חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

משפחת גלפמן

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1932

אליהו

1970–1894

ארץ מוצא: רוסיה
מקצוע: מהנדס

חיה ליפשה

1991–1903

ארץ מוצא: פולין
מקצוע: עקרת בית

סיפור המשפחה

שלוש מתנות – ילדות בפלשתינה א"י
בקיץ תש"ח, בימי הקרבות הקשים ביותר, מלאו לי 13 שנים. את האירוע חגגתי בחיק המשפחה בארוחה חגיגית. לכבוד יום הולדתי, בר מצווה, קיבלתי שלוש מתנות: אקדח פרבלום 9 מ"מ, מצלמה בוקסה קודאק וכל כתבי חיים נחמן ביאליק. סך הכל שלוש מתנות, אבל הן היו לי אבני הסף לכניסה למדינת ישראל שנולדה ממש באותם ימים. על מתנות אלה, שמסמלות ממש את רוח התקופה רציתי לספר.
האקדח
מתנה זו לא היתה סתם גחמה של הורי. מתנה זו היתה מסורת מימי אגודת השומר, שאומצה ע"י חברי כפר גלעדי, שהעבירוה לחברי גדוד העבודה. וכאן המקום להקדים ולספר על הורי.
אבי, אליהו גלפמן ראובני, נולד ברוסיה בשלהי המאה ה-19. הוא גויס כחייל, במלחמת העולם הראשונה, לצבא הצאר. בגמר המלחמה חזר לאודסה חדור ברוח לאומית יהודית והכרת ערך עצמית, חירות ושוויון. מול האנטישמיות ששררה ברוסיה התארגנו, אבי וחבריו, ל"הגנה עצמית" (ארגון שמטרתו הגנה בפני פוגרומים). אבל, היה מי שהלשין עליו לצ'קה ואבי החליט לברוח, לעלות לפלשתינה. בדרכו התעכב בוינה, כדי ללמוד הנדסאות בניין ולהשתתף בבניית ארץ ישראל (לפקיד בנק לא היתה עבודה בארץ). אבי עלה כחלוץ לארץ בשנת 1921 והצטרף לקיבוץ כפר גלעדי שבגליל העליון. בכפר גלעדי נשא לאישה את חיה זיידל, שם הוקמה משפחתנו ונולדה הבת הבכורה חנה.
(סגירת מעגל. הפעילות האחרונה של אבי היתה הקמת בית ספר להנדסאי בניין בבית העולים בפרדס חנה. עשרות תלמידיו נקלטו מיד בעבודה בארץ).
אמי, חיה ליפשה זיידל נולדה בפולין. כחניכת "השומר הצעיר", עלתה כחלוצה לארץ בשנת 1923. מיד עם עלייתה הצטרפה לכפר גלעדי. בכפר גלעדי נוסד גדוד העבודה שביצע עבודות בכל הארץ. כחבר הגדוד אבי נשלח לבנות את רמת רחל. לאחר מכן הגדוד יצא למשימת בניית נמל חיפה. חברי הגדוד חיו בבת גלים. משימה זו נקטעה בגלל הפילוג הנורא בגדוד העבודה.
אבי התקבל לעבודה במשק ברין. משפחתנו עברה להתגורר במחנה העובדים במשק ברין על יד תל אלון. משק ברין הוא סיפור ציוני ממדרגה ראשונה, על סף השכחה. ד"ר ברין היה רופא בחדרה, מאחר שחלה בקדחת, היסב מקצועו והפך ליזם ציוני. ליד תל אלון הקים נחלאות חקלאיות ליהודי גרמניה. נבואת לבו ניבאה רעות. ביום צרה יעלו וימצאו בית ופרנסה. אבי בנה תעלות השקיה לפרדסים, שיינטעו כמקור פרנסה עיקרי לתושבי מגד (השם ניתן על ידי ש"י עגנון). הפולקלור המשפחתי מספר, שבחורף 28/29 כל הגשמים ירדו בלילה או בשבת. השטח היה מוכן לנטיעה באביב. בט"ו בשבט נטעו ילדי העובדים עצים מסביב לחווה. האקליפטוס הגדול, מדרום מערב לחצר, ניטע על ידי חנה אחותי. כשנסתיימה עבודת הבנייה הקימה משפחתנו משק חקלאי בשכונת תל צבי בפרדס חנה. המשק היה מבוסס על רפת ופרדס. ראובן נולד בשנת 1931 ובשנת 1935 נולדתי אני, ברוך, הבן השלישי למשפחת ראובני.
בשנת 1939 פרצה המלחמה העולמית. צבא רומל התקרב מדרום לארצנו. הורי וחבריהם בשכונה החליטו, שהם יגנו על ביתם ולא יברחו ויהי מה. סיפור זה, שהוא כמו פנטסיה, הדהד בזיכרוני כשאלה: היה או לא היה. האם בדיתי מליבי? רק לאחר שנים מצאתי מסמכים המאשרים זיכרונות מימי הילדות. אבי, שהיה חיל בצבא הצאר, לקח על עצמו לאמן את אנשי השכונה. בחצרנו, על עמוד הכביסה, נתלה חישוק ענק – פעמון אזעקה. עם צלצול הפעמון נזעקים הכל אל הנשק. מחסן הנשק הוקם במגד, תחנת גפירים. האימונים היו קשים ועל כך הגיעו תלונות מאנשי השכונה אל המועצה. השכונה התכוננה לימי המצור. בחצרנו פונה האסם מחבילות החציר והתמלא מצרכי מזון. בצל עץ הגויאבה הגדול התחילו לכבוש זיתים, מלפפונים ועוד. התקבלו ארגזים עם שתילי חיטה וכל משפחה שתלה שדה חיטה. (מכיוון שבים התיכון היו צוללות של הגרמנים לא הגיעו זרעי חיטה לארץ, והמעט שהיה הונבט בעכו והגיע אלינו כשתילים). בחצרנו נבנה תנור אפייה. חבית עגולה עם מכסה בצורת דלתית מצופה בחמרה, ובתחתיתה מקום להבערת אש מענפי גזם. הכל היה מוכן למאבק קשה.
הגרמנים לא הגיעו. הפעמון צלצל רק פעם אחת, לאחר חמש שנים, כשאבי יצא בראש אנשיו לפרוץ את המצור ש"הכלניות" הטילו על גבעת חיים. התנור שימש את אמי שנים רבות לאפיית חלות שבת.

המצלמה
אם יש איזה סוד, שאין להגידו בקול רם, הוא מילת הקסם פלמ"ח. אסור להגיד, כי מי שאומר עלול להיאסר על ידי האנגלים. אבל הכמיהה להיות כמוהם עצומה. לתור את הארץ ולהכירה. לטייל בכל מקום, לאהוב את נוף ארצנו ממגע ישיר. ולשם כך היה דרוש מקל קפ"פ. פשטנו על הפרדסים המוזנחים, שרבו בהם הסורים, וגזמנו ענף חושחש, מקל קפ"פ באורך תקני, 110 ס"מ בדיוק. עם מקל זה אפשר לטפס על דיונות החולות הזקופות והגבוהות, לגרש תנים וכלבים. מרגישים בטוח. משני מקלות ושתי שמיכות מקימים אוהל סיירים. אין בעיה לצאת מהבית. מקל ועליו קשורה גופיה אפשר לתקשר – סמפור, שלושה מקלות המחוזקים בקשר מוט  – והרי לך תורן ואפשר להניף את דגל הלאום בגאווה. המצלמה הפשוטה מנציחה את הטיולים.
הימים ימי מתח. השלטון הבריטי עוין ותנועת המרי מתקוממת. הילדים עוזרים בפרנסת הבית. העבודה שהייתי הכי גאה בה היה קציר ירק לפרות. להשחיז את החרמש חד חד  לעמוד יציב ברגלים מפוסקות. איזה עוצמה, מי ישווה לי כשהחרמש מונף והירק מוטל לרגלי. לפני הלימודים הייתי הולך לחלק חלב לשכנים שאין להם רפת. באחד הבקרים, לאחר שמחנה 80 נפרץ על ידי האצ"ל, המתח ממש מורגש באוויר. שריוניות צבא נעות בכביש כאיום על תושבי פרדס חנה. והנה לקראתי שריונית שיורה מעל ראשי. שני כדים בידיי. אני אומר לעצמי: אסור להראות פחד. אני אומר לעצמי: הרי לא תעזו אם לא אברח. נשארתי לבד על הכביש ורצתי לביתו של אליעזר השומר, רגלי פקו.

כל כתבי ביאליק
ביאליק המשורר הלאומי הנערץ. למרות שהלך לעולמו עוד לפני שנולדתי, רוחו מפעמת בכל אירוע ואירוע. מסדר חגיגי מסתיים בשירת "תחזקנה". אל ההגדה של פסח נוספה הפואמה "קומו תועי מדבר". שחרית שבת בבית ההסתדרות משכה קהל רב. ההרגשה, אנו מקימים כאן משהו חדש. חיי תרבות בחברה השומרת על חופש שוויון חרות וצדק. אזרחי המושבה היו חלוצים שכירי יום ללא הון ואת המפעלים המוקמים הקימו כקואופרטיבים. אבי עסק בארגונים אלה ערב ערב. הוקמה אגודת "הסכר" להספקת מים להשקיה. הוקם בנק "קופת מלווה חקלאי", אגודה שיתופית בע"מ לספק הון לבניית המשק. הוקמה הצרכניה, כל בו שסיפק את כל צרכי התושבים משרוך נעל ועד ציוד חקלאי. כל תושב הקים את משקו החקלאי. משק, נחלה, שאסור לחלקה פן נקלע לאסון אגררי.
שלושה ילדים היו במשפחתנו. ולכן, נאמר ודובר בפירוש: אחותי תלך אחרי בעלה. אני בן ממשיך, אחי ראובן יצא לכבוש את הים. לאחר גמר בית הספר היסודי יצא ללמוד בבית הספר הימי. הוא לא יצא ללמוד איך להיות ספן, להיות רב חובל, הוא יצא לכבוש את הים, להרחיב את גבולות ישראל.
בית הספר הימי היה בחיפה בצמוד לטכניון. לקראת שנה ב' נגמר התקציב של החבל הימי ונסגרה הפנימיה. האם יפסיק ללמוד? לא נשקלת אפשרות שכזאת, מי יכבוש את הים? באותם הימים קיבוץ שדות ים, שחי כקבוצת הכשרה על יד קרית מוצקין, עלה להתיישב בקיסריה. צריפיו הדלים נשארו נטושים במקומם. נמצא פתרון. ילדי בית הספר הימי יגורו שם. אחי היה אמון על עבודות במשק חקלאי. הוא וחבריו הכשירו את הגרוטאות למגורים. בכל שבת, כשהיה בא הביתה, סיפר על התקדמות הבנייה. מקלחת מטבחון חדר ועוד. אוזני היו כרויות לסיפוריו ודמיוני יצר תמונה של ארץ ילדים (כמו בספרים). והדמיון עובר כל גבול. ארץ הילדים רק ילדים. הוחלט שבחופשת פורים אסע לראות במו עיני את הפלא. חופשת פורים החלה בי"א באדר, יום הזיכרון הלאומי יום תל חי, ועד אחרי החג. ב-י"א באדר התקיימו עצרות בכל הארץ ותנועות הנוער עלו במסע לתל חי. (האירוע היה כל כך חשוב עד שתפילת יזכור, שכתב ברל כצנלסון נכנסה לספר התפילות).
הימים ימי מאבק בספר הלבן, בשלטון הבריטי שמנע מיהודים להתיישב בכל ארץ ישראל.  תנועת "בני עקיבא" החליטה לנצל את המסע לתל חי והטור שלהם, במקום לעלות לתל חי, עלה להתיישבות בביריה. הציב עובדה. הארץ סערה. אבל לפרדס חנה לא הגיעו הידיעות ואני יצאתי באוטובוס לחיפה, אל ארץ הילדים, לראות את הפלא במו עיניי. כל הדרך צפונה חלפנו על פני משמרות צבא ושריוניות שחנו בכל הצמתים. כשהאוטובוס הגיע לעיר התחתית בחיפה נעצר, הנוסעים מיהרו להיעלם. עוצר הוכרז בכל הארץ. נשארתי לבדי בעיר התחתית. עיר ערבית. על כל פנייה שלי לערבי  – היתה התשובה מושלזם (לא יודע). אני לבדי בעיר ערבית. ילד יהודי יחידי ואין עם לדבר. נעמדתי על אי תנועה ממול הנמל, בוכה, מחכה לישועה. למזלי, בשער הנמל חונים מספר נהגים יהודים וביניהם פרבוסקי, שכני מפרדס חנה, שגם הוא נקלע לעוצר מבלי דעת. פרבוסקי אסף אותי אליו. כשהסתיים העוצר בשמונה בלילה, הציע לי לחזור אתו לפרדס חנה. סירבתי. עליתי על קו 14 לקרית מוצקין, לארץ הילדים. אבל איפה ארץ הילדים? מי יודע? למזלי נזכרתי שיש לי בקרית מוצקין בן דוד, בניאל. קרית מוצקין מקום קטן, כולם מכירים את כולם. את ארץ הילדים לא מכירים, אבל את בניאל כן. הגעתי אל אחי. פגישה מופלאה, איך?? בזמן שאחי מכין לי חביתה לארוחת ערב מתחיל רעש אדיר, המרעיד את כל הצריף, קטר ענק מבקיע את החשיכה בפנסו האחד ופולט אש ועשן וקיטור והרעש מחריש אוזניים. לא יאומן. זו לא ארץ הילדים זו ארץ הפלאות.
ימים חולפים. כ"ט בנובמבר משנה את כל חיינו. התקום מדינה יהודית? בינתיים התנועה בכבישים מסוכנת. יריות בגשר רושמיה. ראובן אחי מואס באוטובוס המותקף בכל בוקר בנסיעה לבית הספר, וחובר אל חבריו בפלי"ם שבסיסם בשדות ים. הם לא כובשים את הים, הם עולים להציל את ירושלים. בחודש מאי עשרים וארבעה לוחמי פלמ"ח כובשים את הר ציון, פורצים לעיר העתיקה לחבור לתושבי הרובע.
ראובן נפל על הר ציון. עולמנו התהפך.
משפחת גלפמן החליפה את שמה למשפחת ראובני.
הוקמה מדינת ישראל

סיפר ברוך ראובני 8/11/20

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

  • ראובן גלפמן כתלמיד
    גלפמן ראובן כתלמיד