חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

אלכסנדר זייד על ימי הראשית של כרכור

מזכרונות העבר הקרוב / אלכסנדר זייד, תרגמה רחל בלובשטיין
פורסם ב" דבר", יום רביעי 24 אפריל 1929.

"…

באותה תקופה חלה עלית התימנים, אשר התעוררו לקול קריאתו של שמואל יבנאלי[1]. עזרנו להם להסתדר בעבודה אצל האכרים.
אדמת חוף הים של חדרה נעבדה ע"י השיך חסן סעיד. בבואו הנה לפני עשרים שנה – לפני דברי האכרים – לא היה רכושו אלא שני צמד בקר וגמלים מעט. ועתה פרץ האיש בארץ והיה למחנה בן 150 אוהל; מבני ביתו נשכרו פועלי חדרה ושומריה, ממנו והלאה כפרי בדוים, שהיו רועים את מקניהם על אדמת חדרה; ושם גם שבט טורקמנים חזק, עד גבול כרכור. וכל אלה היו אנשי-ריב ושונאים לנו מפני שלש סבות: השמירה העברית, המרעה ואדמת גן שמואל שהוחזרה לרשות בעליה היהודים. בוקר אחד קרא מוכתר לשלשה חברים (חיים שטורמן, בן-ציון משביץ ואנכי); מהמושבה הצטרפו אלינו עוד שני רוכבים וכעשרה זוגות סוסים עם פועלים ערביים ויצאנו לחרוש את השדות הגזולים. הצ’רקסים ושכניהם התנפלו על החורשים. וזלינסקי – אכר חדרתי – פקד: “קדימה!” והרוכבים הסתערו על האויב. נדמה לי, כי התגרה לא ארכה זמן רב. ראיתי את סוסתו של שטורמן סובבת תחתיו – היא הוכתה בראשה באלה – ובו ברגע חשתי, כי ראשי נופל על חזי ואי אפשר להרימו. היתה זו התעלפות רגעית, תוצאת מהלומה חזקה. ובכל זאת נשארתי יושב על העורף ורדפתי אחרי אחד הצ’רקסים. וכבר נהדף האויב אחור ואנחנו שבים בנצחון. בבית מוכן משתה שמנים לכבודנו, ואחר הסעודה ממשיכים לחרוש וזורעים שבולת שועל, בשביל סוסי השומרים. מופיע "מודיר"[2] מקיסריה, פותח בַבִירָה ומסיים בקוֹנְיֵאק, עוֹרך פרטי-כל, לוקח “בקשיש”[3] הגון ומסתלק.הצ’רקסים נאלצים למשוך את ידיהם מאדמתנו.
….
על יד חדרה נגאלו 15 אלף דונם אדמה שהיא אדמת כרכור. המקום הזה נודע לקן הגנבים והרוצחים. אכרי חדרה מאנו לזרוע את שדות כרכור וחנקין הציע לפני “השומר” לארגן שם קבוצת כבוש. חברי הקבוצה גרו ב“חושות” ועסקו בפלחה ונטיעת איקליפטים. בשנה הראשונה קרה מקרה כזה: ערבי אחד הרג את איש ריבו ובא עם משפחתו לקבוצה לבקש חסות מפני גואלי הדם, קרובי הנרצח המון ערבים התנפלו על בית הקבוצה. פתחו אש חזקה, אבל חברי הקבוצה יחד עם השומרים השיבו באש והדפום אחור. מחיפה הגיעו “בֶק" ו”אפנדי" ועשו שלום.
לאחר שנה התחילה בכרכור עבודת הבנין. מטעי זיתים ומשתלה. האדמיניסטרטור היה בן-יהודה והאגרונום – זגורודסקי. ניסו להחדיר עבודה זולה. יום אחד באו ערבים בהמון. יגאל הסביר להם כי הם מובאים להתחרות בנו, בעבודה השייכת לנו. הערבים התנצלו והלכו להם. תנאי החיים בכרכור היו גרועים מאוד. ה“חושות” חסרות חלונות ורטובות. דרשנו מאת ההנהלה תקונים שונים, אבל זגורודסקי ענה, כי אין להטיל על בעלי ההון הפרטי אימת הוצאות יתרות. אחת החושות היתה רעועה עד כדי לסכן את חיי יושביה. פעם כשאיש לא היה בבית, הוצאתי את כל הכלים, הנפתי גרזן אחת ושתים – והחושה התפוררה. בא רופין, התקיימה ישיבה משותפת של באי-כוח פועלי כרכור, ההנהלה והמוכתר. רופין בקש להסביר לנו את מהלך המחשבה של בעלי ההון. עניתי לו בהתרגשות, כי באם לא תהא בכרכור עבודה עברית, כולנו נעזוב את המקום. רופין קם, אחז בידי ואמר: – הרגע נא, אין צורך לעזוב את המקום, ופקד על זגורודסקי למלא את דרישותינו.
אותה שנה הלכו קלישר, א. אברמזון וצלביץ אצל ערבים להיות רועי צאן, ובזה הניחו יסוד ל“קבוצת הרועים” להבא יגאל עשה חוזה עם הערבים. הרועים הטירונים לבשו תלבושת ערבית והיו בקרבם כאחד מהם. תנאי החיים היו קשים, ביחוד האוכל הגס והלינה בין הכבשים. היו באים אלי ליום יומיים לנוח ולהזון, ואף אמנם היה במה. לאחר שנה עברו הרועים אל בית-גן, רעו צאן, שמרו, סדרו משק הבית, חיו חיי קומונה. היו הם ארבעה עשר איש וביניהם יצחק טורנר. אולם אז החלו החכוכים עם ועד “השומר” בגלל דרישת האבטונומיה. הרועים עזבו את “השומר” למשך שנתיים. ישראל שוחט התנגד להיותם חטיבה מיוחדת בקרב “השומר”, אבל הרועים שאפו ליצור טפוס של רועה עברי נודד, חפשי מכל ובלתי תלוי בישוב. יצחק טורנר, מרדן בימים אבל בעל איניציאטיבה[4] ומרץ, מלא תפקיד חשוב בראשית הוסד קבוצת הרועים. הוא ניהל יומן העבודה, שבו נרשמו תצפיות כל רועה ורועה, על אופי מקום המרעה, מחלות הצאן וכו', וגם ארגן שיחות חברים. אבל קצרים היו ימיו. הוא הרבה לקדוח עד כי אפס כוחו. גלעדי דרש שיעבירוהו לתל-עדשים להבראה, אך אחר המועד. כעבור שבועים הלך טורנר מאתנו ללא שוב. אבדה גדולה אבדנו. אכן, לא יכופר חטא ההפקרות שהנהגנו ביחס לחברים החולים (טורנר, גלעדי שויגר) ומאומה לא עשינו לרפוים.
בכרכור, על יד ביתי, היה חדר-אורחים. “מַדַפֶה”, לקבלת פני שכנינו הערביים. רופין הקציב לזה 50 פר' לחודש. היינו מזמינים אלינו “שיכים " ו”אפנדים" ומכבדים אותם כראוי. צפורה התנדבה לעשות מטעמים, ואני הגשתי אותם לפני האורחים. ב“מדפה” נסבו השיחות אודות פוליטיקה, התישבות היהודים וכו'. הערביים הזמנונו אצלם, היינו מתארחים בכפריהם יומים ושלושה. בבואנו שמה היו חרדים לקראתנו, אוחזים ברסן הסוסות, מעניקים להן מספוא בשפע, ומטפלים בהן טפול מעולה. אותנו היו מובילים ברוב נימוסים למעלה אל ה“מדפה” העליונה, ומכבדים בקהוה. היו מתאספים זקנים הכפר וצעיריו ומעסיקים את האורחים בשיחה נעימה; לאחר הסעודה בת מנות רבות ולאחר “מים אחרונים”, שנית מוגשת קהוה. בנפול השיחה על דבר עלית היהודים לארץ ישראל, היה בעל ה“מדפה” מתאמץ לצדד בזכות היהודים. יגאל היה מסביר לנאספים את רב התועלת הצפונה בעליתנו לעם-הארץ, ומה כונתנו ומבוקשנו פה. הערביים היו מציעים לפנינו את קרקעותיהם לקניה והכל נשארים מרוצים ביותר איש מאחיו. הערביים ספרו אגדות על מדת הכנסת האורחים שלנו, משום שהיינו מלינים בביתנו את סוחרי תפוחי הזהב, הנוסעים מחדרה לעמק וממלאים את כל מחסורם; את בדוי עזה, שבקשו מים לשתות, האכלנו לחם. פעם בא בדוי, שותפי לסוסה; הוא נשק לה, אחר כך שאל לשלומי, ערב תמים סיפר על יחוס סוסתי וכל המוצאות אותה. ואמנם היתה זו סוסה נאה, גבוהה מאד בעלת צואר ארוך, אזנים קטנות ועיני-אדם נבונות. לא היתה מן הזוכות בפרס ראשון בהתחרות המרוץ, אבל בשעת תגרות עם ערבים הפליאה ממש. במשעול השדות היתה נרתעת מפני קוצים – עור עדין היה לה, – אך ברגעים רציניים לא השגיחה בפצעים, לא היתה נבהלת מפני יריות, ובהזדקפה על רגליה האחוריות היתה מכה את האויב בקדמיות. כמה פעמים הצילה את חיי. דומיה (שם זה נתן יגאל; קדם נקראה שושנה, אבל השם לא מצא חן בעיני) היתה מהלכת על ידי, בשעה שישנתי בשדה, מעירה אותי, אם הרגישה בגנב. היא ידעה להתיר עניבה להסיר מעליה את המתג. אם קראתי: “אסור” – לאחר שהסירה את רצועת המתג מאוזן אחת היתה מחזירה אותה למקומה. בגשת מי שהוא רכוב על “קדישה” (סוסה פשוטה) היתה נושכת אותה. סוסותי עם סיחיהן היו נכנסות לתוך החדר ואוכלות מתוך צלחת…

מתוך: מזכרונות העבר הקרוב, מאת: אלכסנדר זייד, תרגום: רחל בלובשטיין (מרוסית)
https://benyehuda.org/read/2165,  10/9/2021

[1] "בתקופת העלייה השניה, בשנת 1911, נשלח שמואל יבנאלי לתימן במטרה לעודד את עליית יהודי תימן ארצה. יהודי תימן נחשבו על ידי אנשי העלייה השניה ואנשי המשרד הארצישראלי לפועלים מנוסים המסתפקים במועט שיוכלו לסייע במאבק על כיבוש העבודה העברית במושבות, דבר שהוביל לניצולם במקרים רבים. רבים מיהודי תימן התיישבו במושבות, עבדו במשקי האיכרים, הקימו שכונות משלהם וחיו בתנאים קשים ובצמצום." מתוך: אתר האגודה לטיפוח חברה ותרבות מורשת יהודי תימן, מייסודו של עובדיה בן שלום ז"ל, https://teman.org.il/content/7332, 10/9/2021
[2] מילולית: מנהל, מנהל מחוז. בהקשר כאן: אדם שבא מטעם.
[3] מילה טורקית שמשמעותה שוחד. תשלום לא רשמי ולא מתועד עבור שירות.
[4] יוזמה