איזור כרכור נמצא בפינה הצפון-מערבית של המרזבה המזרחית, בלב איזור היער העתיק, קרוב לדרך צפת. המקום לא היה מיושב לפני ההתיישבות החדשה[1] אבל בסביבתה פזורים ישובים עתיקים החל הברונזה המאוחרת[2] ועד התקופה הרומית-ביזנטית[3]. קרבתו של המקום לחרבת עירון ולוואדי ערה השפיעה על סגנון הישוב והרכבו.
אנחנו יכולים לומר בבטחון שאת נרבתא יכולים לחפש בסביבה זו ולא מזרחה בסביבות מענית. הוכחה לזה: הצפיפות הבלתי רגילה של ישובים דומים בזמנם (בתקופה הרומית) וכן סגנון ההריסות האחיד שאפשר למצוא על פני השטח.
כרכור ובנותיה (כפר פינס, עין עירון וגן השומרון) נמצאים סמוך לתל אל-אסאוויר שהיה מיושב החל מהתקופה הכלקוליתית[4] עד ימינו, חוץ מתקופת דוד ושלמה. צפונית-מזרחית לתל אל-אסאוויר מוצאים אנו את חירבת אום-אל-בצל, אתר כתור[5] ביזנטי. בזמן האחרון מוצאים גם על כל השטח קרמיקה רומית ובמורד הצפוני ישוב מתקופת ההתנחלות הישראלית.
צפונה לתל-אל-אסאויר מוצאים שרשרת של אתרים מהתקופה הרומית-ביזנטית: חרבת אל בינה, חרבת שייח' סבדהוי[6], חרבת בוריג' וחרבת מיתר. דרומה מהמושבה את חרבת כרכור שהיתה מיושבת בתקופה הרומית ומוצאים סמנים בולטים של חומה חזקה על פני השטח.
המושבה עצמה נמצאת על יד דרך שיירות שהובילה מתל ג'ת דרך תל עפרין-כרכור עם דרך צפת על יד עין עירון והמשיכה בכיוון דור ועכו.
דרומה מכרכור מוצאים שרשרת של אתרים כמו: חרבת אום א-דייאב, חרבת בידוס, חרבת א-נצחיה שנמצאים על אדמות כרכור ושתיים מהם ח'אום א-דייאב וח' בצרייה היו מיושבים גם בתקופת דוד ושלמה.
בעבר ניסו לזהות אותם עם ח' נרבתה אבל אי אפשר לקבל זיהוי זה בגלל הקירבה היתרה של ישובים שהיו מיושבים על ידי נוצרים עוייני ישראל. נרבתה היתה בתקופת שלטון רומא מרכז של טופרכיה שגבלה בתחום קיסרי. הטופרכיה נקראה נרבתיני ועיירותיה היו מיושבות יהודים, כותים ונכרים. כשהנכרים בקיסריה התגרו ביהודים יושבי עיר זו (65 לפנה"ס) עזבו היהודים את העיר, בקחתם איתם את ספרי התורה והלכו לעיר היהודית נרבתה הרחוקה מקיסרי כ- 12 ק"מ. קסטיוס שלח מקסריה גדוד פרשים שהחריב את העיר ועיירותיה בתחומה. במקרים מקומיים מפרידים בין אזור ג'ת (עד ג'ת) ובין הישובים שמצפונה לשער מנשה שסגנון התישבותם מעיד על חטיבה נפרדת. הסיבה לכך שעד תל ג'ת אנו מוצאים התישבות רצופה בצפיפות בלתי רגילה לאורך דרך הים בתקופה הכנענית, צפונה לתל ג'ת נפסקת שרשרת האתרים שהיו מיושבים בתקופה הכנענית, אנו נפגשים אתם שוב בהצטלבות הדרכים דרך צפת ודרך ערובה (תל-אלאסויד). הסיבה לכך היא כנראה שבתקופת ההיקסוס שימשו שני הישובים כמרכזים אדמיניסטרטיביים וצבאיים. השטחים בין תל ג'ת ותל אלאסויר לא היו מיושבים בגלל ניצול השטח החקלאי ובגלל סיבות בטחוניות, החלל הריק שאנו מוצאים בין שני האתרים נפסק בתקופה הישראלית שלב ב' (ימי שלמה) מכיוון שאנו מוצאים שני ישובים חדשים בסביבות מענית: חרבת אום א-דייאב וחרבת נצרייה, ואחר כך בתקופה ההלניסטית-רומית-ביזנטית היתה צפופה בכל האיזור כדוגמת הישובים שבחלק הדרומי של איזור מנשה.
השוני הגאוגרפי שבין סביבת תל ג'ת ותל אלאסויר התבטא באופי הישובים ובצפיפותם. בשטח מישורי יש אפשרות להתיישבות צפופה אבל איזור הגבעות שמצפונה לג'ת לא איפשר התיישבות צפופה עקב מחסור באדמות חקלאיות בתקופה הכנענית. בתקופה הרומית והביזנטית כמעט על כל גבעה מוצאים ישוב או חווה חקלאית טיפוסיים לתקופה זו.
שלושת האתרים הכנעניים לאורך דרך צפת הם תל אלאסויר, חרבת אום-כורוס וחרבת סית לילה (היא צפתי של תחותימס ה-3). הם נמצאים במרחקים גדולים ביניהם ותמיד במקום אסטרטגי המאפשרים שליטה על הדרך. האתרים נמצאים על שלוחות הגבעות הטבעיות. מדרום-מזרח לחרבת אום כורוס מוצאים אנו חווה מימי שלמה בשם חרבת אל-מכאיל שאחרי הפסקה ארוכה מאד התיישבו בה שוב בתקופה הביזנטית. צפונה לח' סית לילה על יד הואדי מוצאים סמנים של ישוב מהתקופה הכלקוליתית.
הערות בית הראשונים: ההקלדה בוצעה מתצלום של דף שהוא העתק בנייר קופי של דף שהודפס במכונת כתיבה. על כן פענוח השמות עלול להיות שגוי. תיקון ודיוק יתקבלו בברכה.
[1] הערת בית הראשונים: כיום ידוע לנו כי השטח שימש שבטים נודדים, ואף קיים בו בית עלמין מוסלמי.
[2] תקופת הברונזה המאוחרת היא אחת התקופות החשובות בהיסטוריה של ארץ ישראל, שהתאפיינה בשליטת מצרים בכנען. תקופה זו מכונה בהיסטוריה של מצרים: "תקופת האימפריה". ראשיתה בשנת 1550 לפנה"ס, וסופה מתוארך לשנת 1200 לפנה"ס/1150 לפנה"ס בתקופתו של רעמסס השלישי, כשמצרים נחלשה ונסוגה הדרגתית מהאזור, במקביל לפלישת גויי הים והתבססות שבטי ישראל בכנען.
[3] התקופה הרומית בארץ החלה בשנת 63 לפנה"ס, עם פלישת הצבא הרומי לארץ בפיקודו של פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324. תקופה זו מכונה תקופת הַמִּשְׁנָה, שכן במהלכה גיבשו התַּנָּאִים את המִּשְׁנָה. בתקופה זו, החל מימיו של הקיסר אדריאנוס, כונתה ארץ ישראל בשם "פלשתינה". ביזנטיון היא המשכה של האימפריה הרומית. התקופה הביזנטית (מכונה גם שלהי העת העתיקה) הסתיימה עם השלמת הכיבוש הערבי של ארץ ישראל ב-640.
[4] הערת בית הראשונים: במסמך נרשם "כלכוליתי" במספר מופעים. כיום (2025) נהוג לרשום "כלקוליתי"
[5] אתר כתור הוא ישוב עתיק שהיה מוקף חומה.
[6] הערת בית הראשונים: הטקסט שבידינו הוא העתק של הנייר המקורי. כאן ברור שנערך תיקון, וקשה לפענח את הכתוב. אולי סכדרוי, סנדרוי.
חלק מההערות נרשמו לפי מידע מתוך ויקיפדיה, חלקן מתוך ידע אישי של מתנדבות.