משפחת הרמן
מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1933
זאב (ולטר)
–
ארץ מוצא: גרמניה
מקצוע: חקלאי
מרים (מרתה)
–
ארץ מוצא: גרמניה
מקצוע:
סיפור המשפחה
הרמן מרתה וולטר (זאב) הרמן, השתייכו בגרמניה למפלגה ציונית בשם "בלאו –וייס" (כחול-לבן).
בשנת 1931 פורסם בעיתון היהודי–ציוני Judische Rundchau מאת דודי – אחי אמי, הארי נפתלי ביין, שהיה אז בדיסלדורף שבגרמניה, שכותרתו: "שאלה גורלית לציונות בגרמניה". במאמר זה הציע ביין את הקמתו של מרכז ציוני שיטפל בענייני הציונים בגרמניה, וכמובן גם של אלה שיעלו לפלסתינה. למזלנו, הורי (אמי למשפחת ביין ואבי) קראו את הספר "מיין קאמפף" של היטלר שכבר עלה אז לשלטון והבינו בהשפעת האח הארי, שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה הנאצית. הם הצליחו למכור את נכסיהם בזמן ולעלות ארצה עם כל המשפחה, וכך להנצל מצפרני הנאצים.
בשנת 1933, בהיותי בן שלוש שנים ואחותי חוה בת שמונה, עלתה משפחתי לפלשתינה. אבי החליט להגשים את שאיפתו להיות אכר עובד אדמה, לתת את חלקו בבניית הארץ ובהקמתה.
המעבר מהעיר הגדולה הנובר שבגרמניה לכפר הקטן פרדס-חנה בראשיתו, לא היה קל, במיוחד לאמי. רק חול וחול. אמי סבלה מאד מהחום ומהתנאים הקשים. בתחילה גרנו בשכירות במרכז המושבה עם סבי וסבתי מצד אמי שעלו אתנו, עד שבנינו כעבור שנה את ביתנו ברחוב הבוטנים, הקיים עד היום. המושבה פרדס-חנה דאז, מנתה 600 איש. הורי העירוניים הבינו שעליהם לעסוק בחקלאות לפרנסתם עם כל הקשיים הכרוכים בכך. כמו כל משפחות הייקים שעלו באותה שנה, רכשו הורי מפיק"א אדמה והקימו משק חקלאי שכלל פרדסים ומשק חי. 20 דונם פירות הדר ן-5 דונם משק עזר. שם גידלנו בוטנים, תפוחי–אדמה. היו לנו גם לול תרנגולות ועיזים. את הביצים שקלנו כל ביצה בנפרד. מחלב העזים אמי עשתה גבינות. בעקבות בעיית חוסר המים להשקיית הפרדס, חפרנו תעלות שהובילו את המים לגומות מסביב לעצי הפרדס. המים נשאבו מן הבאר. כלי התחבורה היה חמור שאותו קנה לנו דודי, שבא לבקרנו מבוליביה וראה שאנו הולכים ברגל לפרדס בחום הגדול ועל כתפנו טוריה וחרמש. הוא לא הבחין כשקנה בטול-כרם שהחמור עוור הוא. להשלמת הפרנסה ארגנה אמי כל קיץ בביתנו קייטנה לילדים. אני הסעתי אותם עם עגלה וחמור לפרדס. גם לבית-הספר הגעתי רכוב על חמור. בבית ספר בו אני למדתי למדו גם שלושת ילדי, שהסעתי כבר בטרקטור. אשתי לימדה באותו בית-ספר, בי"ס אלונים שלושים שנה והגיעה כבר עם מכונית.
מאז הגיעה המשפחה מגרמניה לפרדס-חנה, ואשתי מירושלים, לא עזבנו את המושבה. אני גאה בהורי ז"ל שתרמו את חלקם בהקמת המושבה ושמח שהנחילו לי את אהבת עבודת האדמה.
כתב מיכה הרמן בינואר 2015
הרמן מרתה וולטר (זאב) הרמן, השתייכו בגרמניה למפלגה ציונית בשם "בלאו –וייס" (כחול-לבן).
בשנת 1931 פורסם בעיתון היהודי–ציוני Judische Rundchau מאת דודי - אחי אמי, הארי נפתלי ביין, שהיה אז בדיסלדורף שבגרמניה, שכותרתו: "שאלה גורלית לציונות בגרמניה". במאמר זה הציע ביין את הקמתו של מרכז ציוני שיטפל בענייני הציונים בגרמניה, וכמובן גם של אלה שיעלו לפלסתינה. למזלנו, הורי (אמי למשפחת ביין ואבי) קראו את הספר "מיין קאמפף" של היטלר שכבר עלה אז לשלטון והבינו בהשפעת האח הארי, שאין ליהודים מה לחפש בגרמניה הנאצית. הם הצליחו למכור את נכסיהם בזמן ולעלות ארצה עם כל המשפחה, וכך להנצל מצפרני הנאצים.
בשנת 1933, בהיותי בן שלוש שנים ואחותי חוה בת שמונה, עלתה משפחתי לפלשתינה. אבי החליט להגשים את שאיפתו להיות אכר עובד אדמה, לתת את חלקו בבניית הארץ ובהקמתה.
המעבר מהעיר הגדולה הנובר שבגרמניה לכפר הקטן פרדס-חנה בראשיתו, לא היה קל, במיוחד לאמי. רק חול וחול. אמי סבלה מאד מהחום ומהתנאים הקשים. בתחילה גרנו בשכירות במרכז המושבה עם סבי וסבתי מצד אמי שעלו אתנו, עד שבנינו כעבור שנה את ביתנו ברחוב הבוטנים, הקיים עד היום. המושבה פרדס-חנה דאז, מנתה 600 איש. הורי העירוניים הבינו שעליהם לעסוק בחקלאות לפרנסתם עם כל הקשיים הכרוכים בכך. כמו כל משפחות הייקים שעלו באותה שנה, רכשו הורי מפיק"א אדמה והקימו משק חקלאי שכלל פרדסים ומשק חי. 20 דונם פירות הדר ן-5 דונם משק עזר. שם גידלנו בוטנים, תפוחי–אדמה. היו לנו גם לול תרנגולות ועיזים. את הביצים שקלנו כל ביצה בנפרד. מחלב העזים אמי עשתה גבינות. בעקבות בעיית חוסר המים להשקיית הפרדס, חפרנו תעלות שהובילו את המים לגומות מסביב לעצי הפרדס. המים נשאבו מן הבאר. כלי התחבורה היה חמור שאותו קנה לנו דודי, שבא לבקרנו מבוליביה וראה שאנו הולכים ברגל לפרדס בחום הגדול ועל כתפנו טוריה וחרמש. הוא לא הבחין כשקנה בטול-כרם שהחמור עוור הוא. להשלמת הפרנסה ארגנה אמי כל קיץ בביתנו קייטנה לילדים. אני הסעתי אותם עם עגלה וחמור לפרדס. גם לבית-הספר הגעתי רכוב על חמור. בבית ספר בו אני למדתי למדו גם שלושת ילדי, שהסעתי כבר בטרקטור. אשתי לימדה באותו בית-ספר, בי"ס אלונים שלושים שנה והגיעה כבר עם מכונית.
מאז הגיעה המשפחה מגרמניה לפרדס-חנה, ואשתי מירושלים, לא עזבנו את המושבה. אני גאה בהורי ז"ל שתרמו את חלקם בהקמת המושבה ושמח שהנחילו לי את אהבת עבודת האדמה.
כתב מיכה הרמן בינואר 2015
קישור לאתר משפחתי חיצוני:
גלריית תמונות
הרמן בית
הרמן ולטר ומרתה