חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

משפחת מרקן

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1933

אלי (פריץ)

1956–1907

ארץ מוצא: וופרטל, גרמניה
מקצוע: סנדלר

הילדא

1979–1909

ארץ מוצא: נויס, גרמניה
מקצוע: בעלת חנות נעלים

סיפור המשפחה

הורינו, הִילְדָא ואלי (פְריץ) מרקן נולדו בגרמניה למשפחות אמידות. אמותיהן היו אחיות, כלומר הם היו בני דודים ולמרות שגרו בערים אחרות הם נפגשו מילדותם.
אבינו היה האמצעי מבין שלושה ילדים שנולדו לסבי. האחות הקטנה נפטרה בינקותה. אחיו הגדול ממנו ב-8 שנים נפטר משחפת בגיל 22. אי לכך, כשגילו שגם אבינו נדבק במחלה, הוא נשלח לסנטוריום בשוויצריה, שהיה הדבר היחיד שהיה ידוע אז כמציל חיים לחולי שחפת. כך הוא בילה את תקופת התיכון שלו בשכיבה במיטה בשוויצריה וכל לימודיו היו מקריאת ספרים.
אמנו היתה הבכורה מבין ארבעה אחים שכולם עלו ארצה לפני המלחמה וגם אמה הגיעה ביום פרוץ מלחמת העולם ה-2.
אבינו "שוחרר" מהסנטוריום בשוויצריה ב-1933, חזר לגרמניה בשנת עלייתו של היטלר לשלטון וכבר בקיץ אותה שנה עלה ארצה. בגלל ניתוח ברגלו להוצאת עצם, הוא לא יכול היה לעמוד הרבה על רגליו. הוא קרא בתלמוד על "יוחנן הסנדלר" ואמר לעצמו: 'אם חכם כזה גדול יכול להיות סנדלר גם אני יכול, מכיוון שזו מלאכה שעושים בישיבה'. חיפש "מַייסטֶר" שיוכל ללמדו את המקצוע ומצא שיש שניים כאלה (דוברי גרמנית) בארץ, האחד בקיבוץ גניגר שלחוף הכנרת והשני מר פְרֶנְקֶל בכרכור וכך הגיע לכרכור ואחר כך לפרדס-חנה.
אמנו התעכבה עוד ועברה להולנד לדוד (אחי אביה) שהיתה לו חנות בגדים יוקרתית (שהמלכה קנתה בה את בגדיה הטובים) כדי ללמוד להיות זבנית יוקרה – ובבואה ארצה היתה למנקה בבתים של אחרים ובתקופת קטיף ההדרים, לאורזת בבית אריזה.
סבנו, אביו של אבינו, התחיל את חייו כמוכר סדקית מארגז שהיה תלוי על צווארו, שממנו מכר את מרכולתו בעברו מדלת לדלת. הוא הצליח בעסקיו ובסוף בנה בית בן 4 קומות שקומת הקרקע היתה חנות בגדי גברים גדולה במרכז העיר נוֹיְס שבארץ הריינוס (היום המדרחוב במרכז העיר – הבית עצמו נהרס במלחמה). ב-1936 בא סבי לביקור בארץ ומצא את בנו גר עם אשתו (אחייניתו של סבי, כזכור) בדירת שלושה חדרים, אלא שבכל חדר גרה משפחה אחרת – המטבח היה משותף במרתף והשירותים מחוץ לבית בביתן עץ. הוא החליט שזו מדינה של חמורים וגמלים והדבר לא מתאים לו. הוא חזר לגרמניה וסופו שנרצח באושוויץ.
בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת התפרסם המחקר שהצביע על כך שנישואין במשפחה, נוהג נפוץ בעיקר בין היהודים, הם מסוכנים וילדים יכולים לצאת "לא בסדר" (והיתה לכך גם דוגמה במושבה). משום כך פחדו הורינו וחיים נולד רק שלוש שנים לאחר נישואיהם ואחותו, חנה = מוּקִי שגיא, נולדה עוד 9 שנים מאוחר יותר.
ב-1937 היו למשפחתנו כמה אירועים משמעותיים: א. חיים נולד; ב. אבינו סיים השתלמותו כסנדלר; ג. עברנו לפרדס-חנה. לצורך "נושא א." נסעה אמנו כחודש לפני האירוע (בדיליג'נס ואוטובוס) לבי"ח בילינסון בפתח-תקווה, שם עבדה בניקיון וסיוע לאחיות עד הלידה. בינתיים שכר אבינו מהמועצה המקומית בפרדס-חנה חדר שישמש כסנדלריה ומאחוריו אזור מגורים והעביר את כל מה שהיה להם לאתר החדש. ההקלה היתה עצומה: לראשונה היו להם שירותים בתוך הבית, מטבח רק שלהם ואפילו אמבטיה. למגורים, שינה, גידול הצאצא ואירוח שימש החדר היחיד שהיה מאחורי הסנדלרייה. הורינו ישנו על מטה שבלילה הוציאו מתחתיה מיטה נוספת והעלו אותה לגובה המיטה העיקרית. כמעט כל שבת היו לפחות אורח/ת אחד/ת, משפחה או חברים ותמיד היה מקום. היום בהתבוננות לאחור, לא ברור לנו איך הצליחו אבל לפעמים גם פַקְט זה עובדה. צריך לזכור שבאותו חדר פרט למיטת ההורים היתה גם מיטת התינוק של חיים, קודם מיטה קטנה ואח"כ יותר גדולה, שני ארונות עם מאות רבות של ספרים, שולחן אוכל ריבועי מטר וחצי בכל צד ו-8 כסאות. אנו לא יודעים אם אבינו קרא את כל הספרים מ-א ועד ת, אבל הוא ידע את תוכנם ויכול היה לצטט מרבים מהם ולהסביר את התוכן של כל אחד ואחד.
אט-אט החלו להכניס לסנדלריה גם נעליים שקנו מבתי-חרושת. זה התחיל בסנדלים ונעלי התעמלות ועבר לנעליים. ב-1942 עברנו לדירה של ממש. דירה גדולה – שני חדרים. המעבר היה בעזרת עגלה רתומה לסוס שעליה הועמס הנדרש להעברה. אבינו הלך ליד העגלה ותמך בדברים שנטו ליפול הצידה וחיים (בן 5) רץ מדקל לדקל, כי ליד העצים היתה אדמת חמרה שהיתה פחות חמה מאשר החול שבאמצע הדרך ולמרות שהיה בנו של הסנדלר, הלך תמיד יחף (כמו כולם).
בדירה החדשה היו כאמור שני חדרים וזו היתה התקדמות גדולה. עד-כדי-כך גדולה שניתן היה להעביר לשם גם את הסבתא (אם אמנו). וכך גרנו ההורים בחדר אחד (וברוב סופי השבוע גם עוד אורח/ת) ובחדר האחר הסבתא וחיים.
אחד הדברים שהפריעו לחיים בתור ילד אחרי המלחמה היה האירוח הרב של קצינים בריטיים בביתנו וזאת בשעה שראינו את הבריטים כעוינים. אבינו ענה לשאלתו של חיים ואמר שזו הייתה דרישת ה"הגנה" כי אמי דברה אנגלית שוטפת ואבי גם-כן הסתדר עם השפה.
את חיים גידלה בעצם הסבתא שכן האמא עבדה "מצאת החמה עד צאת הנשמה" ומכיוון שהסבתא לא למדה עברית גדל חיים עם שפה שניה – גרמנית ודיבר במבטא שתיירים גרמנים אותם הדריך מאוחר יותר לא האמינו שהוא לא נולד בגרמניה.
באשר לשפות, אמנו דיברה שוטפת שש שפות – גרמנית, אנגלית, הולנדית, צרפתית, אידיש, עברית וגם מעט ערבית (פעם נכנס לחנות איש שדיבר ב-8 שפות ועכשיו היו להם ביחד 15 שפות ואף לא אחת משותפת – הוא דיבר שפות סלביות). אבינו דיבר גרמנית ואנגלית אבל היה חלש יחסית בדיבור בעברית (לקרוא הוא קרא הרבה ספרים בעברית, בעיקר בתחום הארכיאולוגיה). חיים זוכר פעם שלקראת הרצאה הוא הרצה לפניו – חיים היה אז ילד – כדי שיתקן לו את העברית. אלי היה ידוע בהתעניינותו בארכיאולוגיה ומונה מטעם האוניברסיטה כממונה לנושא באזור. על-כן כשהיה "אירוע ארכיאולוגי" בסביבה הוא מיד נסע למקום ודיווח לאוניברסיטה על הממצא, משום כך גם ביקרו בביתנו כמה וכמה פרופסורים (לחיים זכורים ידין ואהרוני שבאו להרצות ושהו קודם אצלנו בבית).
אבינו גם השתתף בסוכות 1956 בכנס הארכיאולוגי בירושלים ובסיור של הכנס הזה ברמת רחל. הירדנים פתחו באש על הכנס ורצחו 4 אנשים. הדבר פורסם ברדיו אבל היה חשש גדול לחיי האבא עד שהודיע למשפחת שטרן, שהיה להם מלון ובעקבות כך גם טלפון, שהוא בריא ושלם וימשיך בכנס.
הסנדלרייה הפכה אט אט לחנות נעליים עד כדי כך שהעבירו את תיקון הנעליים לחדר האחורי (זה שהיה קודם לכן חדר המגורים שלנו) והעסיקו שם רק עוד סנדלר שכיר, והחדר הקדמי היה רק עוד למכירת נעליים שהובאו ברובם הגדול מתל-אביב-יפו. לצורך זה נסעו הורינו, ובעיקר אמנו, לת"א ועברו בין בתי החרושת השונים ורכשו נעליים. ברוב המקרים סחבו עד 6 חבילות של קופסאות נעליים בידיהם. השירות היה בהתאם לסטנדרטים האירופאיים וכשהגיעו נעליים שמישהו הזמין, היה אבינו עולה על אופניו ומביא אותם לבית המזמין.
שרות נוסף היה הכנת כפתורים. אנשים באו עם בד שיתאים לשמלה/בגד החדש ואמנו, בעזרת מכשיר מיוחד לדבר, הכינה כפתורים מאותו בד.
חנות הנעליים הייתה עם תקרה גבוהה (מזגנים לא היו באותה תקופה) והיה זה מקום קריר באופן יחסי בימי החמסין, אבל לא היתה זו הסיבה היחידה לבואם של אנשים. רבים באו פשוט לשבת ולשוחח, אבל כשזה הפריע למכור נעליים, זה היה לפעמים "יותר מדי".
הורינו, ובעיקר האמא, היו אנשי נתינה. האמא התנדבה כעוזרת אחות, למשל כשאוטובוס נסע ורבים ישבו עם המרפקים מחוץ לחלון והאוטובוס התחכך באוטו אחר, הגישו עזרה ראשונה בקופת החולים ואמנו עזרה לאחות חסיה (מוגילבסקי) לטפל בפצועים.
ב-2 ביולי 1957, כשחיים היה במודיעין חיל אויר במחנה מטה החיל ברמלה, הוא קיבל הודעה שאביו חולה ועליו להגיע הביתה. הוא נסע בטרמפים לתל אביב ומשם באוטובוס לפרדס-חנה וכשהגיע הביתה ראה שאביו נפטר. אלי היה בחנות, חש לא טוב, עלה על אופניו ורכב הביתה ועד שבא הרופא הוא כבר נפטר. אשתו, אימנו, קנתה באותו יום נעליים בתל אביב וחזרה כשהיא סוחבת קופסאות נעליים, ללמוד על אסונה (לא היו באותה תקופה טלפונים ניידים). אבינו נקבר בבית העלמין בפרדס חנה וברבות השנים נקברה גם אימנו לידו (ובהמשך אותה שורה קבטרה גם הסבתא – יוליה כהן לבית פלץ).
אמנו המשיכה עם חנות הנעליים עד שכבר לא יכלה ומכרה אותה לאחים רובינשטיין, אבל החנות דעכה תוך זמן מה. אמנו חיה כמה שנים לבד ואז עברה לגור עם מרטין אֶלְזֶסֶר במושב מולדת. אנחנו, ילדיה, לא אהבנו במיוחד את מרטין, אבל הוא היה טוב אליה עד שחולשתה גרמה כמה פעמים לנפילתה והיא עברה לבית הורים בחיפה. חיים שרת באותו זמן כקצין במטה ח"א וגר בקיראון אבל פעמיים בשבוע נסע לבקר אותה. ביקרו אותה גם אחותה וגיסתה שגרו בחיפה וכמו-כן מִיצָה נסים לבית מיכלסון (ואנחנו מוקירים לה על זה תודה רבה). ב-31 יולי 1979 עצמה עיניה לעד ונקברה עפ"י בקשתה בפ"ח ליד אבינו.
יהי זכרם ברוך.

כתבו: חיים מרקן ומוקי (חנה) שגיא, אוגוסט 2020

הורינו, הִילְדָא ואלי (פְריץ) מרקן נולדו בגרמניה למשפחות אמידות. אמותיהן היו אחיות, כלומר הם היו בני דודים ולמרות שגרו בערים אחרות הם נפגשו מילדותם.
אבינו היה האמצעי מבין שלושה ילדים שנולדו לסבי. האחות הקטנה נפטרה בינקותה. אחיו הגדול ממנו ב-8 שנים נפטר משחפת בגיל 22. אי לכך, כשגילו שגם אבינו נדבק במחלה, הוא נשלח לסנטוריום בשוויצריה, שהיה הדבר היחיד שהיה ידוע אז כמציל חיים לחולי שחפת. כך הוא בילה את תקופת התיכון שלו בשכיבה במיטה בשוויצריה וכל לימודיו היו מקריאת ספרים.
אמנו היתה הבכורה מבין ארבעה אחים שכולם עלו ארצה לפני המלחמה וגם אמה הגיעה ביום פרוץ מלחמת העולם ה-2.
אבינו "שוחרר" מהסנטוריום בשוויצריה ב-1933, חזר לגרמניה בשנת עלייתו של היטלר לשלטון וכבר בקיץ אותה שנה עלה ארצה. בגלל ניתוח ברגלו להוצאת עצם, הוא לא יכול היה לעמוד הרבה על רגליו. הוא קרא בתלמוד על "יוחנן הסנדלר" ואמר לעצמו: 'אם חכם כזה גדול יכול להיות סנדלר גם אני יכול, מכיוון שזו מלאכה שעושים בישיבה'. חיפש "מַייסטֶר" שיוכל ללמדו את המקצוע ומצא שיש שניים כאלה (דוברי גרמנית) בארץ, האחד בקיבוץ גניגר שלחוף הכנרת והשני מר פְרֶנְקֶל בכרכור וכך הגיע לכרכור ואחר כך לפרדס-חנה.
אמנו התעכבה עוד ועברה להולנד לדודה (אחי אביה) שהיתה לו חנות בגדים יוקרתית (שהמלכה קנתה בה את בגדיה הטובים) כדי ללמוד להיות זבנית יוקרה – ובבואה ארצה היתה למנקה בבתים של אחרים ובתקופת קטיף ההדרים, לאורזת בבית אריזה.
סבנו, אביו של אבינו, התחיל את חייו כמוכר סדקית מארגז שהיה תלוי על צווארו, שממנו מכר את מרכולתו בעברו מדלת לדלת. הוא הצליח בעסקיו ובסוף בנה בית בן 4 קומות שקומת הקרקע היתה חנות בגדי גברים גדולה במרכז העיר נוֹיְס שבארץ הריינוס (היום המדרחוב במרכז העיר – הבית עצמו נהרס במלחמה). ב-1936 בא סבי לביקור בארץ ומצא את בנו גר עם אשתו (אחייניתו של סבי, כזכור) בדירת שלושה חדרים, אלא שבכל חדר גרה משפחה אחרת – המטבח היה משותף במרתף והשירותים מחוץ לבית בביתן עץ. הוא החליט שזו מדינה של חמורים וגמלים והדבר לא מתאים לו. הוא חזר לגרמניה וסופו שנרצח באושוויץ.
בסוף שנות ה-20 של המאה הקודמת התפרסם המחקר שהצביע על כך שנישואין במשפחה, נוהג נפוץ בעיקר בין היהודים, הם מסוכנים וילדים יכולים לצאת "לא בסדר" (והיתה לכך גם דוגמה במושבה). משום כך פחדו הורינו וחיים נולד רק שלוש שנים לאחר נישואיהם ואחותו, חנה = מוּקִי שגיא, נולדה עוד 9 שנים מאוחר יותר.
ב-1937 היו למשפחתנו כמה אירועים משמעותיים: א. חיים נולד; ב. אבינו סיים השתלמותו כסנדלר; ג. עברנו לפרדס-חנה. לצורך "נושא א." נסעה אמנו כחודש לפני האירוע (בדיליג'נס ואוטובוס) לבי"ח בילינסון בפתח-תקווה, שם עבדה בניקיון וסיוע לאחיות עד הלידה. בינתיים שכר אבינו מהמועצה המקומית בפרדס-חנה חדר שישמש כסנדלריה ומאחוריו אזור מגורים והעביר את כל מה שהיה להם לאתר החדש. ההקלה היתה עצומה: לראשונה היו להם שירותים בתוך הבית, מטבח רק שלהם ואפילו אמבטיה. למגורים, שינה, גידול הצאצא ואירוח שימש החדר היחיד שהיה מאחורי הסנדלרייה. הורינו ישנו על מטה שבלילה הוציאו מתחתיה מיטה נוספת והעלו אותה לגובה המיטה העיקרית. כמעט כל שבת היו לפחות אורח/ת אחד/ת, משפחה או חברים ותמיד היה מקום. היום בהתבוננות לאחור, לא ברור לנו איך הצליחו אבל לפעמים גם פַקְט זה עובדה. צריך לזכור שבאותו חדר פרט למיטת ההורים היתה גם מיטת התינוק של חיים, קודם מיטה קטנה ואח"כ יותר גדולה, שני ארונות עם מאות רבות של ספרים, שולחן אוכל ריבועי מטר וחצי בכל צד ו-8 כסאות. אנו לא יודעים אם אבינו קרא את כל הספרים מ-א ועד ת, אבל הוא ידע את תוכנם ויכול היה לצטט מרבים מהם ולהסביר את התוכן של כל אחד ואחד.
אט-אט החלו להכניס לסנדלריה גם נעליים שקנו מבתי-חרושת. זה התחיל בסנדלים ונעלי התעמלות ועבר לנעליים. ב-1942 עברנו לדירה של ממש. דירה גדולה – שני חדרים. המעבר היה בעזרת עגלה רתומה לסוס שעליה הועמס הנדרש להעברה. אבינו הלך ליד העגלה ותמך בדברים שנטו ליפול הצידה וחיים (בן 5) רץ מדקל לדקל, כי ליד העצים היתה אדמת חמרה שהיתה פחות חמה מאשר החול שבאמצע הדרך ולמרות שהיה בנו של הסנדלר, הלך תמיד יחף (כמו כולם).
בדירה החדשה היו כאמור שני חדרים וזו היתה התקדמות גדולה. עד-כדי-כך גדולה שניתן היה להעביר לשם גם את הסבתא (אם אמנו). וכך גרנו ההורים בחדר אחד (וברוב סופי השבוע גם עוד אורח/ת) ובחדר האחר הסבתא וחיים.
אחד הדברים שהפריעו לחיים בתור ילד אחרי המלחמה היה האירוח הרב של קצינים בריטיים בביתנו וזאת בשעה שראינו את הבריטים כעוינים. אבינו ענה לשאלתו של חיים ואמר שזו הייתה דרישת ה"הגנה" כי אמי דברה אנגלית שוטפת ואבי גם-כן הסתדר עם השפה.
את חיים גידלה בעצם הסבתא שכן האמא עבדה "מצאת החמה עד צאת הנשמה" ומכיוון שהסבתא לא למדה עברית גדל חיים עם שפה שניה – גרמנית ודיבר במבטא שתיירים גרמנים אותם הדריך מאוחר יותר לא האמינו שהוא לא נולד בגרמניה.
באשר לשפות, אמנו דיברה שוטפת 6 שפות – גרמנית, אנגלית, הולנדית, צרפתית, אידיש, עברית וגם מעט ערבית (פעם נכנס לחנות איש שדיבר ב-8 שפות ועכשיו היו להם ביחד 15 שפות ואף לא אחת משותפת - הוא דיבר שפות סלביות). אבינו דיבר גרמנית ואנגלית אבל היה חלש יחסית בדיבור בעברית (לקרוא הוא קרא הרבה ספרים בעברית, בעיקר בתחום הארכיאולוגיה). חיים זוכר פעם שלקראת הרצאה הוא הרצה לפניו – חיים היה אז ילד – כדי שיתקן לו את העברית. אלי היה ידוע בהתעניינותו בארכיאולוגיה ומונה מטעם האוניברסיטה כממונה לנושא באזור. על-כן כשהיה "אירוע ארכיאולוגי" בסביבה הוא מיד נסע למקום ודיווח לאוניברסיטה על הממצא, משום כך גם ביקרו בביתנו כמה וכמה פרופסורים (לחיים זכורים ידין ואהרוני שבאו להרצות ושהו קודם אצלנו בבית).
אבינו גם השתתף בסוכות 1956 בכנס הארכיאולוגי בירושלים ובסיור של הכנס הזה ברמת רחל. הירדנים פתחו באש על הכנס ורצחו 4 אנשים. הדבר פורסם ברדיו אבל היה חשש גדול לחיי האבא עד שהודיע למשפחת שטרן, שהיה להם מלון ובעקבות כך גם טלפון, שהוא בריא ושלם וימשיך בכנס.
הסנדלרייה הפכה אט אט לחנות נעליים עד כדי כך שהעבירו את תיקון הנעליים לחדר האחורי (זה שהיה קודם לכן חדר המגורים שלנו) והעסיקו שם רק עוד סנדלר שכיר, והחדר הקדמי היה רק עוד למכירת נעליים שהובאו ברובם הגדול מתל-אביב-יפו. לצורך זה נסעו הורינו, ובעיקר אמנו, לת"א ועברו בין בתי החרושת השונים ורכשו נעליים. ברוב המקרים סחבו עד 6 קופסאות אתם, ביד. השירות היה בהתאם לסטנדרטים האירופאיים וכשהגיעו נעליים שמישהו הזמין, היה אבינו עולה על אופניו ומביא אותם לבית המזמין.
שרות נוסף היה הכנת כפתורים. אנשים באו עם בד שיתאים לשמלה/בגד החדש ואמנו, בעזרת מכשיר מיוחד לדבר, הכינה כפתורים מאותו בד.
חנות הנעליים הייתה עם תקרה גבוהה (מזגנים לא היו באותה תקופה) והיה זה מקום קריר באופן יחסי בימי החמסין, אבל לא היתה זו הסיבה היחידה לבואם של אנשים. רבים באו פשוט לשבת ולשוחח, אבל כשזה הפריע למכור נעליים, זה היה לפעמים "יותר מדי".
הורינו, ובעיקר האמא, היו אנשי נתינה. האמא התנדבה כעוזרת אחות, למשל כשאוטובוס נסע ורבים ישבו עם המרפקים מחוץ לחלון והאוטובוס התחכך באוטו אחר, הגישו עזרה ראשונה בקופת החולים ואמנו עזרה לאחות חסיה (מוגילבסקי) לטפל בפצועים.
ב-2 ביולי 1957, כשחיים היה במודיעין חיל אויר במחנה מטה החיל ברמלה, הוא קיבל הודעה שאביו חולה ועליו להגיע הביתה. הוא נסע בטרמפים לתל אביב ומשם באוטובוס לפרדס-חנה וכשהגיע הביתה ראה שאביו נפטר. אלי היה בחנות, חש לא טוב, עלה על אופניו ורכב הביתה ועד שבא הרופא הוא כבר נפטר. אשתו, אימנו, קנתה באותו יום נעליים בתל אביב וחזרה כשהיא סוחבת קופסאות נעליים, ללמוד על אסונה (לא היו באותה תקופה טלפונים ניידים). אבינו נקבר בבית העלמין בפרדס חנה וברבות השנים נקברה גם אימנו לידו (ובהמשך אותה שורה קבטרה גם הסבתא – יוליה כהן לבית פלץ).
אמנו המשיכה עם חנות הנעליים עד שכבר לא יכלה ומכרה אותה לאחים רובינשטיין, אבל החנות דעכה תוך זמן מה. אמנו חיה כמה שנים לבד ואז עברה לגור עם מרטין אֶלְזֶסֶר במושב מולדת. אנחנו, ילדיה, לא אהבנו במיוחד את מרטין, אבל הוא היה טוב אליה עד שחולשתה גרמה כמה פעמים לנפילתה והיא עברה לבית הורים בחיפה. חיים שרת באותו זמן כקצין במטה ח"א וגר בקיראון אבל פעמיים בשבוע נסע לבקר אותה. ביקרו אותה גם אחותה וגיסתה שגרו בחיפה וכמו-כן מִיצָה נסים לבית מיכלסון (ואנחנו מוקירים לה על זה תודה רבה). ב-31 יולי 1979 עצמה עיניה לעד ונקברה עפ"י בקשתה בפ"ח ליד אבינו.
יהי זכרם ברוך.

כתבו: חיים מרקן ומוקי (חנה) שגיא, אוגוסט 2020

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות


  • מרקן הילדא ואלי