בלזר יהודה ועדה

סיפור המשפחה

יהודה, בנם הבכור של פייגה ודוד בלזר, נולד ברומניה ב-29 באוגוסט 1937 בעיירה חרלאו שמנתה 2,700 תושבים, רובם יהודים, בעלי מקצועות שונים שהתפרנסו מהכפריים באזור בעיקר מסחר חליפין[1]. אביו עבד במפעל זכוכית כאומן שצייר דוגמאות על כוסות. יש דוגמא, צורת שעורה מיוחדת שנקראת על שמו. כמו כן היה פעיל בוועד היהודי בישוב.
מלחמת העולם השנייה פרצה בספטמבר 1939. לרומניה הגיעו הגרמנים ב-[2]1942. היהודים סומנו בטלאי צהוב, האב איבד את מקום עבודתו, נוצרה אווירה של פחד ואי וודאות. האב נלקח לעבודת כפייה. נשארו בבית האם, יהודה ואחיו משה שצעיר ממנו בשנתיים. העיירה הופצצה על ידי הגרמנים והמשפחה הסתתרה במרתף הבית. הם אולצו להלין בביתם שני חיילי וורמאכט גרמנים שחבבו את יהודה וכיבדו אותו בשוקולד, הראשון שטעם בחייו. המתיקות של השוקולד הקלה במעט על הקשיים בחיי היום יום.
המלחמה נמשכה והרוסים החלו להפציץ את העיירה. החיילים הרוסים נכנסו לעיירה. היו אלה אסירים, פושעים ששוחררו מבתי כלא, הם היו אלימים ושיכורים, אווירת פחד שררה בעיירה, חרלאו הפכה לעיירת רפאים. אנשים הסתגרו בבתים בחשכה, חששו שהחיילים יכנסו לבתים ויפגעו בהם. גם הפעם נאלצו להלין שלושה חיילים רוסים: שני גברים ובחורה. הם הגנו על משפחתו של יהודה.
כשרומניה הפכה לבת ברית של רוסיה, הגרמנים הפציצו את העיירה ללא הרף. המשפחה נמלטה לעיירה סוליצה, הם התמקמו יחד עם עוד משפחות בביתו הנטוש של ראש הכפר. היה זה בית גדול מוקף מטעים מניבים פרי טעים שזללו ממנו ואף מכרו בשוק המקומי.
המלחמה הסתיימה והמשפחה חזרה הביתה לחרלאו. השמחה לא נמשכה זמן רב: האב חלה ונפטר. האם נאלצה לדאוג לפרנסת המשפחה. כשנעדרה מהבית אחותה דאגה לילדים. המצב בבית היה קשה ויהודה, ילד בן תשע, נשלח לבוקרשט לפנימייה ובית ספר מקצועי, ללמוד מסגרות. בית הספר היה מקום קשוח, ויהודה לא אהב להיות שם. העיר הגדולה הקסימה אותו ולכן חיפש הזדמנויות לצאת מהפנימייה, לטייל ברחובות, ללכת לקולנוע ומדי פעם ביקר את קרובי משפחתו שגרו שם.
בארץ החלה התארגנות להעלות יהודים לארץ ישראל. הפנימייה בה שהה יהודה התארגנה לעליה. כל הילדים הועלו על רכבת מסע מבוקרשט לבורגס בבולגריה. בבורגס קבלו הילדים מיהודי העיר תפוחים וסיגריות. יהודה מילא את תרמילו באוצר שיביא לו תועלת בעתיד. תחנת הרכבת בבורגס המתה אדם ויהודה איבד את בני קבוצתו, הוא נשאר בודד עם מעט חפציו, אך החליט ללכת עם הזרם וצעד לכיוון האנייה "פאן יורק". באנייה חלה בחזרת. רופא ואשתו שהיו באנייה טיפלו בו בחום ואהבה ותחושת הבדידות נעלמה.
האנייה המשיכה דרכה לכיוון חיפה אך נתפסה על ידי משחתות בריטיות והובאה לקפריסין. כשירדו מהאנייה עברו ביקורת. יהודה חמק מהבודקים, מעבר לנקודת הביקורת חיכו לו הרופא ואשתו. הרופא הוציא מתיקו של יהודה משהו, כנראה הבריח זהב ושניהם נעלמו בתוך ההמון. מאז לא ראה אותם. הוא הבין שבעצם הם ניצלו אותו. שוב עמד לבד, מבולבל, ילד בודד במחנה מעצר בקפריסין. שליחים של "בני עקיבא" דאגו לו, אך הוא לא מצא את מקומו אצלם. בשיטוט במחנה נודע לו שהגיעו למחנה ילדי פנימייה מרומניה. יהודה נגש למנהל ובקש שיקבל אותו ואכן המנהל הכניס אותו למסגרת שלו. הוא גר עם עוד שלושה ילדים באוהל והרגיש שאינו לבד. האוכל שקיבל לא השביע אותו והוא החל לסחור עם חיילים יוונים, לחם תמורת סיגריות. בשנתו הרגיש שמניעים אותו, התברר שמתחת למיטתו יש פתח למנהרה דרכה הבריחו לנמל צעירים שלא היו להם סרטיפיקטים כדי לעלות ארצה.
לקראת סוף פברואר 1948 הועלו הילדים בלילה על האנייה "קדמה" בדרכם ארצה. בחיפה חיכו להם רכבים משוריינים ונסעו דרומה, בדרך הערבים ירו עליהם והילדים לא הוציאו הגה. הם הגיעו לנתניה למחנה בריטי לשעבר, ובאולם ענק שוכנו כאלף ילדים שעלו מקפריסין. המחנה היה מוקף בפרדסים שנקטפו על ידי הילדים, אכלו ואף החלו במלחמת תפוזים. במחנה פגש את בן דודו יוסל'ה וכמה צעירים מהעיירה שלו. השמחה הייתה רבה אך למחרת הם נעלמו: הועברו למחנים. יהודה מאוכזב ועצוב. מנתניה עבר למוסד "אונים" של עלית הנוער בכפר סבא ומשם לקיבוץ יגור. הגיעו כעשרים ילדים וילדות, "קבוצת הרומנים" של  יגור. מיד שטפו אותם בדי.די.טי[3]. הבגדים שלהם נזרקו והם קיבלו בגדים חדשים. כאשר הם נכנסו לחדר האוכל הם פגשו שפע אבל הסתירו לחם, שמא לא יהיה אחר כך. הילדים השתלבו בלימודים ובעבודה. יהודה היה תלמיד טוב, למד מהר עברית והשתלב בכיתת הקיבוצניקים. שם גילה את כושר הכתיבה שלו שממשיך עד היום. בקיבוץ היתה לו משפחה מאמצת, משפחת אברך, ששומר אתם קשר עד היום. יהודה חי ביגור שלוש שנים ונשלח להכשרה בקיבוץ דפנה, שם עבד במרעה ובדיר, למד לשחות והצטרף לנבחרת השחייה. הוא הפך לספורטאי ולשחיין מוכשר. כאן החל להרגיש כחלק מהמדינה, לא עוד עולה חדש וגלותי.
בשנת 1951 אמו ואחיו עלו ארצה והגיעו למחנה העולים בפרדס חנה. האם רצתה להתקבל לקיבוץ יגור אך נתקלה בסירוב. יהודה היה מבקר את אמו בפרדס חנה, עבד בקטיף בוטנים ואת שכרו מסר לאמו.
אחרי שנה וחצי בקיבוץ דפנה, הגעגועים לאמו גברו ויהודה רצה להיות בקרבתה אחרי כל השנים שבהן היה ללא משפחה. הוא עזב את הקיבוץ ועבר למחנה העולים הענק בפרדס חנה. ביום עבד בעבודות מזדמנות ובערב למד חשמלאות. הוא עבד כחשמלאי אצל הקבלן הוסט כהן. מבחינה חברתית התחבר לילדי המושבה דבר עברית שוטפת, היה ספורטאי ושחיין, בילה עם חבריו, ילדי פרדס חנה בצופים, יצאו לטיולים, עשו קומזיצים, רכבו על אופניים, בילו במסיבות. יהודה הפך צבר, לאחד מהחבר'ה, אך בזמן שחבריו למדו בבית הספר יהודה עבד לפרנסתו. בחסכונותיו ובמשכנתא שקיבל קנה בית בנווה אשר, שהייתה מאוכלסת בעולים מפרס, כורדיסטן ועירק, עכשיו נוספה משפחה מרומניה. אמו הייתה מאושרת שיש לה קורת גג. בית משלהם ולא צריף עלוב במחנה העולים. היא השתלבה יפה בשכונה, עבדה במספרה ושמשה מנהיגה בקרב העולים.
בשנת 1956 יהודה התגייס לצבא, הימים ימי מבצע סיני[4]. עבר טירונות ונשלח לקורס אלחוטנים בו למד את שפת המורס, הצפנה ופענוח. לאחר סיום הקורס הוצב בחיפה ושרת על כלי שיט. הוא לא הסתגל לים והיה מקיא. ואחר כך הועבר לשרת באילת. הצבא חישל אותו ומעתה הוא צבר ישראלי אמיתי.
יהודה השתחרר מהצבא בשנת 1959 ויצא לחיים האזרחיים: עבד במפעל איטונג כחשמלאי. שעות העבודה במפעל לא היו נוחות לו, והוא עבר משם למפעל אמבר, שם עבד כחשמלאי חמישים שנה, כיהן יו"ר וועד העובדים, דאג לעובדים תוך דיאלוג מכבד עם ההנהלה, והיו לו הישגים רבים לרווחת העובדים.

יהודה נשא לאישה את עדה בשנת 1963. עדה ילידת איסטנבול, עלתה ארצה בת תשע, התחנכה בכפר הנוער בבית ינאי ובצבא שירתה כ-מ"כית בנח"ל. היא עבדה כאחות ב"נווה שלוה" בפרדס חנה. יהודה ועדה הכירו כשצעדו יחד בצעדת ארבעת הימים לירושלים. האהבה ניצתה ביניהם, הם נישאו בחיפה וסביבם בני המשפחה וחברים. הם קנו בית בפרדס חנה בו גרים עד היום. נולדו להם שלושה ילדים: הילה, דודו ורויטל. שלושתם נישאו ויהודה ועדה התברכו בנכדים.
יהודה הכה שורשים עמוקים בפרדס חנה. כל חייו היה מעורב בחיי הקהילה: אירגן, בעיקר משכונות המצוקה, נוער למשלחות חילופין עם גרמניה, הזמין בני נוער גרמני להתארח בפרדס חנה ודאג להכיר להם את ארצנו. יהודה היה פעיל פוליטי, הקים עם חבריו את מפלגת פ"כ (פרדס חנה כרכור) שצברה כוח רב ושינתה את המרחב הציבורי במושבה.
במלאת חמש עשרה שנים לאיחוד בין פרדס חנה וכרכור (האיחוד הוכרז בקיץ 1969), יהודה דאג להעביר מגרנות את הפסל "יד לשילוב" והוצב בגבול בין שתי המושבות.
יהודה מצטיין בכתיבה, כותב בחרוזים מלווה בהומור, מברך אנשים באירועים, כותב דרשות לבר מצווה, להספדים, עכשיו מביע מחאה ברדיו, בתכניתו של נתן זהבי "זהבי עצבני". הוא מכונה "איש החמשירים". יהודה כתב שיר לפרדס חנה כרכור שהולחן ומושר על ידי מקהלת המושבה.

שמעה מפי יהודה, כתבה ותמצתה: אילנה רייפר, דצמבר 2021

[1] הערת בית הראשונים: איננו מוצאים תימוכין לעובדות אלה, ומביאים את הדברים כפי שיהודה מסרם.
[2] הערת בית הראשונים: הכוונה כנראה לפלישת הצבא הגרמני. יהודי רומניה סבלו מחקיקה אנטישמית והתנכלויות לנפש, לגוף ולרכוש בהיקפים שונים מאז עלייתם של הנאצים לשלטון בגרמניה. לקריאה נוספת: ארגון אמיר – https://did.li/n41YH
[3] ריסוס ב-DDT היתה פרוטוקול רגיל, "קבלת פנים סטנדרטית" בעת כניסתם של עולים חדשים באותן שנים, ונועדה לחטא אותם ואת בגדיהם בעיקר כדי להגן על האוכלוסיה המקומית מפני מחלות כגון מלריה.
[4] הערת בית הראשונים: מבצע סיני מכונה גם מלחמת סיני או מבצע קדש. התרחש במשך כשבוע מ- 29/10/1956 ועד 5/11 באותה שנה. הצבא הישראלי כבש כמעט את כל חצי האי סיני והשמיד תשתיות צבאיות של הצבא המצרי. עד מרץ 1957 פונה כל השטח שנכבש.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  img099
• 
  אוניית פאן יורק
• 
  אמא ציפורה
• 
  גן יד לשילוב