משפחת בן אברהם – אשר ושרה באו מכורדיסטן, מתוך אמונה ולא מתוך קושי: בכל חג אמרו – בשנה הבאה בירושלים הבנויה. זו לא הייתה עליה מבחינה כלכלית, אבל הם קיבלו את המציאות בארץ והרגישו כאילו הגיעו הביתה.
אשר: "כשלגויים נודע שפרצה מלחמה (הכוונה למלחמת העצמאות – בית הראשונים) החלה התנכלות ליהודים. עד לרגע האחרון לא הצליחו ההורים למכור את רכושם. שני יהודים ארגנו את העלייה. כולם יצאו בשלושה רכבים. עברנו דרך מחנה בטהראן וחכינו שנה במחנה אוהלים עם עוד שלוש משפחות, בהשטיא (משמעות מילולית: גן עדן) ליד בית העלמין היהודי".
סיפורה של שרה: בבוקר שבת בשנת 1950, הודיעו לנו שעוברים למחנה העיראקי ומשם נטוס לישראל "על כנפי נשרים". כולנו רצינו להגיע לירושלים. הורידו אותנו בפרדס חנה (כיום: דרך הנדיב פינת רחוב תדהר, ככר דוד כהן) והלכנו ברגל למחנה ג' – מחנה עולים, היה שם עץ אקליפטוס גדול ואמרו לנו שהגענו לירושלים. יותר מאוחר אמרו: לירושלים תגיעו מחר. קיבלנו אוהל, שתי מיטות ברזל ועליהן שמיכה – כמעט חצי שנה קיבלנו אוכל – שלא הכרנו – מחדר האוכל המשותף. בכל שבת ובכל ערב קיץ לקחנו שמיכות וסמובר והלכנו ליער, שם פיצחנו גרעינים. במעברה ב' קיבלנו בתים וברזים – שיפור גדול עבורנו. הייתי בת 10-11 וגרתי במעברה כ-6 שנים. היתה שכנות טובה והיינו כמעט כמו משפחה, למרות שלכורדים ולפרסים יש שוני בהרגלים ובאוכל. רינה ברנדשטטר לימדה לרקוד. אחרי כמה שנים עברתי עם משפחתי להרצליה – שם לא היה חול כמו במעברה…ׂ "
סיפורו של אשר: "נסענו במשאית לטהראן למחנה בהשטיא. הגענו לארץ למחנה עולים שם הייינו כחצי שנה. אחר כך עברתי לקיבוץ בית קשת, שם היה גם אחיה של שרה. בביקורי אצל משפחתי במעברת פרדס חנה, שרה היתה מבלה עם הילדים ביער הסמוך וכך הכרתי אותה, ומאז אנחנו ביחד. השתתפתי במלחמות וחזרתי לפרדס חנה."
(ספטמבר 2023)