תירם יפת

סיפור המשפחה

יפת נולד בתימן, בכפר קטן שבו חיו כ-200 משפחות יהודיות. אביו, עודד, נפטר בהיותו ילד קטן, והוא גודל וחונך על ידי אימו וסבו. בעוד שבחיי האב נחשבה המשפחה לאמידה, בעלת שדות ועדר פרות, הרי שלאחר מותו ירדה מנכסיה והגיעה אל סף עוני. מציאות קשה זו הניעה את יפת, כבר בגיל 13, לצאת מביתו אל העיר הגדולה "תעז" כדי לחפש פרנסה. בעיר "תעז" השתלב יפת בעבודה בחצר האימאם יחיא חמיד א-דין. מלאכתו הייתה תפירת כריות ומזרנים בחדר הדיוואן (חדר האורחים), מקצוע הידוע בתימן בשם "מַסְנַד". לצד מקצוע האריגה הבסיסי שבו אחז, למד בחצר האימאם גם חייטות ומיסים.
בהמשך פתח יפת חנות עצמאית בעיר. בחנות זו החביא מפני השלטונות המוסלמים שמונה יתומים יהודים. באותם ימים קבע החוק בתימן כי כל ילד יהודי שהתייתם יילקח על ידי הממשלה לשם אסלומו, ועל כן הצלתם נחשבה למצווה עילאית וחובה קהילתית.
עוד בילדותו שמע יפת על ביקורו ההיסטורי של שמואל יבניאלי בתימן. בתקופת שהותו בתעז, הגיע לעיר שליח מיוצאי תימן שהגיע משכונת "נחליאל" שבארץ ישראל. השליח התארח בביתו של יפת במשך שישה חודשים, עורר בקרב הקהילה את כיסופי העלייה והשיבה הביתה, וביקש לרכז בעיקר זוגות צעירים.
בשנת 1941 גמלה בליבו ההחלטה לעלות לארץ ישראל. יפת, אשתו מלכה, אחותו רומיה ובעלה, החליטו לצאת לדרך. הם עזבו את כפרם וצעדו ברגל במשך שבועות ארוכים עד שהגיעו לעדן. בעדן הצטרפו לקבוצות עולים נוספות והסתופפו בחצר בית הכנסת המקומי. הם שהו שם בתנאים תברואתיים וקיומיים קשים קרוב לשנה, עד שזכו לקבל מהשלטונות הבריטיים "סרטיפיקטים" (אשרות עלייה). בשנת 1942 הקבוצה הפליגה דרך תעלת סואץ לנמל פורט סעיד שבמצרים. במהלך השיט נקלעה האונייה למרדף של צוללת גרמנית והנוסעים נדרשו ללבוש חגורות הצלה, אך האירוע הסתיים בשלום. לאחר תחנת חיסונים במצרים, עלו כ-4,000 עולי תימן על רכבת שהובילה אותם למחנה העולים בעתלית.
לקראת סוף שנת 1942 הועברה קבוצת העולים במשאיות מעתלית אל פרדס חנה. הם שוכנו בשלוש שורות של אוהלי סיירים קרוב לרחוב "דרך הנדיב", באזור שבו עשבי "החילפה" הגיעו לגובה תקרת האוהל. התנאים היו קשים מנשוא: בחורף הגשם יצר נחלים שחדרו לאוהלם ומים זרמו מתחת למיטות. בבקרים חולקו לעולים טוריות, והמדריך יוסף אבן צור לקח אותם לעבודה פיזית קשה בפרדסי המושבה (בשנה הראשונה אף קוזז שכרם לטובת מימון הוצאות הפלגתם). הודות לשליטתו בשפה העברית, קראה לו גב' סלומון במהלך חג הפסח, ומינתה אותו לשמש כ"מוכתר העדה" וכראש ועד התימנים.
העולים מתימן שולבו בפרדסים כחלק מתנועת "כיבוש העבודה העברית", שנועדה להחליף את הפועלים הערבים שהועסקו על ידי הפרדסנים, מציאות שהובילה לא פעם למריבות וחיכוכים בשטח.
שכונת האוהלים שכנה בתוך חורשת אקליפטוסים ששימשה במקביל כשטח אימונים של הצבא הבריטי. המדריכים הבטיחו לעולים שיכון קבע (בית בגודל 4×6 מטרים שכלל חדר, מטבח ושירותים חיצוניים), אך הבנייה התארכה במשך שנתיים. לנוכח הסחבת, ארגן יפת הפגנה של 25 משפחות שעלו לירושלים אל הסוכנות היהודית ומנהיג היישוב, דוד בן גוריון. בתגובה למחאה קרא בן גוריון: "מה אתה מארגן הפגנות, אחזירך לתימן!". יפת לא נרתע וענה לו באומץ: "דבריך אלה יפורסמו עוד היום. השארתי שם את כל רכושי ואתה אומר לי כך?". בעקבות נחישותו, הבטיח בן גוריון שהמשפחות ייכנסו לדירות החדשות ערב ראש השנה, ההסכם נחתם בתקיעת כף ובוצע במלואו.
הבתים חוברו בתחילה ללא מים וחשמל. יפת פנה לוועד המושבה, גבה באופן מרוכז 7.5 לירות מכל משפחה להעברת קו חשמל, ועוד 7 ל"י לחיבור רשת המים.
בשנת 1947 מונה לאחראי השמירה באזור ומפקד מחלקת התימנים בשכונה. תחת פיקודו ארגן משמרות לילה מפרכות של תושבים (מצוידים ברובה ציד יחיד ובמקלות) להגנת השכונה לאחר ימי עבודה ארוכים.
אנחנו, משפחתו, ילדיו, וגם הנכדים הגדולים, זוכרים את סיפוריו על התקופה לפני קום המדינה.
כך היה מספר לנו: "בכל פעם שאני חושב על אותה תקופה, הלב שלי מתמלא מחדש בהתרגשות, לפעמים אפילו צמרמורת של ממש. אלה ימים שנחקקו בי עמוק. אני זוכר היטב את פיצוץ רכבת הנשק הבריטית  ב-17 באפריל [1]1948. המתח בפרדס חנה היה עצום. פלוגות מחץ נעו בכל מקום. פתאום, יוסף בדרק, השומר המקומי המוערך, התקשר אלי בבהילות. הוא נתן לי פקודה חדה: "מי שיתקרב – תירה". שמרתי על ערנות שיא, עם הנשק ביד, מבין את גודל השעה. חוויתי מקרוב את הדי הפעולה של האצ"ל, אבל תפקידי האישי היה בשמירה על המושבה עצמה, לא הייתי חלק מהפעולה.
אבל הדבר שבאמת נשאתי עימי כל השנים היה פיצוץ מלון המלך דוד, ביולי 1946 הם כל כך מדויקים בזיכרוני. הייתי בחוליית הביצוע שהתחפשה לסבלים ערבים עם כדי חלב. אני זוכר את הביטחון של הלוחמים שהאזהרה של האצ"ל תגרום לפינוי המלון. ההתעלמות של הבריטים והאסון הזה של ההרג עקב הפיצוץ השאיר בי משא מוסרי ונפשי כבד מאוד. כאשר חיפשתי מקום להסתתר עד יעבור זעם, ראה אותי איש חרדי ממאה שערים, הוא הבין מיד שאני קשור לפיצוץ והסתיר אותי בעליית גג ביתו במאה שערים. מיד אחרי פיצוץ המלון העוצר היה כבד והחיפושים נמשכו. עד שהאזור נרגע לאחר כשבוע ויכולתי לחזור לפרדס-חנה. מאז, העובדה שעקב פעולתי נהרגו אנשים, על אף שהודיעו לבריטים על הטמנת הפצצות, גרם לי לסבל נפשי  כל חיי. המשא הזה של פיצוץ המלון, כל כך הרבה חיים שאבדו, ליווה אותי יום ולילה. הקימה באשמורת הבוקר לתפילת 'תיקון חצות' הייתה הדרך שלי למצוא קורטוב של כפרה, תיקון לנפש הפצועה. הכאב הזה הפך למנוע שלי לעשיית טוב. הקדשתי את המשך חיי הבוגרים לחסד, לדאגה לנזקקים, לאלמנות וליתומים בפרדס-חנה. רציתי להרבות אור וטוב בעולם, אולי מתוך אותו מקום פנימי של חיפוש אחרי תיקון.
אחד הסיפורים היקרים לי, שאני מרבה לספר לכם עליו, קרה כשנעצרתי בירושלים על ידי הבריטים. מקום מגורי היה בפרדס-חנה, וזה נראה להם חשוד מאוד מה אני עושה בירושלים באותה תקופה מתוחה, אז הם כלאו אותי בבית הסוהר. זה היה מפגש גורלי עם רב האסירים, הרב אריה לוין זצ"ל. כשביקר הרב בכלא וניגש לתא שלי, הוא מצא אותי בוכה. כששאל אותי מדוע, השבתי שהבכי אינו בגלל הסבל הגופני או המעצר, אלא מפני שאני לא מניח תפילין מהבוקר ואין לי תפילין כאן. הרב לוין שמע את דברי, לא אמר מילה, והלך. בערב חזר לכלא, הגיע אלי ואמר: 'חיפשתי זוג תפילין כל היום ולא מצאתי, לכן הבאתי לך את שלי'. ההתרגשות שלי מהמחווה הזו הייתה עצומה, ועד היום אני נושא בליבי את הכרת הטוב לרב אריה לוין על המעשה האציל הזה.
הכרת הטוב הזו למשפחת לוין נמשכה שנים רבות. בנו של הרב אריה לוין, הרב חיים יעקב לוין זצ"ל, כיהן לאחר מכן כרבה של פרדס חנה משנת 1969, ואני, יפת תירם, תמכתי בבחירתו בכל ליבי. גם כשכיהנתי במועצת פרדס-חנה, המשכתי לשמור על קשר עם המשפחה. בשנת 1978, כאשר נכדו, דוד לוין, התמודד לראשות המועצה, תמכתי בו וסייעתי לו להיבחר, מתוך הערכה עמוקה למורשתם."
שמו של יפת תירם כמוביל קהילתי בולט נחרת בשני אירועים מרכזיים במושבה כבר במהלך אמצע שנות ה-40:
באירוע חגיגי ורב רושם להנחת אבן הפינה וחנוכת מבנה קבע של בית הכנסת (שנבנה על אדמות פיק"א), נשא יפת נאום ברכה נרגש בשם התושבים והמתפללים. בדבריו, שסוקרו בעיתון "הצופה", הודה לתנועת 'הפועל המזרחי' ולמועצה המקומית, הדגיש את החשיבות שבשמירת מסורת האבות לצד השתלבות בחיי העבודה והבנייה בארץ.
בחגיגות פתיחת מוסד חינוכי דתי עבור ילדי העולים החדשים בשכונה, ייצג יפת את ציבור ההורים. הוא בירך את העוסקים במלאכה, הביע תודה על החינוך ברוח התורה וקרא להמשך הרחבת מוסדות הדת והתרבות במושבה.
המפגש של עולי תימן עם הממסד האשכנזי לווה בפערי שפה ותרבות עמוקים. יפת, שהכיר את הניב, את שמות המשפחה המקוריים ואת המבנה הקהילתי, מנע טעויות קשות ברישום השמות והגילאים וסייע בשמירה על שלמות התאים המשפחתיים. פעילות זו נעשתה בלב העשייה הלאומית, כאשר מתחם המחנות בפרדס-חנה וסביבתה (כגון עין שמר) הפך למחנה העולים והמעבר הגדול ביותר במדינה. תקופת עבודתו בסוכנות שימשה עבורו כ"בית ספר ציבורי" לניווט במבוכי הבירוקרטיה הישראלית.
בשנת 1955 נבחר יפת לראשונה למועצה המקומית פרדס-חנה (המועצה הרביעית) מטעם סיעת המפד"ל (הפועל המזרחי). הוא שב ונבחר ברציפות במערכות הבחירות הבאות (1965, 1969, 1973, 1978 ו-1983), וכיהן כחבר מועצה במשך כ-30 שנה. לאורך עשייתו מילא מגוון תפקידים רחב, ובהם: חבר הנהלת המועצה, יו"ר ועדות שונות ובראשן ועדות הסעד והרווחה, ענייני הדת והחינוך. כמו כן, בתחילת דרכו במפלגת הפועל המזרחי, שימש כגובה המס של המפלגה, דמי חבר ותשלום לקופת החולים הכללית. בהמשך השנים היה גם מזכיר הפועל המזרחי בפרדס חנה ויו"ר המועצה הדתית בפרדס חנה.
יפת נודע ברגישות אנושית יוצאת דופן. בתקופה שבה רשתות הביטחון הסוציאליות של המדינה היו בחיתוליהן, ביתו ומשרדו היו פתוחים לחלשים בכל שעות היממה. תושבים מעוטי יכולת, אלמנות, יתומים ומשפחות ברוכות ילדים ידעו כי אצל יפת ימצאו אוזן קשבת וסיוע חומרי ונפשי מידי, ללא מחסומים בירוקרטיים. הוא הוביל להקצאת תקציבים עירוניים קבועים לתחזוקת בתי כנסת ומבני ציבור בשכונות העולים, דאג להבאת ספרי תורה, ופעל להרחבת רשת גני הילדים ובתי הספר הדתיים במושבה לשילובם המלא של ילדי העולים בחברה.
רגע השיא של ההוקרה הציבורית לפועלו היה הענקת התואר "יקיר המושבה" מטעם המועצה המקומית, כאות הסכמה רחבה מקיר לקיר על תרומתו לעיצוב דמותה החברתית של פרדס חנה. מתוך נימוקי ועדת הפרס:
על היותו מחלוצי המושבה ומבוניה: הוועדה ציינה לשבח את הגעתו לפרדס חנה בשנות ה-40 המוקדמות, ואת היותו שותף פעיל בהנחת היסודות לשכונות הראשונות.

• על שירות ציבורי ארוך שנים וחסר פשרות: כהונה ממושכת של כ-30 שנה כחבר מועצה וסגן ראש המועצה, מתוך תחושת שליחות עמוקה, יושרה ציבורית ואהבת אדם.
• על מפעל החיים בקליטת העלייה: תפקידו ההיסטורי כמנהיג ומוביל בקליטת גלי העלייה הגדולים מתימן ומעדות המזרח, תוך לחימה להעברתם ממחנות ומעברות למגורי קבע.
• על דאגה מופתית לחלש ולנזקק: הפיכת הדאגה לכל נצרך, אלמנה ויתום למשימת חיים יומיומית, תוך הפגנת אנושיות יוצאת דופן.

סיכום דבר הוועדה: "על היותו סמל למנהיגות קשובה, על עשרות שנים של נתינה ללא קץ, על ביסוס מוסדות החינוך, הדת והרווחה במושבה, ועל היותו כתובת ואוזן קשבת לכל תושב – מועצת פרדס חנה-כרכור גאה להעניק ליפת תירם את עיטור יקיר המושבה".

 

 

[1] בפעולה זו נהרגו שלושה לוחמי אצ"ל, לזכרם הוקמה אנדרטה ב"גן השלושה" ברחוב המסילה בפרדס חנה. ראו: https://www.izkor.gov.il/monument/en_21a6825d287d724d5fef7bdc4ac95fdf

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  תירם יפת