בינהיים הרי וקטה

סיפור המשפחה

מוצאה של משפחת בינהיים מהעיירה דואינגן (Duingen) בצפון גרמניה. בעיירה זו לא חי כיום אף יהודי, אך בעבר התגוררו בה יהודים רבים יחסית, וחלק ניכר מהם נשא את השם בינהיים. בעת ביקורינו במקום, מצאנו בסמוך לו בית קברות יהודי קטן, שנהרס ושוקם, ובו כמה מצבות, כולן נושאות את שם המשפחה בינהיים.
הרי בינהיים – Harry Binheim (יליד 1885) עזב את דואינגן והגיע ב- 1918 לעיר הָמֶלְן (Hameln) כעורך דין צעיר. הוא פתח שם משרד ובמשך השנים נוסף לו גם תואר נוטריון. ב- 1919 התחתן הרי עם קטה שטרן (ילידת 1895) מהעיר נורטהיים ונולדו להם שני ילדים: הרמן – צבי (1919) ורות (1924). חיי העבודה, התרבות והחברה התנהלו על מי מנוחות, עד עלייתו של היטלר לשלטון, שעוררה את גל האנטישמיות בגרמניה. הרי בינהיים נפגע ממנה קשות. ב – 1.4.1933 הוכרז חרם על היהודים ונשללה ממנו הזכאות לעבוד כעורך-דין. הוא המשיך לעבוד כיועץ בלבד, אך הבין את המצב והתחיל לתכנן את העליה ארצה. הבן צבי נשלח לבית הספר החקלאי – אהלם, ללמוד שם מקצוע שמושי לקראת העליה לפלשתינה. הבת רות המשיכה את לימודיה בעיר בתנאים מאד לא פשוטים ובאווירה אנטישמית עוינת.
באפריל 1936 נסע הרי לפלשתינה לבדו כדי לברר איך ואיפה אפשר לחיות בארץ. לאחר תקופה קצרה חזר לגרמניה, ורק בינואר 1938 עזב סופית ועלה ארצה. אשתו ובתו עלו אחריו בספטמבר 1938. הבן צבי נשאר לשנת הכשרה נוספת בגרמניה, והגיע לארץ רק באפריל 1939 באמצעות תעודת עליה (סרטיפיקט) לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", שהונפקה לו על-ידי משרד הסוכנות היהודית בברלין והמחלקה לעלית תלמידים. הוא הגיע לנמל תל-אביב ובידו מזוודה אחת בלבד. רוב חפציו נשארו אצל הסבתא בגרמניה, שנספתה בשואה, ואבדו. במקוה ישראל למד קצת עברית והשתלם בחקלאות וגננות מקומית.

בארץ חיפשה המשפחה מקום התיישבות בעל אופי חקלאי, התואם את מקצועו של צבי, שלמד באהלם חקלאות וגננות. המחלקה החקלאית של מרכז עולי גרמניה הפנתה את המשפחה אל האחים מאיר, שהקימו את שכונת תל-שלום, ובינואר 1940 קבלה משפחת בינהיים את ביתה בשכונה, על מגרש של 1.75 דונם, עם גידור ואינסטלציה. הבת רות, לא הצליחה למצוא עבודה במקום ועזבה לאחר זמן קצר – לתל-אביב. היא נשאה לבנימין גרוסמן והם הקימו משפחה – ילדים, נכדים ונינים.
הבן צבי, קבל על עצמו את ימי העבודה המעטים שסופקו על-ידי לשכת העבודה. עבודתו הראשונה היתה פתיחת בורות השקיה בפרדסים. זו היתה עבודה ב"קבלנות", עם רווח מועט ויבלות רבות בידיים. אחר-כך, השתתף צבי בסלילת הכביש שמחבר את פרדס-חנה לכרכור. גם עבודה זו בוצעה ברובה בידיים. אך בעבודות אלו לא היה די לפרנסת המשפחה והיה צורך בעבודה נוספת. האחים מאיר התחייבו, כי במידת הצורך יספקו לאנשי השכונה ימי עבודה בבית החרושת המשפחתי שלהם למיצי הדר, שליד קבוץ גן-שמואל. אנשי תל-שלום רכבו לשם על אופניים. שאר הפועלים הגיעו מחדרה. המשכורת היתה 16 גרוש ליום עבודה, אך מדי חודש שלמו להם רק מחצית מהסכום, ואת השאר שלם בעל המפעל בסחורה. כלומר, בבקבוקי מיץ, אותם שמו במזוודה על האופניים, ומכרו לחיילים הבריטיים מהמחנה הצבאי הסמוך. אנשי השכונה הפסיקו מהר מאוד לעבוד במפעל.
עבודתו הבאה של צבי היתה אצל אלפרד קאופמן מחוות מגד, במטעי השזיפים והכרמים שלו, ליד רכבת חדרה מזרח. העבודה כללה גיזום, ריסוס, השקיה, וארגון הקטיף והבציר. מעבודה זו פוטר צבי לאחר כחצי שנה, מתוך רוגז רגעי של מר קאופמן. לאחר מכן, עבר צבי לעבוד במוסד "משק ילדים", כגנן ואחראי לעבודת התלמידים בגן הירק. בתקופה זו הוא החל להיות מוכר יותר במושבה, ותושבים רבים החלו להזמין אותו לגינות ולחצרות שלהם – לביצוע עבודות גינון מקצועיות.
במגרש הצמוד לבית בתל-שלום, גידלה המשפחה ירקות, תפוחי-אדמה, בטנים ואספרגוס לצריכה עצמית, ואת העודפים מכרו לשכנים. לזיבול הגינה אספו בדלי את הגללים שהשאירו אחריהם עדרי פרות שרעו באזור. למשפחה היו גם כ 20-30 תרנגולות מטילות וביניהן דוגרת – שאת אפרוחיה האכילו בחלמון ביצה והרבה רג'ילי (רגלת הגינה) קצוצה. בנוסף, היו להם עז – שהניבה חלב, וחמור "גלית" (כי הוא היה קטן), שעל גבו הביא צבי מהמאפיה בכרכור בכל בוקר את הלחמים עבור השכונה. כך, בכל בוקר, עוד לפני היציאה ליום העבודה, רכב צבי על חמורו הלוך וחזור לאורך רחוב אחוזה, שלא היה סלול עוד באותם ימים, רק הרבה חול בקיץ ובוץ בחורף, ועלייה גבוהה ומתמשכת לכיוון פינת רחוב המייסדים (שיושרה בינתיים). מיד עם שובו הביתה, העמיס כל אחד מבני המשפחה שק מלא לחם על הגב – לחלוקה בבתים, ואם חשק מישהו בתוספת – יכול היה לקנותה מאוחר יותר אצל אמא בינהיים בבית.
בנוסף, ארחה קטה בינהיים בביתה בחופשות – ילדים עירוניים "באווירה כפרית", החדר הגדול בבית הושכר למורות רווקות, והאב הָרִי עבד כמחסנאי באחד ממחנות הצבא האנגלים. כך, כל אחד מבני הבית תרם את חלקו, אך בכל זאת הפרנסה היתה בדוחק.
בכרכור התקיימו שעורי ערב בעברית. אבל, לאחר יום עבודה ארוך שכזה – למי כבר היה עוד כוח ללמודים? מה גם שכולם בשכונה הסתדרו די טוב עם מעט העברית שקלטו. בתל-שלום כולם דברו גרמנית, גם ה"לא יקים". כל חיי החברה התנהלו בבתים הפרטיים ובשפה הגרמנית. סניף ויצ"ו תל-שלום נוהל גם הוא בשפה הגרמית והיה פעיל מאד. כל ימי ההולדת נחוגו 'בגדול' ונשפי פורים היו לשם דבר. תושבי השכונה, צעירים ומבוגרים, היו כולם כמשפחה אחת.

ניהול משק הבית באותם הימים, היה בהחלט משימה לא קלה, במיוחד לנשים שבאו מבית אירופאי מהמעמד הבינוני. להלן כמה דוגמאות:
– את הכביסה הרתיחו בדוד בחצר על מדורת עצים, שאספו בחורשות. השכלול היה הפרימוס הגדול. כבסו, כמובן, בידיים, על קרש מיוחד.
– את הקרח עבור ארון הקרח הביאו על אופניים, או ברגל – מבית החרושת לקרח. 1/4 או 1/2 בלוק עטוף בשק. היה צריך לשמור שלא יחליק מהידיים ולמהר – שלא ימס. מאוחר יותר, תושב תל-שלום, מר פלאוט, התחיל לחלק קרח עם סוס ועגלה, והפך לדמות ייחודית בתל-שלום וכרכור כולה.
– הבישול – נעשה על פתיליות נפט. כמה אמיצים השתמשו גם בפרימוס. פתיליה זו, אם לא כיוונו לה בזהירות את גובה הפתיל, או אם פגע בה איזה משב רוח לא צפוי, בן רגע התפשט עשן שחור במטבח ולעיתים גם בשאר חלקי הבית, נדבק בכל דבר, ולהכעיס קרה הדבר לרוב דווקא ביום ששי. לקח שעות לנקות את הפיח ולאוכל נשאר טעם לוואי של נפט.

אב המשפחה, הרי בינהיים, לא הצליח להתמודד עם העבודה הפיזית הקשה ותנאי החיים הכל-כך שונים מתנאי חייו הקודמים בגרמניה. הוא לקה בלבו ונפטר ב 8.3.1948.
זמן לא רב לפני כן פרצה מלחמת השחרור, וצבי מספר: "הגיע תורי להתגייס ולמרות המצב הקשה של אמי, הכלכלי והנפשי, לאחר שרק עתה התאלמנה – הרגשתי שאני מוכרח ללכת והתגייסתי ב 23.5.48 לגולני. אך הניסיון להפוך אותי לחייל קרבי הסתיים מהר מאד, עם פציעתי בקרב על ג'נין ליד הכפר מוקיבלה. אחרי אשפוז, הבראה והחלמה, שרתתי ביחידת קצין העיר בפרדס-חנה, שהיתה בכניסה למחנה העולים. אחרי שחרורי מצה"ל התחתנתי עם יהודית לבית וילה מחדרה,שעבדה בתחנה לחקר הטל בתל-שלום, בניהולו של דר' שמואל דובדבני (שהיה גם המורה לטבע בביה"ס החקלאי). אחר-כך עבדה כמזכירה בביה"ס החקלאי, עד היציאה לפנסיה. אני התקבלתי לעבודה במועצה המקומית פרדס-חנה, וברוח התקופה וימי הצנע היו לי מיד כמה תפקידים. במשך השנים התווספו לי עוד תפקידים רבים ושונים, חלקם בתוקף היותי עובד מועצה וחלקם בהתנדבות.
ראשית, הייתי גנן המושבה. מדריך לגינון בבתי-הספר וגני-הילדים, מארגן טכסי הנטיעות בט"ו בשבט וכד'. להשלמת המשרה, מוניתי למזכיר הועדה החקלאית שליד המועצה. אז עוד היו חקלאים ופרדסנים רבים במושבה, שהיו זקוקים לעזרה בטפול בבעיותיהם. בימים מסוימים שמשתי גם כנציג משרד הפנים של נפת חדרה – הנפקת תעודות זהות והוצאת אישורים שונים.
במשך כל שנות עבודתי במועצה הייתי אחראי לארגון טכסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרדס-חנה ובכרכור ושנים רבות הייתי שותף להכנת חגיגות יום העצמאות.
החל מתקופת מלחמת ששת הימים, מוניתי מטעם הצבא למפקד חבל הג"א בפרדס-חנה ואחר כך משמר אזרחי (משא"ז) וראש מטה מל"ח. ב- 1985, בגיל 65 , אחרי 35 שנות עבודה במועצה, יצאתי לגמלאות."
קטה בינהיים, הקרויה "אומה" בפי כולם (סבתא בגרמנית) המשיכה, אחרי מות בעלה, לגור עוד שנים רבות בביתם בתל-שלום, לבלות עם חברותיה היקיות, וגם לזכות בשמחת נכדים ונינים. היא נפטרה ב 1.10.1978 ונקברה ליד בעלה בבית העלמין בפרדס-חנה.
צבי בינהיים לא זכה להנות שנים רבות כגמלאי. באביב 1990 חלה ובשנת 1996 נפטר.
אשתו יהודית ממשיכה לגור בבית שרכשו בתל-שלום, בסמוך לבית ההורים.
הבן עפר – נשא לאישה את מיכל לבית הלוי וגר עם משפחתו בבית שקנו הסבא והסבתא בתל-שלום מהאחים מאיר ב 1939.
הבת נטע – עזבה את תל-שלום נשאה לשמחה פריפלד והקימה משפחה בכפר-חיים שבעמק חפר.

מוצאה של משפחת בינהיים מהעיירה דואינגן (Duingen) בצפון גרמניה. בעיירה זו לא חי כיום אף יהודי, אך בעבר התגוררו בה יהודים רבים יחסית, וחלק ניכר מהם נשא את השם בינהיים. בעת ביקורינו במקום, מצאנו בסמוך לו בית קברות יהודי קטן, שנהרס ושוקם, ובו כמה מצבות, כולן נושאות את שם המשפחה בינהיים.
הרי בינהיים – Harry Binheim (יליד 1885) עזב את דואינגן והגיע ב- 1918 לעיר הָמֶלְן (Hameln) כעורך דין צעיר. הוא פתח שם משרד ובמשך השנים נוסף לו גם תואר נוטריון. ב- 1919 התחתן הרי עם קטה שטרן (ילידת 1895) מהעיר נורטהיים ונולדו להם שני ילדים: הרמן – צבי (1919) ורות (1924). חיי העבודה, התרבות והחברה התנהלו על מי מנוחות, עד עלייתו של היטלר לשלטון, שעוררה את גל האנטישמיות בגרמניה. הרי בינהיים נפגע ממנה קשות. ב – 1.4.1933 הוכרז חרם על היהודים ונשללה ממנו הזכאות לעבוד כעורך-דין. הוא המשיך לעבוד כיועץ בלבד, אך הבין את המצב והתחיל לתכנן את העליה ארצה. הבן צבי נשלח לבית הספר החקלאי - אהלם, ללמוד שם מקצוע שמושי לקראת העליה לפלשתינה. הבת רות המשיכה את לימודיה בעיר בתנאים מאד לא פשוטים ובאווירה אנטישמית עוינת.
באפריל 1936 נסע הרי לפלשתינה לבדו כדי לברר איך ואיפה אפשר לחיות בארץ. לאחר תקופה קצרה חזר לגרמניה, ורק בינואר 1938 עזב סופית ועלה ארצה. אשתו ובתו עלו אחריו בספטמבר 1938. הבן צבי נשאר לשנת הכשרה נוספת בגרמניה, והגיע לארץ רק באפריל 1939 באמצעות תעודת עליה (סרטיפיקט) לבית הספר החקלאי "מקוה ישראל", שהונפקה לו על-ידי משרד הסוכנות היהודית בברלין והמחלקה לעלית תלמידים. הוא הגיע לנמל תל-אביב ובידו מזוודה אחת בלבד. רוב חפציו נשארו אצל הסבתא בגרמניה, שנספתה בשואה, ואבדו. במקוה ישראל למד קצת עברית והשתלם בחקלאות וגננות מקומית.

בארץ חיפשה המשפחה מקום התיישבות בעל אופי חקלאי, התואם את מקצועו של צבי, שלמד באהלם חקלאות וגננות. המחלקה החקלאית של מרכז עולי גרמניה הפנתה את המשפחה אל האחים מאיר, שהקימו את שכונת תל-שלום, ובינואר 1940 קבלה משפחת בינהיים את ביתה בשכונה, על מגרש של 1.75 דונם, עם גידור ואינסטלציה. הבת רות, לא הצליחה למצוא עבודה במקום ועזבה לאחר זמן קצר – לתל-אביב. היא נשאה לבנימין גרוסמן והם הקימו משפחה – ילדים, נכדים ונינים.
הבן צבי, קבל על עצמו את ימי העבודה המעטים שסופקו על-ידי לשכת העבודה. עבודתו הראשונה היתה פתיחת בורות השקיה בפרדסים. זו היתה עבודה ב"קבלנות", עם רווח מועט ויבלות רבות בידיים. אחר-כך, השתתף צבי בסלילת הכביש שמחבר את פרדס-חנה לכרכור. גם עבודה זו בוצעה ברובה בידיים. אך בעבודות אלו לא היה די לפרנסת המשפחה והיה צורך בעבודה נוספת. האחים מאיר התחייבו, כי במידת הצורך יספקו לאנשי השכונה ימי עבודה בבית החרושת המשפחתי שלהם למיצי הדר, שליד קבוץ גן-שמואל. אנשי תל-שלום רכבו לשם על אופניים. שאר הפועלים הגיעו מחדרה. המשכורת היתה 16 גרוש ליום עבודה, אך מדי חודש שלמו להם רק מחצית מהסכום, ואת השאר שלם בעל המפעל בסחורה. כלומר, בבקבוקי מיץ, אותם שמו במזוודה על האופניים, ומכרו לחיילים הבריטיים מהמחנה הצבאי הסמוך. אנשי השכונה הפסיקו מהר מאוד לעבוד במפעל.
עבודתו הבאה של צבי היתה אצל אלפרד קאופמן מחוות מגד, במטעי השזיפים והכרמים שלו, ליד רכבת חדרה מזרח. העבודה כללה גיזום, ריסוס, השקיה, וארגון הקטיף והבציר. מעבודה זו פוטר צבי לאחר כחצי שנה, מתוך רוגז רגעי של מר קאופמן. לאחר מכן, עבר צבי לעבוד במוסד "משק ילדים", כגנן ואחראי לעבודת התלמידים בגן הירק. בתקופה זו הוא החל להיות מוכר יותר במושבה, ותושבים רבים החלו להזמין אותו לגינות ולחצרות שלהם - לביצוע עבודות גינון מקצועיות.
במגרש הצמוד לבית בתל-שלום, גידלה המשפחה ירקות, תפוחי-אדמה, בטנים ואספרגוס לצריכה עצמית, ואת העודפים מכרו לשכנים. לזיבול הגינה אספו בדלי את הגללים שהשאירו אחריהם עדרי פרות שרעו באזור. למשפחה היו גם כ 20-30 תרנגולות מטילות וביניהן דוגרת - שאת אפרוחיה האכילו בחלמון ביצה והרבה רג'ילי (רגלת הגינה) קצוצה. בנוסף, היו להם עז - שהניבה חלב, וחמור "גלית" (כי הוא היה קטן), שעל גבו הביא צבי מהמאפיה בכרכור בכל בוקר את הלחמים עבור השכונה. כך, בכל בוקר, עוד לפני היציאה ליום העבודה, רכב צבי על חמורו הלוך וחזור לאורך רחוב אחוזה, שלא היה סלול עוד באותם ימים, רק הרבה חול בקיץ ובוץ בחורף, ועלייה גבוהה ומתמשכת לכיוון פינת רחוב המייסדים (שיושרה בינתיים). מיד עם שובו הביתה, העמיס כל אחד מבני המשפחה שק מלא לחם על הגב - לחלוקה בבתים, ואם חשק מישהו בתוספת - יכול היה לקנותה מאוחר יותר אצל אמא בינהיים בבית.
בנוסף, ארחה קטה בינהיים בביתה בחופשות - ילדים עירוניים "באווירה כפרית", החדר הגדול בבית הושכר למורות רווקות, והאב הָרִי עבד כמחסנאי באחד ממחנות הצבא האנגלים. כך, כל אחד מבני הבית תרם את חלקו, אך בכל זאת הפרנסה היתה בדוחק.
בכרכור התקיימו שעורי ערב בעברית. אבל, לאחר יום עבודה ארוך שכזה - למי כבר היה עוד כוח ללמודים? מה גם שכולם בשכונה הסתדרו די טוב עם מעט העברית שקלטו. בתל-שלום כולם דברו גרמנית, גם ה"לא יקים". כל חיי החברה התנהלו בבתים הפרטיים ובשפה הגרמנית. סניף ויצ"ו תל-שלום נוהל גם הוא בשפה הגרמית והיה פעיל מאד. כל ימי ההולדת נחוגו 'בגדול' ונשפי פורים היו לשם דבר. תושבי השכונה, צעירים ומבוגרים, היו כולם כמשפחה אחת.

ניהול משק הבית באותם הימים, היה בהחלט משימה לא קלה, במיוחד לנשים שבאו מבית אירופאי מהמעמד הבינוני. להלן כמה דוגמאות:
- את הכביסה הרתיחו בדוד בחצר על מדורת עצים, שאספו בחורשות. השכלול היה הפרימוס הגדול. כבסו, כמובן, בידיים, על קרש מיוחד.
- את הקרח עבור ארון הקרח הביאו על אופניים, או ברגל - מבית החרושת לקרח. 1/4 או 1/2 בלוק עטוף בשק. היה צריך לשמור שלא יחליק מהידיים ולמהר - שלא ימס. מאוחר יותר, תושב תל-שלום, מר פלאוט, התחיל לחלק קרח עם סוס ועגלה, והפך לדמות ייחודית בתל-שלום וכרכור כולה.
- הבישול - נעשה על פתיליות נפט. כמה אמיצים השתמשו גם בפרימוס. פתיליה זו, אם לא כיוונו לה בזהירות את גובה הפתיל, או אם פגע בה איזה משב רוח לא צפוי, בן רגע התפשט עשן שחור במטבח ולעיתים גם בשאר חלקי הבית, נדבק בכל דבר, ולהכעיס קרה הדבר לרוב דווקא ביום ששי. לקח שעות לנקות את הפיח ולאוכל נשאר טעם לוואי של נפט.

אב המשפחה, הרי בינהיים, לא הצליח להתמודד עם העבודה הפיזית הקשה ותנאי החיים הכל-כך שונים מתנאי חייו הקודמים בגרמניה. הוא לקה בלבו ונפטר ב 8.3.1948.
זמן לא רב לפני כן פרצה מלחמת השחרור, וצבי מספר: "הגיע תורי להתגייס ולמרות המצב הקשה של אמי, הכלכלי והנפשי, לאחר שרק עתה התאלמנה - הרגשתי שאני מוכרח ללכת והתגייסתי ב 23.5.48 לגולני. אך הניסיון להפוך אותי לחייל קרבי הסתיים מהר מאד, עם פציעתי בקרב על ג'נין ליד הכפר מוקיבלה. אחרי אשפוז, הבראה והחלמה, שרתתי ביחידת קצין העיר בפרדס-חנה, שהיתה בכניסה למחנה העולים. אחרי שחרורי מצה"ל התחתנתי עם יהודית לבית וילה מחדרה,שעבדה בתחנה לחקר הטל בתל-שלום, בניהולו של דר' שמואל דובדבני (שהיה גם המורה לטבע בביה"ס החקלאי). אחר-כך עבדה כמזכירה בביה"ס החקלאי, עד היציאה לפנסיה. אני התקבלתי לעבודה במועצה המקומית פרדס-חנה, וברוח התקופה וימי הצנע היו לי מיד כמה תפקידים. במשך השנים התווספו לי עוד תפקידים רבים ושונים, חלקם בתוקף היותי עובד מועצה וחלקם בהתנדבות.
ראשית, הייתי גנן המושבה. מדריך לגינון בבתי-הספר וגני-הילדים, מארגן טכסי הנטיעות בט"ו בשבט וכד'. להשלמת המשרה, מוניתי למזכיר הועדה החקלאית שליד המועצה. אז עוד היו חקלאים ופרדסנים רבים במושבה, שהיו זקוקים לעזרה בטפול בבעיותיהם. בימים מסוימים שמשתי גם כנציג משרד הפנים של נפת חדרה - הנפקת תעודות זהות והוצאת אישורים שונים.
במשך כל שנות עבודתי במועצה הייתי אחראי לארגון טכסי הזיכרון לחללי מערכות ישראל בפרדס-חנה ובכרכור ושנים רבות הייתי שותף להכנת חגיגות יום העצמאות.
החל מתקופת מלחמת ששת הימים, מוניתי מטעם הצבא למפקד חבל הג"א בפרדס-חנה ואחר כך משמר אזרחי (משא"ז) וראש מטה מל"ח. ב- 1985, בגיל 65 , אחרי 35 שנות עבודה במועצה, יצאתי לגמלאות."
קטה בינהיים, הקרויה "אומה" בפי כולם (סבתא בגרמנית) המשיכה, אחרי מות בעלה, לגור עוד שנים רבות בביתם בתל-שלום, לבלות עם חברותיה היקיות, וגם לזכות בשמחת נכדים ונינים. היא נפטרה ב 1.10.1978 ונקברה ליד בעלה בבית העלמין בפרדס-חנה.
צבי בינהיים לא זכה להנות שנים רבות כגמלאי. באביב 1990 חלה ובשנת 1996 נפטר.
אשתו יהודית ממשיכה לגור בבית שרכשו בתל-שלום, בסמוך לבית ההורים.
הבן עפר – נשא לאישה את מיכל לבית הלוי וגר עם משפחתו בבית שקנו הסבא והסבתא בתל-שלום מהאחים מאיר ב 1939.
הבת נטע - עזבה את תל-שלום נשאה לשמחה פריפלד והקימה משפחה בכפר-חיים שבעמק חפר.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  בינהיים הרי וקטה