יוציס רות ובומה

סיפור המשפחה

רות ובומה נולדו במזרח אירופה למשפחות ציוניות ועלו ארצה בגפם, כל אחד לחוד, ממניעים ציוניים. למרות התנאים הקשים בארץ ישראל, מחסור, צנע וחוסר ביטחון, באותה תקופה, העלייה ארצה הייתה, עבורם, אידאל ציוני מלהיב וחשוב ליישוב ארץ ישראל.
רות ובומה השתקעו, בנפרד, במושבה פרדס חנה בשנות ה-30 של המאה העשרים, כי בה אפשר היה למצוא, באותן השנים, עבודות מזדמנות. שם הכירו והתחתנו. נולדו להם שלושה ילדים: עדה (1940), דני (1943) ושושי (1954).
בומה (אברהם) יוציס  (1909 – 1989)
בומה נולד וגדל בבסרביה אשר במולדובה (חבל ארץ זה עבר גלגולים: היה שייך לרומניה, רוסיה, ברית המועצות וכיום הוא רפובליקת מולדובה). בומה נולד אחרי הפרעות (פוגרומים) המחרידות ביהדות בסרביה. טראומת הפרעות הייתה מניע מרכזי של עלית בני הדור הצעיר ארצה. אביו נפטר בהיותו ילד ואמו ניהלה מכולת סיטונאית וגידלה 8 ילדים. הם היו משכילים: דוברים וכותבים עברית רהוטה, בנוסף לאידיש ורומנית, והיו בקיאים בספרות עברית, דקדוק ולימודי יהדות. כולם היו פעילים בהגשמה ציונית וששה מהם עלו ארצה, בתקופות שונות.
בומה עלה ארצה ב-1935 והשתקע בפרדס חנה, בה החל לעבוד בבניין, בחקלאות ובייבוש ביצות. מקום עבודתו הראשון היה בית חרושת לבלוקים. בומה שלא היה מורגל בעבודה פיזית, עשה מאמצים גדולים לבצע את עבודתו לשביעות רצון המעסיקים. הוא נשא לבנים לפיגום עליון. בזמן העבודה, גילו חבריו אשר עבדו למטה, שדם זב מידיו המיובלות, אך הוא לא העז להתלונן. אחת העבודות החלוציות החשובות באותם הימים היתה יבוש ביצות, במטרה לבער את מחלת המלריה הקטלנית. בומה עבד ביבוש ביצות כברה, באגן נחל התנינים. לימים סיפר בגאווה על עבודות הייבוש של החלוצים, כאשר פלג גופם התחתון שקוע היה בתוך מי הביצות.
בומה השתייך לארגון ה"הגנה" והיה יוצא, בלילות, לאימונים ולפעילות מבצעית במשלטי מגן, בפאתי המושבה פרדס חנה.
בזכות השכלתו ושליטתו בשפה העברית, בומה מונה למנהל חשבונות של "קופת מלווה וחיסכון" (כיום "בנק הפועלים"). שם התבלט ועד מהרה מונה למנהל הסניף, הקים וניהל עוד 4 סניפי בנק באזור השרון.
בומה היה פעיל מאד בעשייה ציבורית ענפה, בוועדות מקומיות והשקיע את מירב זמנו הפנוי, ואת מרצו, בהתנדבות, בהקמת מוסדות המושבה, ארגונים מקומיים, מוסדות חינוך, בינוי ושיכון, תעשיה ורווחה, קליטת עליה. הוא יזם, יסד וקידם את הקמת שכונת נווה אשר, והיה שותף להקמת שיכון למרחב, בית-ספר התיכון האזורי, בית יד לבנים, הועד למען החייל ועוד. מועצת המושבה הציעה לבומה, פעם אחר פעם, להתמנות לראש המועצה, אבל הוא דחה את הבקשה בגלל מחויבותו לניהול הבנק. משך שנים רבות היה סגן ראש המועצה (בהתנדבות) ותרם תרומה משמעותית לפיתוח המושבה.
בומה ניחן בכושר ביטוי, יכולת אירגונית, חזון, חוש הומור וטיפוח קשרים חברתיים. הוא בלט בפעילותו החברתית והתרבותית בפרדס חנה והיה אהוב על כל שדרות התושבים. בומה היה גם חביבם של ילדי השכונה: הם היו נוהגים להתקהל סביבו בחצר, שעה שהיה ישוב על מדרגות המרפסת, ומספר להם אנקדוטות, בדיחות וסיפורים משעשעים. הוא הרבה לכתוב, לפרסם ולהקריא פיליטונים היתוליים, מסות, שירים ומאמרים העוסקים בהווי המושבה וההיסטוריה שלה. הוא הניח כ- 100 כתבים מפרי עטו (המשפחה עומדת לפרסם את קובץ כתביו). אחת היצירות החקוקות בזיכרון התושבים הוותיקים הוא השיר המטלטל "דומם" אשר נכתב לזכר בני המושבה אשר נפלו במלחמת העצמאות (מצורף). בומה הקריא אותו בטקס חנוכת "יד לבנים" בכיכר המושבה, ביולי 1953, בנוכחות אלפי תושבים, שעה שהזעזוע על אבדות המלחמה היה טרי וכואב, ותושבי המושבה הצעירה הכירו את הנופלים וחשו כמשפחה שכולה אחת.

רות יוציס  (1916 – 1996)
רות נולדה באזור כפרי בפולין למשפחה בת 4 ילדים. היא הייתה ילדת טבע וסיפרה בגעגועים כיצד אהבה לטייל בילדותה ביערות, למרגלות נוף הרי הקרפטים, מוקסמת מההרים, השדות, הנחלים ומפלי המים. היא נהגה ללקט פירות יער, פטריות ולקטוף פרחי בר. בגיל 9 משפחתה עברה לבוקרשט, רומניה. עקירתה מהטבע והנוף הכפרי, והמעבר למגורים בדירה קטנה, בעיר גדולה, היה עבורה אירוע טראומתי מכאיב, לכל החיים.
להלן סיפור עלייתה ארצה, כפי שרשמה מפיה נכדתה, קרן, בפרויקט "שורשים":
"עליתי ארצה מרומניה בשנת 1937. אף על פי שבעיר הבירה לא היו גילויי אנטישמיות, השתייכתי לתנועת נוער ציונית "מכבי", אשר מטרתה היתה לעלות ארצה בהקדם האפשרי. לקראת העלייה, נשלחתי עם קבוצת צעירים לתקופת הכשרה בכפר נידח ברומניה, שם עסקנו בעבודה חקלאית והמתנו לקבלת אשרת עליה (סרטיפיקט) ממשלת המנדט הבריטי בארץ ישראל. הייתי בין קומץ המאושרים שקיבלו אשרה וזכות לעליה. לאחר מסע ארוך ומתיש, בו חצינו ארצות, הפלגנו ארצה באניה. העגינה בנמל חיפה היתה רגע מרגש, בלתי נשכח. משפחתי וחברי אשר לא השתייכו לתנועת נוער ציוני, או לא זכו לאשרת עלייה, נשארו בגולה. רבים סבלו מפרעות והפכו נרדפים כשפרצה מלחמת העולם השניה, כעבור שלש שנים.
"לאחר תקופה קצרה במושבה אבן יהודה, השתקעתי בפרדס חנה, בה עבדתי בנטיעת פרדסים ועבודות חקלאיות מזדמנות. זכורים לי השרב והחום הכבד שלא היינו מורגלים אליו באירופה. עבדתי בפרדסים צעירים, ללא פיסת צל, וסבלתי ממיגרנות. בנוסף למחסור במזון, מחלות והעדר שירותים מינימליים, היתה זו תקופת "המאורעות". הערבים תקפו את הישוב היהודי ונפלו קורבנות רבים ובהם חבר ילדות קרוב.
"בשנת 1940 התחתנתי עם בומה והקמנו משפחה נפלאה.
"למרות התנאים הקשים מנשוא, העלייה ארצה היתה מעשה ציוני גדול ומלהיב. מי שלא זכו לעלות ארצה בתקופה ההיא היה קורבן לתלאות מחרידות ושואת מלחמת העולם השניה".
בשנות החמישים המוקדמות השתלמה רות בהדרכה סוציאלית, וגיויסה לטיפול בעולים החדשים אשר שוכנו במחנות עולים ובמעברות שהוקמו בפאתי פרדס חנה. רות ראתה בעבודה זו שליחות והקדישה את כל כוחה, מרצה וגם זמנה הפנוי לחינוך ולהדרכת העולים. עבודה זו גרמה לה סיפוק רב, אבל לא פחות מכך  – תסכול, נוכח העדר ידע של רבים מהעולים אשר הגיעו מארצות מתפתחות. היא נאלצה להסביר להם מה זה בית שימוש, תחתונים, היגיינה, חיטוי, תזונה.  לצורך המחשה היא שכרה את שירותיו של הצייר זאב פרקש, שהיה בעצמו עולה חדש. לימים היה זאב לקריקטוריסט הבולט והנודע. הוא אייר עבורה את המסרים שביקשה, והיא הציגה אותם לעולים בעזרת פנס קסם. רות קיבלה כמה פעמים הכרת תודה ותעודות הוקרה על תרומה המסורה והיעילה לקליטת עליה.

פרידה מהמושבה
הנהלת בנק הפועלים הציעה לבומה ודרבנה אותו פעמים רבות במשך שנים להתמנות למשרות בכירות באזור תל אביב. בומה ורות התלבטו מאד בשל הקשרים השורשיים שהיו להם עם המושבה ותושביה. ראש המועצה כתב מכתב להנהלת הבנק בבקשה לסכל את התכנית. לבסוף, רות ובומה נעתרו להפצרות ההנהלה, המשפחות והחברים אשר התגוררו באזור המרכז, והם החליטו לעזוב את פרדס חנה בשנת 1958.
עזיבת פרדס חנה וההתנתקות מהמושבה שהם היו בין מייסדיה, ובמיוחד מהתושבים והחברים, היו קשים ולעיתים טראומטיים, במיוחד לבומה. לימים, בומה התקדם ומונה למנהל בכיר של כל סניפי אזור תל אביב, אבל קשריהם הרגשיים והאישיים של רות ובומה עם פרדס חנה ותושביה הוותיקים, ליוו אותם כל חייהם.

כתב: דן יציב (יוציס), דצמבר 2020

דּומָם
את השיר "דומם" כתב בומה יוציס
לזכר בני המושבה אשר נפלו במלחמת העצמאות.
השיר הוקרא בטקס חנוכת יד לבנים בנוכחות אלפי תושבי פרדס חנה  (5/7/1953)

דומם, ללא הגה וניב,
עִצרו הנשימה והקשיבו !
נשמות גיבורים מרחפות מסביב
אשר את חייהם הקריבו.

אשר בדמם התוסס והחם
הרוו במולדת כל עמק והר
אשר למוות חרפו את נפשם ובגופם
חסמו את דרכי כל אויב וצר.

אשר מול פלדה אכזרית וקרה
הם עמדו כילדים
עם בת צחוק על פנים…
"אימא…" קראו, והיא לא הייתה
אז נפלו וחבקו את אדמת המכורה
לנצחים…

בהרי יהודה וירושלים
בכביש לטרון ובהרי אפרים
בין צוקי הקסטל והר  ציון
במשמר העמק וניר עציון
בערבות הנגב ובגליל בהרים
שם נפלו גיבורים!
גיבורי מושבתי …

בחולות השומרון מול להט חמה,
בין עצי התפוז, האלון והשקד
שם גדלו לעמי גיבורי מלחמה
מוכנים לעלות על מוקד…

ובצאת הנערים לקרב בהרים
ההרים אז נסוגו אחור…
ראשיהם הרכינו צוקי הסלעים
בצעוד ילדים לקראת מוות…

…והם, ילדים היו רק אתמול
בצל הדקלים שחקו שם בחול,
צחוק עליז השתפך בחוצות של הכפר
נדמה, רק  תמול היה הדבר…
וברדת הערב, העוד תזכרו ?
אימהות לילדים אז הביתה קראו
וניגון כה ערב של שמות יקרים
התרונן ברחובות השקטים:

יהונתן!… אריה!… עזרא!… יעקב!…
התגלגל  הניגון מרחוב אל רחוב…
ראובן! … דוד… שלמה… מיכאל…
כה נוגה כה ערב רֶנֶן זה הצטלצל…
משה… אהרון… שלום… בנימין… שמות יקרים
הֵדָם אז נשמע הרחק בהרים…

גם היום עוד נשמעת זעקה בהרים:
אַייכֶם? אַייכֶם? בנים יקרים?
אֵם פצועה מֵאַנָה להנחם
על בנים שהלכו ויותר לא תראם…
ועונֶה לקראתה ההד בהרים:
"נפלנו בקרב אבל לא לחינם
אנו כבשנו מולדת לעם
אנו סללנו הדרך…";

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  בומה יוציס קורא שיר שכתב – חנוכת בית יד לבנים
• 
  יוציס בביקור בן גוריון במושבה
• 
  יוציס בביקור מקלף במושבה
• 
  בומה יוציס (במרכז) בעת יבוש ביצות כברה