עד שנת 1937 לא היה כביש ישיר בין תל אביב לחיפה, והנוסעים השתמשו ברכבת. ניתן לראות זאת במפה משנת 1933[1]. מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט[2], שפרצו בשנת 1936, ערערו את הבטחון האישי של הנוסעים היהודים בדרכים. ראשי הישוב היהודי פנו אל הנציב העליון, ארתור ווקופ, בבקשה לסלול כביש שיחבר את הישובים היהודים בשפלת החוף על מנת לאפשר תנועה רצופה בין תל אביב וחיפה, שתהיה מופעלת על-ידי חברות אוטובוסים בבעלות יהודית (מכוניות פרטיות היו מחזה נדיר ביותר באותן שנים).
ווקופ, שאהד את התנועה הציונית ואת הישוב היהודי, נענה לבקשה וביקר בישובים יהודים רבים לאורך התוואי המתוכנן כדי להתרשם מכלי ראשון בפרטי התכנון והסלילה של הכביש. במסגרת ביקורים אלה הגיע גם לפרדס-חנה. הסעת הנציב ופמלייתו מתחנת הרכבת חדרה (כיום: "חדרה מזרח") נעשתה באוטובוס של אריה אריסון, תושב פרדס-חנה. לפני נסיעתו השביעו חברי ועד המושבה כי ליד משק ברין, ידאג שהאוטובוס ישקע בחול הטובעני, וזאת כדי לשכנע את הנציב העליון בצורך בכביש. אריה אריסון ביצע את תפקידו על הצד הטוב ביותר, ואכן האוטובוס שקע בחול ליד משק ברין. הנציב העליון ופמליתו התבקשו לסייע בחילוץ האוטובוס, ודחפו את האוטובוס כדי לחלצו. משם נסעו לבנין ועד המושבה (כיום: בנין המועצה הדתית ומחלקת איכות הסביבה ברח' הדקלים), ודנו בכל נושאי היום ובעיקר בסלילת הכביש האמור.
תואי הכביש שנסלל בין תל-אביב וחיפה בשנת 1937 עבר מתל אביב דרך פתח תקוה לרעננה, צומת בית ליד, חדרה, תחנת הרכבת חדרה מזרח, פרדס חנה, בנימינה, ומשם צפונה על תווי כביש 4 עד חיפה. הכניסה לפרדס-חנה היתה דרך מגד (צומת אלון), בואכה בית הספר החקלאי ומשם בדרך הנדיב (אז רח' 800) לבנימינה דרך שדרת העצים היפה.
כתב: ראובן דן.
[1] המפה נמצאת באוסף המפות של הספריה הלאומית בירושלים. תודה למיכאל גרָבֶּר שהפנה את תשומת הלב למפה (גימלאון, גליון 33, דצמ' 2015). חדי עין יבחינו שפרדס-חנה, אז בת 4, בכלל עוד לא מופיעה על המפה. אחותה הבכורה, כרכור – מופיעה.
[2] ה"מאורעות" היו סדרה של אירועים אלימים שנמשכו כשלוש שנים. הם היו מרד ערבי נגד הבריטים, אך במהלכם יהודים רבים נפגעו והבטחון האישי של יהודים, במיוחד בדרכים, התערער.