פרס (פרויס) אורי (גינטר) ואירמה

משפחת פרס (פרויס)

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1939

אורי (גינטר)

1997–1911

ארץ מוצא: ברלין, גרמניה
מקצוע: קצין בצבא, תעשיות בטחוניות

אירמה

2010–1911

ארץ מוצא: רושט, גרמניה
מקצוע: עובדת סוציאלית

סיפור המשפחה

אורי (גינטר) נולד בברלין לאביו, איזידור (ישראל) ואמו הדוויג ב- 28/9/1911. לאורי היה אח אחד – ורנר. המשפחה הקרובה והמורחבת היתה משפחה מתבוללת עם מאפיינים יהודים מינימליים.
אירמה לבית גרומבכר נולדה ב- 7/11/1911 ברושט (Rust), עיירה קטנה ליד שטרסבורג על גבול צרפת וגרמניה להוריה, ליאופולד וקלרה גרומבכר. היא היתה האמצעית מבין שלוש אחיות. אירמה עודדה את אחיותיה והוריה לעזוב את גרמניה, ובעצמה בחרה להצטרף להכשרה ציונית בהולנד בשנת 1935. אחותה הבכורה, רות, שכבר היתה אז אחות מוסמכת השיגה בעקבותיה סרטיפיקט ועלתה ארצה, והאחות הצעירה גרטל היגרה לארצות הברית.
ההורים סירבו לעזוב את גרמניה באותן שנים, אך ככל הנראה עם גבור החקיקה האנטישמית והפרעות ביהודי גרמניה, עזבו אותה לכיוון מערב. הם הגיעו באיזשהו אופן למחנה המעצר גירס, בדרום צרפת. במהלך שנות המלחמה, כשהגיעו ידיעות על מצב ההורים השוהים במחנה, שלוש האחיות הצליחו לגייס סכום כסף גדול ולפדות את הוריהן. הם הוברחו על-ידי המחתרת הצרפתית (Resistance) לארצות הברית, שם חיו עד מותם אצל בתן הצעירה גרטל שפרנסה אותם וטיפלה בהם. על אף המרחק והאתגרים השונים של תקשורת לא דיגיטלית, הקשר של אירמה, אחיותיה והוריהן נשמר כל השנים באופן קרוב ותכוף. בשנת 1951 הספיקה אירמה לנסוע לארצות-הברית יחד עם אחותה רות לבקר את הוריהן ואת אחותן.
אורי (גינטר) בחר, גם הוא, להצטרף להכשרה בהולנד. שם הוא הכיר את אירמה, שהיתה נחושה להגיע לישראל ואורי, שחשב בתחילה להגר לדרום אפריקה הלך בעקבות לבו. אורי ואירמה התחתנו בהולנד, והגיעו לארץ כחלק מגרעין לקיבוץ בית השיטה בסוף שנת 1936. אלא שאירמה לא הצליחה להתלהב מחיי הקיבוץ. הבגדים שלה חולקו ממחסן הבגדים לחברות הקיבוץ, ואירמה הרגישה שלא תוכל להמשיך בקיבוץ. היא עזבה את הגרעין אחרי שבועות ספורים ועברה לחיפה. אורי התלבט כחודש, ואז שוב ויתר והלך אחרי לבו, והצטרף אליה לחיפה.
בחיפה חלק הזוג הצעיר דירה יחד עם שלוש משפחות נוספות, דבר שהיה מקובל באותן שנים. שם גם נולדה רוני, ביתם היחידה של אירמה ואורי. בשנת 1939 החליטו אורי ואירמה לעזוב את חיפה ובאו לפרדס-חנה. תחילה גרו בשכירות ברחוב הדקלים ברפת של אחד האיכרים הראשונים, וכמה שנים לאחר מכן בנו את ביתם ברחוב עמל.
עם הגיעם לארץ התגייס אורי לנוטרים, ושירת כנוטר מה-1/6/1936 עד 1/7/1939. חודשיים לאחר סיום שירותו כנוטר פרצה מלחמת העולם השניה. כמו רבים מבני דורו, התגייס אורי לצבא הבריטי, בנובמבר 1940. הפלישה של גרמניה להולנד ובלגיה כבר הושלמה, פינלנד נכבשה כבר על-ידי הרוסים, והכוחות הבריטים פונו מדנקירק. צרפת נכנעה לגרמנים והחלה המערכה הצבאית בצפון אפריקה. העולם היה בבהלה וביאוש, והישוב בארץ – איתו, בדאגה עצומה לקרובי המשפחה שנותרו באירופה.
כחלק משירותו הצבאי במלחמת העולם השניה הוצב אורי עם כוחות הפלישה לאיטליה. כקצין בתפקיד פיקודי בכוח העזר לכוחות ההתנגדות לנאצים, הוא פיקד והיה אחראי על אחת משיירות התובלה הרבות שסיפקו תובלה וחומרי נפץ לכוחות הברית. במסגרת אחת מהמשימות פגש את משה שרת (אז: שרתוק), אשר ביקר את היחידות של הבריגדה היהודית בתפקידו כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. המשפחה שומרת עותק ממכתבו של שרתוק לאירמה: "בעלך, קפטן פרויס, בקשני למסור לך דרישת שלום. ראיתיו במעון פלוגתו בסלרנו וביליתי שם בחברת הקצינים והחיילים ערב ארוך. הוא בריא ושלם, ולפי הרושם מצליח מאד בעבודתו".
בשנות העדרותו מהארץ כתב אורי לאירמה מכתב מדי יום. אירמה קיבלה את כל המכתבים ושמרה אותם כל חייה. לקראת מותה הורתה לבתה, רוני, לשרוף אותם אחרי מותה, כדי שאהבתם וקורותיהם של ההורים באותה מלחמה יישארו רק שלהם.
לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השניה השתחרר אורי מהשירות הצבאי, עטור אות הצטיינות ממלך אנגליה. הוא שב לארץ, ועם ההתארגנות לקראת הקמת המדינה נקרא לדגל, ובמאי 1948, עוד לפני ההפוגה הראשונה, מונה למפקח ראשי בחיל התובלה, על סמך הנסיון שצבר בצבא הבריטי. הוא שימש בחיל זה בתפקידים שונים, ובפברואר 1950 התמנה למפקד בה"ד 6, בסיס הדרכה לנושאי תובלה ותחבורה של צה"ל. "בה"ד 6 בתקופה זו היה הקצפת שבעוגה הצבאית… למעשה, גדולתו של סא"ל פרס ושל בה"ד 6 באותן שנים ראשונות היתה באיחוד של כל המקצועות הלוגיסטיים והוראתם בכפיפה אחת, ובעצם ארגון מחדש של הבסיס שהיה קיים קודם תקופת כהונתו כבסיס פרטיזני לבה"ד המשמש דוגמא לארגון צבאי מתקדם" (מתוך דברים השמורים בתיק המשפחה בארכיון בית הראשונים). בתום תפקידו עבר אורי לחיל האויר, שם הוסמך כקצין וקיבל את הפיקוד על בית הספר הטכני של חיל האויר, בח"א 21.
ב- 1960 נשלחו אורי ואירמה לגרמניה, לשליחות מטעם חיל האויר. לא היתה זו שליחות פשוטה. השנאה לגרמניה ולכל מה שהוא גרמני היתה יוקדת. כמה שנים קודם לכן מדינת ישראל סערה כאשר נחתם הסכם השילומים. הגרמנית נחשבה לשפה מוקצה מחמת המיאוס, ורבים סירבו לרכוש מוצרים מתוצרת גרמניה. אך אורי (גינטר) ואירמה היו המועמדים המושלמים לשליחות: גרמנית היתה שפת האם שלהם, והם היו זוג חברותי וחם שהבית שלהם והלב שלהם היו פתוחים לאנשים רבים. הם נשלחו לבון, עיר הבירה של גרמניה המערבית (האיחוד של גרמניה המערבית עם גרמניה המזרחית למדינה אחת התרחש רק בסוף שנות ה-80). לאחר ארבע שנות שליחות הועבר הזוג לפריז, צרפת, גם שם כנציגי חיל האויר. אירמה ניצלה את שנות השליחות שלה עם אורי בצרפת ללימודים באוניברסיטת הסורבון והוסמכה להוראת צרפתית. אורי עסק בשנים אלה רבות בנושא רכש צבאי לצה"ל. גולת הכותרת של שליחותו היתה ההסכמים בין מדינת ישראל לצרפת לרכישת מטוסי מיראז' ("שחק") עבור חיל האויר. בכך הפך אורי את חיל האויר הישראלי ללקוח הראשון של מפעל דאסו, יצרן מטוסי המיראז'. מטוסים אלה השתתפו במלחמת ששת הימים.
עם שובם ארצה שוחרר סגן-אלוף אורי פרס מצה"ל, כמקובל. הוא המשיך את הקריירה שלו בתחום התעשיה הבטחונית, בתפקיד מנהל מפעל פרנץ לוי (כיום: אס.די.אס (סטאר מערכות בטחוניות)) עד צאתו לגמלאות.
במקביל לעבודתו האינטנסיבית של אורי, השתלבה אירמה בפרדס-חנה בחברה, בתרבות ובפוליטיקה המקומית, ואף היתה חלק מרשימת "עליה חדשה" לבחירות למועצת המושבה בשנת 1945. כאשר הבת רוני היתה בערך בת 10, החלה אירמה לעבוד בלשכת הסעד, מערך רווחה שהפעילו המוסדות הציונים בשנות המנדט לטיפול במשפחות חלשות. בתחילה עבדה כמדריכה בשכונת התימנים ובשיכוני העולים בפרדס חנה, ולאחר מכן שימשה מזכירתה של העובדת הסוציאלית המקומית. היא הצליחה, באישיותה החמה וחכמתה, ליצור קשרים חמים עם המשפחות המטופלות, קשרים שחלקם נשמרו לאורך שנים ארוכות לאחר סיום תפקידה.
לאחר קום המדינה השתלבה אירמה בטיפול מחלקת הסעד במעברה בפרדס-חנה, ושם עבדה עד שנת 1954.
מלשכת הסעד עברה אירמה לעבוד במוסד טוקאייר. משה טוקאייר, אדם בעל לב חם לילדים, הקים בפרדס-חנה בשנות ה-30 מוסד פרטי לילדים, שגרו כאן בפנימיה. המוסד שוכן בתחילה בשכונת "תל צבי", ולאחר מספר שנים, משה רכש אדמות חדשות סמוך למחנה שמונים, לשם עבר לגור עם העברת הפנימייה. רוב המקום היה מורכב מצריפים שוודים ומעט מבנה קשיח. הילדים למדו בבית הספר העממי במושבה, ומשה, שהחינוך היה עבורו ערך עליון בחשיבותו, דאג שהילדים המתחנכים יחושו חדוות למידה. עם הזמן הוכנסו אנשי מקצוע בתחום הטיפולי כמו עובדת סוציאלית – תפקיד אותו מילאה אירמה – או פסיכולוג במשרה חלקית.
בין בני הזוג פרויס לבין משה טואקייר ובני משפחתו נוצר קשר חם ועמוק, שנשמר עוד שנים רבות לאחר שאירמה סיימה את עבודתה בפנימיה. בכלל בני הזוג התאפיינו בקשרים חברתיים עם רבים מתושבי המושבה. אחד מהם, רודי בלום, נהג להתארח אצל בני הזוג מדי שבת בתקופה שלמד במקווה ישראל, עד שמשפחתו הגיעה לארץ ועד שהכיר את אשתו מרים וגם הם הפכו לתושבי המושבה.
אחרי שחזרה מהשליחות אהבה אירמה ללמוד על ירושלים, והצטרפה לקורסים של יד בן-צבי. היה לה אופנוע דיאלים, שעליו רכבה באיטיות ברחבי המושבה עד שהרגישה שהיא לא יציבה ועברה לקלנועית. אורי נהג על הרכב המשפחתי – פז'ו 404 בצבע ירוק בקבוק. גם הוא נהג לאט מאד, ובכל נסיעה עצרו אותו והציעו לו לקנות את האוטו.
לאחר פרישתו לגמלאות התנדב אורי שנים רבות באגודה למלחמה בסרטן, ובמקביל אירמה התנדבה בשנים אלה באגודה למלחמה בסרטן.
תמר, נכדתם של אורי ואירמה, מספרת שלאחר פטירתו של אורי הפכה אירמה לראש המשפחה, כשהיא נלחמת להמשיך להיות עצמאית, סקרנית, חברותית וליהנות ממשפחתה.
תמר ואילן זוכרים סיפורים על הכלבה של המשפחה – בולי, כלבת בול-טרייאר. ועד היום בני גילה של רוני ואחרים מזכירים את הכלבה המיוחדת בולי. את הכלבה קיבל אורי במתנה מקצין בריטי, והביא אותה לארץ. "במשפחה תמיד אמרנו שההוכחה החותכת לאהבתה של אירמה לאורי היתה ההסכמה שלה לטפל בבולי", מספרת תמר. בולי היתה כלבה אגדית במשפחה ובישוב.

אורי נפטר ב- 19/9/1997, יום לאחר שמלאו לו 86. אירמה נפטרה יותר מעשר שנים אחריו, ב- 10/10/2010, בת 99. שניהם קבורים בפרדס חנה.

רוני, בתם של אורי ואירמה, גדלה בפרדס-חנה, התחנכה בבית הספר העממי (כיום: "אלונים"), ובבית הספר החקלאי. כמו רבים מבני גילה וכיתתה היא היתה חברה בשבט אלון של הצופים. בשירותה הצבאי הוכשרה להיות אחות צבאית, ולאחר שחרורה, כאשר ביקרה את הוריה בשליחותם בצרפת נקרתה לפניה ההזדמנות להשתלב בעבודה כאחות רנטגן לעובדי הכור הגרעיני שהוקם באותן שנים בדימונה. רוני קיבלה על עצמה את התפקיד, ולשם כך עברה לגור בבאר שבע, שם הכירה את בעלה צבי ולהם נולדו שני ילדים: תמר ואילן. רוני עבדה כאחות בבית החולים סורוקה בבאר שבע עד פרישתה לגימלאות, ואז חזרה לגור במושבת ילדותה. היא נפטרה בשנת 2021 כשהיא בת 84. בחמש שנותיה האחרונות התגוררה בבית דורות בגן שמואל לאחר שעברה אירוע מוחי קשה בשנת 2015.
ילדיה, תמר ואילן גרים בפרדס חנה.

תמר, נכדתם של אורי ואירמה, גרה היום בביתם של סביה ברחוב עמל בפרדס חנה, יחד עם בעלה אלי סלהוב וארבעת ילדיהם. היא שומרת בחיבה עזה ובגאווה על הסיפורים והזכרונות, תצלומים רבים ופריטים הסטוריים, ומעבירה את סיפורי המורשת הלאה לבני משפחתה.
בבית הראשונים שמור סרט שהופק ביוזמתה של רוני, המספר את סיפורם של הוריה, גינטר (אורי) ואירמה ואת סיפור ילדותה במושבה.

ראיינה וערכה: אירית אורן, אוגוסט 2023