דיאמנט זלדה ויצחק

סיפור המשפחה

יצחק דיאמנט וזלדה (לבית סחריס) הכירו בתנועת "החלוץ" בגרודנו: זלדה היתה פעילה מאד ומילאה תפקידים בוועד החלוץ בעיר, ויצחק היה איש עשייה ועקרונות. עד מהרה פרחה האהבה והם החליטו לעלות ארצה, להתחתן ולחיות כחלוצים. בשנת 1925 מממשים את שאיפתם, ומתמקמים בזיכרון יעקב בפחון בן חדר אחד בשכונת התימנים.
יצחק עבד בייבוש ביצות כברה (השטח בין בית חנניה כיום למעגן מיכאל), בפרדסי נזלה ובכל עבודה מזדמנת. הוא חלה במחלת הקדחת שנמשכה לסירוגין במשך כשבע שנים.
בשנת 1927 נולדה בתם הבכורה, פרחיה, ובסוף שנת 1928 נולדה בתוך הפחון בתם השנייה צפרירה. חיי המחסור נמשכים אבל הביחד והאמונה בדרכם מחזקת את רוחם.
לקרובים בארה"ב נודע מצבם הכלכלי והרפואי הירוד ושולחים סרטיפיקטים לבוא אליהם. יצחק דיאמנט כעס מאד ונעלב. הוא קרע את הסרטיפיקטים ואמר: לא בשביל זה באתי לארץ. "ציוני בכל רמ"ח אבריו".
בקצה המושבה פרדס-חנה, שהוקמה בשנת 1929, הוקמה "תל צבי צפונית" – שכונה קיצונית ומבודדת סביבה רק חולות ועזובה,  שמנתה עשרה בתים. משפחתנו היתה אחת מעשר המשפחות הראשונות שהגיעו לשכונה. כמו שאר הבתים, גם הבית שלנו היה בנוי משני חדרים ובקצה מטבח שבו גם אכלנו. כאשר רציתי להגיע בלילה מהחדר למטבח, הייתי צריכה לעבור דרך המרפסת והפחד שלי היה גדול ביותר, מכיוון שהנחשים והעקרבים היו אורחים קבועים על מרפסתנו, פחדנו גם מהתנים, מקול יללותיהם שהיה מפחיד ומצמרר.

הגרוע ביותר היה כשהצטרכתי לצאת לשירותים שהיו בקצה החצר, במבנה קטן מעץ, באמצע בור עמוק המכוסה בחלקו במרפסת מעץ ועליה בנה אבא את שיא השכלול של אז: כסא עם חור באמצע. ההליכה בלילה החשוך היתה מפחידה ומבהילה. המקלחת גם היא היתה בחוץ וכמובן רק מים קרים.
ביתנו היה בית מסורתי, שמרנו על מנהגי היהדות ואת החגים חגגנו במלואם. כשהיינו צריכים לשחוט עוף היינו הולכים אל השוחט. אחר כך היינו לוקחות את העוף הביתה, מורטות את הנוצות ומכשירות אותו לבישול.
כל אותו זמן עבד אבא בחוץ, בחפירת בארות, נגרות, טרקטוריסט, בנין וכל מקצוע נוסף שיכול היה לעזור בפרנסת המשפחה. התקופה היתה לא קלה מבחינה ביטחונית והיה צורך להקים קבוצות שמירה להגן על התושבים מפחד שבטי הבדואים שבסביבה. כעת עבד אבא ביום, ובלילות יצא פעמים רבות לשמירה ולהבטחת הישוב. אמא עבדה בבית ובמשק.
המעסיק הגדול, למעשה היחידי, שהיה באזור מושבות הברון והסביבה היתה חברת פיק"א, ועובדיה היו מובטחים הרבה יותר מכל שכיר אחר. אבא עבד ב"פיק"א" כטרקטוריסט אך פוטר כאשר סירב לנסוע מטעם פיק"א לחרוש בחורן, שכן היה ודאי שהתושבים הערבים שם יגיבו בתוקפנות ואולי גם באש רובים.
שוב היינו לבד בהתמודדות עם קשיי הקיום. אבא עשה כל מלאכה אפשרית במושבה, פתח בורות ספיגה, גזם, ועזר בכל מלאכה חקלאית שנדרש לה. מחוסר ברירה הפעיל אבא את הדמיון, הרצון והכישרון. הוא לקח חביות נפט ישנות, הוסיף לבנים, בוץ ותבן (קש) ובנה תנורים בחצר – טבונים, בהתחלה לנו ואחר כך לשכנים. ההצלחה היתה גדולה, במהרה הלך שם תנוריו לפניו. הזמנות זרמו מישובים רבים באיזור הסמוך ואחר כך גם מכל השומרון ושוב היתה לנו פרנסה שעזרה להעביר את הימים הקשים.
היתה לנו ילדות אהובה ומאושרת, היינו משפחה דלת אמצעים אבל לא נראה שמשהו חסר לנו. כמונו חיו גם הילדים האחרים. לא היינו יוצאות דופן והסתפקנו במה שניתן לנו. אבל עיקר אושרנו וביטחונו בא לנו בזכות הורינו, שעשו הכל כדי לספק לנו את הטוב ביותר, שהיה איכפת להם מאיתנו ושהרגשנו את התמיכה הבלתי מעורערת שנתנו לנו תמיד.
עם פרוץ המאורעות התגייס אבא לנוטרים, הוא היה מפקד קטע בשכונה שהיה מוקף בעמדות. אבא עצמו שמר תמיד בנקודות המסוכנות ביותר ב"בירכת-בטיח" ובגבולות הפרדסים "אחמד-בק" ו-"אחמד-עלי". כמו כן, היה אחראי על הסליקים ועל כיתת כוננות שהיתה מוכנה תמיד לצאת לעזרת יישובי האזור המותקפים (שפיה, גבעת עדה ועוד). אבא שמר, עבד והקים סליקים בפרדס חנה להחביא את הנשק הבלתי לגלי (חוקי) של ההגנה. בזמנו זה היה הדבר הסודי ביותר שהיה במושבה. היום אני כבר יודעת שסליק אחד היה בבית הכנסת ואחד בבאר, אבל בסוד ידעתי תמיד שאפילו אצלנו, בחדר ההורים, מתחת למיטתם היתה מרצפת אחת שאפשר היה להזיזה ומתחתיה בור ובו צנצנת. בתוך הצנצנת, עטוף בבד משומן, החביא אבא את אקדחו. זה היה סוד שקשה היה לנו הילדים לחיות איתו, כי ידענו שאם אבא ייתפס הוא ישלח לכלא.
אחרי זמן מה קיבל אבא עבודה בבנין ואחזקה במחנה של הצבא הבריטי שליד עין-שמר (שדה התעופה). נראה היה שירווח לנו מעט, אבל גם זה נגמר כאשר אבא סרב לדרישה לעבוד בשבת. שוב הגיעו ימי מחסור לביתנו, אבל אבא היה אומר: "את העקרונות צריך למלא ולא רק להאמין בהם" ואנו ידענו שהוא צודק, למרות שלעיתים הלכנו לישון כשכל מה שאכלנו היה עדשים זולים וירקות מגינת הבית, מעט חלב מהרפת וביצים שלא היו מיועדות לשיווק. עוף אכלנו רק באחד משני מקרים – או שאנו היינו חולים או שהעוף היה חולה. כמה אמת יש בבדיחה שחוקה זו…
אבא המשיך להיות פעיל בענייני בטחון ושותף לכל אירוע שהתרחש באיזור. הוא סיפר לנו איך היה שותף פעיל בהקמת קיבוץ כפר גליקסון בימי חומה ומגדל. בזמן המצור על גבעת חיים, בסוף נובמבר 1945, כשהגיעה הקריאה שיש שם חיפוש ומנסים לתפוס עולים חדשים שהגיעו ארצה, יצאו אמא ואבא, בטוחים בצדקת מעשיהם ולא חוששים להקריב אפילו את חייהם למען הארץ. הורי זלדה ויצחק דיאמנט היו אידיאליסטים ואוהבי ארץ ישראל. צורת חייהם מהווים דוגמא ומופת לנתינה ולעזרה לזולת.

ילדיהם של זלדה ויצחק:
פרחיה – נולדה ב-1927. בסיימה את ביה"ס היסודי אלונים, המשיכה שנת לימודים אחת בביה"ס החקלאי בפרדס חנה. לאחר מכן למדה בביה"ס המקצועי ויצ"ו בנחלת יצחק. בסיימה את ביה"ס עבדה במוסד של עליית הנוער בחיפה ובהמשך השתלמה כמורה לבישול. עברה ללמד בצפת בתקופת המצור במלחמה השחרור. לאחר נישואיה לישראל קליין שעברת את שמו להדני, חזרה לפרדס חנה והשתלמה בהוראה והפכה למורה כללית ולימדה בבי"ס אלונים. בהמשך פתחה עם בעלה משרד נסיעות.
נולדו להם שלושה ילדים: חנה, גדעון ואילנה.

צפרירה – נולדה ב-31.12.1928. בסיימה את ביה"ס היסודי למדה בבי"ס מקצועי ויצ"ו בנחלת יצחק. בגמר לימודיה נשלחה ע"י המוסדות הלאומיים לשרות בקיבוץ דורות. ב-1947 חזרה לפרדס חנה ועבדה כמטפלת במוסד עליית הנוער "משק ילדים". נשלחה ע"י "ההגנה" לקורס מורס ואחת לשבוע היתה מאותתת בלילה מעל מגדל המים. ב-1948 גויסה לצה"ל ושרתה בחיל הקשר. לאחר שיחרורה מהצבא עבדה כגננת במחנה עולים בפרדס חנה עד לנישואיה ב-1950 ליוסף וולגשפן (אורן)
נולדו להם שלושה ילדים: אייל, נורית וברוך (בוקי)

אברהם (אברמיק) – בסיימו את ביה"ס היסודי למד באורט. בגמר לימודיו עבד בקיבוץ גן שמואל בתיקון מכונות חקלאיות. בצבא שרת בחיל חימוש. בעת שרותו הצבאי ב-1956 פרצה מלמה קדש. הוא זכה להיות חייל מצטיין. בהמשך השתתף בכל מלחמות ישראל עד לשחרורו ממילואים. כשהשתחרר מהצבא השתלם במקצוע הקירור ובזה עבד שנים רבות.
נישא לאופירה יעקב ונולדו להם שני ילדים: תמר וחיים

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  דיאמנט זלדה ויצחק