כרבי רחל ודב

סיפור המשפחה

דב מספר: "בשנת 1943 נסעתי לגור בעדן ועבדתי בצורפות. אמי הצטרפה אלי, אחרי שמכרה את כל רכושה. כל ערב משעה 7 הייתי מתייצב במשרדי הסוכנות כדי לזרז את העלייה לארץ ישראל. פעם תוך כדי המתנה נרדמתי במרפסת של הסוכנות עד שהגיעה המשטרה הבריטית ופינתה אותי לתחנת המשטרה עד שעות הבוקר, רק אחרי שהסברתי לאיזו מטרה הלכתי לשם, הסכימו לשחרר אותי. בשנת 1944 בחודש פברואר נרשמתי לבדיקות רפואיות ולעליה. קבלתי זריקות חיסון למיניהן ובאחד הימים בשעות העבודה, ניגש אלי שליח הסוכנות ובישר לי שלמחרת אני אמור להפליג לא"י. אמי שליוותה אותי לנמל דאגה לי ושאלה איך אסתדר לבד. ההפלגה לארץ ארכה חמישה חודשים דרך נמל סודן ופורט סעיד עם חניות בכל נמל. לארץ הגענו בחודש יולי, לעתלית. קיבלתי תעודת זהות ואת שמי החליפו מ"טוב"  ל"דֹב" ושם משפחתי "כִּרְבִּי" על שם הכפר ממנו הגעתי מתימן.
בעתלית גרנו בצריפים ושם נולדו שני צברים תימניים. לאחר כחודש פינו אותנו, כשכל קבוצה נוסעת במשאית לישוב אחר ברחבי הארץ. אותי ואת חברי דוד יעיש לקחו למחנה עולים בפרדס חנה. הגענו לתחנת "אגד" בפרדס חנה שם פגשנו את יפת לוי שגם הוא תימני. שכבר נקלט ועבד כפרדסן. היה לו חמור והוא איפשר לנו להעמיס עליו ולהעביר את הציוד למחנה. במחנה פגשתי את אחותי שרה ובעלה. אני וחברי קיבלנו אוהל ושתי מיטות ומזרוני חילפה. שתי שמיכות. קיבלנו גם כסף – 2 לירות כל אחד.
במחנה העולים בפרדס חנה היו כ-1400 ובכרכור 300 נפש. לא היתה מועצה מקומית. היה ועד המושבה פרדס-חנה, ובו ישבו חברי הפועל המזרחי וההסתדרות. חברי ההסתדרות בנו צריף ענק שחצי ממנו שימש כבית כנסת לחברי ההסתדרות וחלקו השני שימש כבית תינוקות. חברי הפועל המזרחי שכרו רפת ממשפחת ענתבי שלא היתה אז בשימוש והפכו אותה לבית כנסת! בשנת 1946, לקראת ראש השנה, נכנסו ראשוני המתיישבים התימנים לבתים שניבנו עבורם בשכונת התימנים. בית הכנסת בשכונה היה קטן מאד, מידותיו כ-16 מ"ר בלבד ולכן הוחלט להגדיל את שטחו ולשם כך כל מתפלל תרם 10 לירות לבניית הרחבתו.
ברחוב החרובים היו שני בתי מלון: מלון שטרן ומלון מושינסקי שנקרא גם מלון רימונים. מרפאת קופת חולים היתה במקום שלימים הפכה ל"טיפת חלב" (הבית העגול). מול בית ויצ"ו (היום) היתה קופת "מלווה חקלאי", לא היה בנק. בנק הפועלים נבנה מאוחר יותר. בסוף רחוב החרובים היתה מאפיית גרשוני שסיפקה לחם לתושבים. ד"ר נוסבאום היה רופא המשפחה והגיע בשעת הצורך רכוב על סוס לביקור חולים. האמפי (שקיים גם היום) היה מקום תרבות להצגות בקיץ – בחוץ, ובחורף כבית קולנוע לסרטים.
ב-26.3.1945 אפשרו לי להשתלב בעבודה ובחיי החברה (קיבלתי אישור לכך מ"חברת עובדים"). בגיל 18 גוייסתי לצבא והגעתי לדרגת רב סמל. הגעתי לצבא עם השכלה אותה רכשתי במועדון "הנוער העובד" – שם למדתי את השפה העברית וחשבון. המורה שלי היה אלכסנדר נצר רוזן שהיה מנהלו של בי"ס "אלונים". המנהל גר ברחוב "500" שהיה הרחוב הארוך ביותר בפרדס חנה. ברחוב זה גרו וותיקי המושבה הפרדסנים. ההשכלה איפשרה לי להשתלב בקלות יתר בחיי הארץ החדשה ולימים איפשרה לי להיות מנהל עבודה בבית אריזה. מאוחר יותר התמנתי להיות מזכיר האריזה מטעם המרכז החקלאי בת"א וזיכה אותי במשכורת נוספת. כשלא היתה עבודה בפרדס חנה, עבדתי אצל "תבורי" במפעל לייצור משקאות קלים. נחשבתי לאורז וותיק ובעל נסיון. יזמתי קורס ללימוד אריזת פרי הדר. לקורס הגיעו ילדי עולים בגיל 18-20 שעלו מארצות שונות. את הקורס לימדתי באולם "הנוער העובד" הכשרתי תלמידים רבים אשר התקדמו במשך השנים בתפקידים ושימשו בעמדות מפתח. גם גב' זיוה סלע היתה בין הנערות שהכשרתי בפרדסו של אדון ברוזה. לימים נישאה לראש המועצה מר סלע.
בפברואר 1953, בסיום תענית אסתר, נישאתי לרחל. ערכנו את החופה בחצר ביתי בשכונת התימנים ואת המסיבה ערכנו בבית הכנסת. נולדו לנו שלושה ילדים: שני בנים ובת.
ב-1956 התחלתי לעבוד בתע"ל וב-1963 התחלתי לעבוד במועצת הפועלים (ההסתדרות). הייתי רכז שכונות וערכתי פעולות תרבות, טיולים, השתלמויות באוניברסיטה, מסיבות בר ובת מצווה. במסגרת עבודתי השתתפתי בטקס הנחת אבן הפינה למתנ"ס. הייתי מעורב גם בהקמת מעונות יום "נעמת" מתוך רצון לעזור לאוכלוסיית העולים ולאפשר לאמהות לצאת לעבודה. עזרתי גם להקמת מעון בנווה מרחב ושכונת רמז.
בגיל 65 פרשתי מפעילות בתחום התרבות והמשכתי לערוך טיולים באופן עצמאי, שבתות וימי עיון.
התפניתי לעסוק לביתי ולהקדיש זמן לאשתי ומשפחתי. 

ראיינו: רינה מטרי ו-ורדה פז, נובמבר 2017. 

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  כרבי רחל ודב
• 
  דב כרבי מודעת אבל