורי ילדות אישיים – לתת את המקום לכל סיפור; להאיר את הסיפורים המשפחתיים כדי להעבירם הלאה ולחזק את הגאווה במורשת המשפחתית של המשתתפות". במסגרת זו סיפרה אורטל לגאולה בווידר את תולדות חייה. לקריאת הספר: אורטל ג'מבר

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  גמבר אורטל וברוך