ברזילי (אייזנברג) יצחק ורחל

סיפור המשפחה

יצחק, אבי, נולד בשנת 1905 בעיר וארשה בפולין ונפטר בפרדס חנה בשנת 1996.
רחל, אמי, נולדה בשנת 1911 בעיר קניגסברג בפרוסיה המזרחית ונפטרה בפרדס חנה בשנת 1997.
במשפחתנו היתה החלטה כי אם תקום מדינה יהודית יוחלף שם המשפחה לשם עברי, ואכן בשנת 1949 החלפנו את שם המשפחה מאייזנברג לברזילי.
נחושים בדעתם לעלות לארץ נסעו אבי ואחיו יוסף לעיר הנמל דנציג, במטרה לעלות כימאים על אנית סוחר ולהגיע בסופו של דבר לארץ. נסיונותיהם עלו בתוהו, אך בסופו של דבר הגיעו הסרטיפיקטים המיוחלים. אבי היה ערב גיוסו לצבא הפולני, וברגע האחרון ממש חמק לארץ.
שני האחים הגיעו לארץ בשנת 1926, והצטרפו בחדרה לקבוצת חלוצים שהיתה מאורגנת כקומונה. איכרי חדרה, מהם כאלה ששמותיהם מפארים את דפי ההסטוריה של הישוב, סרבו להעסיק את החלוצים. הם העדיפו להעסיק פועלים ערבים, והיה צורך להאבק על כל יום עבודה. החלוצים סבלו חרפת רעב וקדחת. רק מי שהשיג יום עבודה קיבל ככר לחם. יום אחד נעלם פנקס החובות של האופה שמכר להם באשראי.
בחג הפסח החליטו האחים לבקר את חבריהם בירושלים, והלכו שלושה ימים לאורך מסילת הברזל, כי כסף לכרטיס לא היה להם. רבים מהחלוצים לא עמדו בתנאים הקשים ועזבו את הארץ. על מהות היחסים בין החלוצים לאכרים יעיד המקרה הבא: במאורעות תרפ"ט (1929) התארגנו החלוצים להגנת הישוב. הם כרתו עצים ביער חדרה לשם הקמת מתרסים להגנת העיר, והיה צורך לגרור את העצים מהיער. כשפנו לאחת החוות בבקשה לקבל סוס, פתח עליהם מנהל העבודה באש ופצע קשה את אחד החלוצים. באותו לילה התכנסו החלוצים ופסקו דין מוות לאותו מנהל עבודה. כפי הנראה הדבר נודע לו והוא נעלם מחדרה.
הקומונה התפרקה, ואבי נשאר לגור בחדרה בשכירות אצל תימני אחד, זכור לטוב. אבי קיבל עבודה קבועה אצל ד"ר זאב ברין, שנטע פרדסים בסביבת מגד עבור קבוצות יהודים שעמדו לעלות לארץ מגרמניה. ד"ר ברין המליץ לאחת הקבוצות שרכשה אצלו פרדס למנות את אבי למנהל הפרדס שלהם, והוא עבד בו שנים רבות. ד"ר ברין התרשם מעבודתו של אבי, המליץ לכלול אותו ברשימת המיועדים להתיישב בפרדס חנה, ואף הלווה לו את הסכום הראשוני שהיה צריך להפקיד בעת החתימה על החוזה עם פיק"א. החוזה עם פיק"א היה קשוח: כל מסמר נכלל באינוונטר שיש לשלם עבורו. התשלומים, שכללו ריבית, נפרסו לאורך 34 שנים ונגבו בקפדנות, אף בשנות השפל כשהמתיישיבם הגיעו  לפת לחם.
אבי היה מקובל על המתיישבים, ובשנים הראשונות היה נציג השכונות במועצה. הוא עבד כל חייו בענף ההדרים, נחשב למומחה ונקרא על ידי אנשי הסביבה "הדוקטור של העצים". אבי נהג כל יום לעבודה על עגלה רתומה לחמור. החמור היה חכם: בדרך לעבודה היה זוחל, אבל בדרך הביתה היה דוהר…  בזמן מלחמת העולם השניה הייתי הולך לקראת אבי בנסיעתו הביתה ומדווח לו על כותרות העיתון היומי ועל המצב בחזיתות.
אבי היה חבר פעיל בארגון "ההגנה". הוא השתתף בהגנת חדרה במאורעות 1929 ובהגנת פרדס חנה במאורעות 1936-1939. במלחמת השחרור שרת כאיש מילואים ופרש משירות המילואים בצה"ל שנים אחדות לאחר קום המדינה.
ערב צאת הבריטים מהארץ פשט אחד מארגוני "הפורשים" על מחסן הנשק של הצבא הבריטי במחנה 80. הפשיטה קצת השתבשה והנסיגה לא היתה מסודרת. אחד הלוחמים, שרובה אנגלי כבד הכביד עליו בנסיגתו, הטמין את הרובה במעביר מים של הכביש בקצה רחוב הבוטנים. אחי, שהיה אז כבן שש, הבחין בדבר ולעת ערב הרובה כבר שכן בביתנו. ערב "מבצע נחשון" אספה ההגנה כל כלי נשק אפשרי, וכך זכה הרובה האנגלי להשתתף ב"מבצע נחשון" {מבצע שחרור הדרך לירושלים הנצורה, אפריל 1948}.

אמי רחל עלתה לארץ כתיירת בשנת 1932. מטבעה היתה טיפוס עירוני, אך בלית ברירה נשאה בכל כוחותיה בעול הטיפול במשק העזר של המשפחה, שכלל גידול עיזים ועופות: תרנגולות, אווזים , כרווזים ותרנגולי הודו. בימי מלחמת העולם השניה, בשנות השפל העמוק בענף ההדרים, עבדה אמי כקופאית בבתי קולנוע שהוקמו במחנות הצבא הבריטי, בישלה ארוחות צהרים בביתנו עבור אזרחים בודדים, ואף לא בחלה מלשמש כעוזרת בעבודות משק בית. כידוע, בכל עת מצוקה קיימים כאלה שמתעשרים מהמצב. נוסף על כל אלה, אמי שמשה כחובשת בארגון "ההגנה".

נולדתי בשנת 1934 בבית החולים "הדסה" בחיפה. בדרך הביתה נסענו ברכבת בקו חיפה-חדרה מזרח. איתנו בקרון ישב גם המשורר שאול טשרניחובסקי, שהיה גם רופא. הוא נגש להציץ ברך הנולד ואמר להורי: "יש לי שם יפה לילד: יורם". הורי ענו שיש לי כבר שם, והבטיחו לי לבנם השני יקראו יורם. אכן, לאחר כשבע שנים הם מילאו הבטחתם זו. אגב, הרופא הראשי ב"הדסה" היה ד"ר פייזר, שאחיו היה חקלאי חרוץ בפרדס חנה. לימים המשיך בנו, ראובן פייזר, את המסורת והיה לפרופסור בתחום הגינקולוגיה.

הורי היו חקלאים כל חייהם, ובחקלאות היו תקופות שגשוג ותקופות שפל קשות מאד. הורי, שנמנעה מהם ההזדמנות לרכוש השכלה פורמלית גבוהה, שאפו שילדיהם ישיגו אותה. כשהגיעה העת להירשם כתלמיד בבית הספר החקלאי, ששכר הלימוד בו היה משמעותי עבור הורי (שם למדו "הלורדים מהדרום", כפי שכינה אותם המורה האהוד עלי, ד"ר היינריכסדורף), אבי פנה לבעל הפרדס שניהל בבקשה להעלאה קטנה במשכורת. הנ"ל, שהיה עשיר מופלג, השיב לו: "בשביל מה אתה שולח אותו ללמוד, תביא אותו לעבוד בפרדס. אם הוא ילמד הוא יתנשא עליך". (אחרי שסיימתי את הטכניון אותו בעל פרדס רצה לשדך לי את אחת מבנותיו…).
הורי, ובמיוחד בזכות אמי שהחשיבה מאד את ההשכלה, הפכנו, אחי ואני, לאקדמאים: אני למדתי הנדסה בטכניון בחיפה, ואחי – משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים.
הורי השאירו שני בנים וששה נכדים.  לי (עמי) יש שלוש בנות ושבעה נכדים, מהם שניים כבר בצה"ל. בתי הבכורה היא רופאה מומחית בתחום ההמטואונקולוגיה, לשניה תואר שני בלימודי המחשב, ולשלישית תואר שני במינהל עסקים. כולן גרות בקרבת מקום אלי.
בגיל 75 הפסקתי לעבוד בתכנון הנדסי, ומאז אשתי ואני עובדים בהתנדבות ב"פרוייקט בן יהודה", אשתי כעורכת ואני כמגיה.

רשם: עמינדב ברזילי, ינואר 2021.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  ברזילי יורם עמי ונשותיהם ואחרים
• 
  נכדות ברזילי בנות עמי
• 
  ברזילי אסתר עם רינה ראביד
• 
  עמי ברזילי ציור