חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

משפחת זית

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1937

צדוק

–9999

ארץ מוצא: קישינב, חבל בסרביה
מקצוע: פקיד בדואר

אטיה

2003–1915

ארץ מוצא: צ'דרלונגה, חבל בסרביה
מקצוע: עקרת בית

סיפור המשפחה

"פרדס חנה בשבת
עצי תות וגויאבה
פיג'ויה ושסק
שמצלים על כל הדשא
בבית הקסום ההוא בנוה אשר
בית מלא בסיפורים משנים ארוכות
שכל כך הרבה אנשים עברו בו והכירו אותו מקרוב,
נהנו מאירוח מאיר פנים גם טיפול חם ומסור,
שלך סבתא אטקה אהובה וסבא צדוק – זכור לטוב.
החצר הנפלאה בה גדלה אמא
היתה גם בשבילנו גן משחקים וקן לסיפורים;
על השכונה, על אנשים, שכנים, חברים.
ופה "גן ברכה"– הגן של כל ילדי השכונה,
וכאן עמדה מכולת והיה בה כל הטוב שאפשר היה לקחת בהקפה…
ולא רחוק מכאן צופה מגדל המים עליו הופקד סבא לשמירה
וזכרון מתוק של הנשיקה הראשונה.
איך סיפרת על כך בחצי קריצה ועם סומק מסגיר בושה של נערה צעירה.
כל הרבה סיפרים שישארו איתנו תמיד
ובכולם שזורה דמותך המאירה סבתא שלי הטובה.
פרדס חנה בשבת.
בבית בנווה אשר מישהו אחר עכשיו גר
אך הזכרונות ההם שלנו ישארו איתנו תמיד."
כתב והקריא דרור, בשם הנכדים ליד קברך ביום בו הבאנו אותך למנוחת עולם באדמת המושבה שלך. 18.2.2003 יום שלישי – טז אדר א' תשנ"ג

צדוק ואטיה זית – סיפור חיים
צדוק זית לבית זייץ נולד בקישינב אשר בחבל בסרביה, להוריו נתן ושיינדל זייץ. הצעיר מבין ארבעה בנים. בן ציון, חיים, אליהו וצדוק. סיים את ביה"ס המקצועי אורט, והצטרף לתנועת הנוער הציונית/חלוצית "גורדוניה". אחרי הכשרה חקלאית עלה מקישינוב בשנת 1935 והיה בין מקימי "אבוקה", קומונה שהתיישבה בפרדס חנה. בשנת 1937 עזב את הקבוצה, עלה לגבול הצפון והיה בין המקימים את חניתה במסגרת מבצע "חומה ומגדל". עם חזרתו מהצפון למושבה נישא לאטיה ועבד כנוטר- שוטר עברי בממשלת בריטניה, בשנים המאוחרות של המנדט הבריטי.
עם קום המדינה נכנס צדוק לעבוד בסניף הדואר בפרדס חנה כפקיד עובד מדינה, והתמיד שם במשך עשרות שנים עד פרישתו לגמלאות. בתחילה היה זה בית הדואר הישן (כיום אחת החנויות במרכז המושבה) ובמשמרות של יום ולילה. לימים נבנה הבנין החדש – גדול ומרווח וצדוק מקבל על עצמו את האחריות על המברקה שנחשבה אז כאחת המשוכללות בארץ וחלשה על איזור רחב בפריפריה מסביב לפרדס חנה.
אטיה נולדה בצ'דרלונגה – עיירה קטנה בחבל בסרביה, ב- 31.12.1915 , לשמואל וחיה (לבית זילברמן) לייפסקר, אחות צעירה לריבה ויעקב. האב היה ממכובדי העיירה, כורם ויינן במקצועו, יודע פיוט ומזמור, והיה מהבולטים באירועים חברתיים בזכות כישוריו אלה. האם – חיה, היתה בעלת השכלה אקדמית ורוקחת במקצועה. שפת הבית היתה רוסית, אם כי ההורים שלטו גם ברומנית ואידיש, וידעו היטב גם את העברית דאז – שפת הקודש.
בהיותה בת 16, יתומה משני הוריה, מסיימת אטיה את לימודיה בבית הספר שבעיירה, ומצטרפת לתנועת הנוער "גורדוניה". אחרי שנות הכשרה כמקובל, ב- 1936 עלתה לארץ. כאן הכירה את צדוק, מי שלימים יהיה בן זוגה, ויחד בנו ביתם והיו מראשוני שכונת נווה אשר, בירכתיה הדרומיים של המושבה.
ב- 2.11.1940 חובקים בת בכורה את שולמית – שולה; חמש שנים מאוחר יותר ב- 19.12.1945 נולדת נטע, בת שניה, ובינתיים, צדוק עובד בדואר ואטיה מטופלת בשתי בנותיה, צמודה למטלות הבית. באירופה משתוללת מלחמת העולם השניה והידיעות הקשות על השמדת היהודים מדאיגות. החרדה גוברת לחברים, קרובים, ובראש וראשונה לבני המשפחה שנותרו במזרח אירופה. בני משפחתו של צדוק – אחיו הבכור בן ציון, אשתו שרה ובתם בת השש-עשרה ריבצ'קה – רבקה, נותרו בבוקרשט כאשר הנאצים כובשים את רומניה והם נאלצים לנוס על נפשם מבעוד מועד. אך לרוע מזלם נתיב הבריחה היחידי היא אותה ספינה רעועה "סטרומה". מטולטלת מנמל לנמל, בצפיפות, תלאות וסבל לא יתואר במשך כחודשיים ימים בקור וברעב. לבסוף משולחת מנמל איסטנבול אל הים השחור ב 24.2.42 ובו בלילה מופצצת וכל 769 נוסעיה יורדים למצולות. הארץ רעשה, מאות משפחות הופכות לשכולות ובהן משפחת זית שמתאבלת על מותם של יקיריה.
לימים עיצבה הטרגדיה הזאת את האופי המשפחתי והשפיעה על העקרונות והערכים בהם התאפיין הבית, שהיה מאז בית פתוח, קולט ומארח, עם נתינה מכל הלב למרות שלא אחת נדרשו  לוויתור, הצטמצמות והסתפקות במועט כאשר הקצת שיש מתחלק בין נפשות נוספות. זמן קצר אחרי שנכנסו לביתם ה"גדול" בנוה אשר, ועוד טרם הספיקו להתרווח בו וכבר נקלטת בבית משפחת גרמן שזה עתה (עם תום שנות שלטונו של המנדט הבריטי) שוחררה ממעצרה בקפריסין. משפחת גרמן – ישראל ברטה וחיה'לה בת השנתיים הופכים לבני בית עד אשר נבנה ביתם בשכנות, בנוה אשר המתרחבת.
ובינתיים משפחת זית חובקת את בן ציון/בני, שנולד למזל טוב ב – 28.9.48
עם השנים היה הבית מארח לתקופות קצרות וארוכות אנשים ומכרים, וכאשר גדלו הילדים והתרוקנו החדרים לקחו על עצמם אטיה וצדוק אחריות של הורים אומנים לילדים אשר למדו בגבעת חיים והורחקו מבתי משפחותיהם. במסירות ואהבה נתנו לילדים אלה שנים של חום, תמיכה ובטחון והקשר איתם נשמר גם כאשר בגרו ועזבו לדרכם…
החצר של משפחת זית, כמו הבית, היתה מטופחת: נטועה בעצי פרי, ערוגות ירק ומשק חי קטן. בין עצי הגויאבה, התות, ההדר, השסק, השזיף והזית הסתובבו תרנגולות וברווזים. לעיתים היו אלה מקורותהמחייה של המשפחה ומהם הוכנו התבשילים, הריבות, השימורים והסלטים, והיה בהם די כדי להעניק גם לנזקקים, בשנות הצנע ובתקופות שחייבים היו לצמצם הוצאות מסיבות שונות.
אטיה וצדוק היו אנשי חברה וספר, מעורים היטב במתרחש בארץ, מתנדבים ושותפים לכל אירועי המושבה. החתירה לשלום היתה בראש מעייניהם, ואחרי ששת הימים היו בין אלה אשר תמכו ביציאה מהשטחים הכבושים.
לנו הילדים, היו ההורים מקור השראה של התנדבות ומתן עזרה לכל דורש במאור פנים וברצון טוב, לצד צניעות והסתפקות במועט. ובראש ובראשונה חתירה לשלום עם שכנינו הערבים תושבי הארץ הזאת.

געגועים זה עניין שבין אדם לבין עצמו,
כמו תפילה.
אדם הולך ומחפש את אהוביו בכל מקום,
על האדמה, ומתחתה ובחלום.

יהי זכרם הטוב שמור איתנו תמיד
8.11.2020 כד חשוון תשפ"א

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות


  • זית צדוק ואטיה