גלסנר בטי ופריץ

סיפור המשפחה

פריץ גלסנר (1904 – 1974)
פריץ היה בצעירותו ספורטאי מצטיין והשתתף בתחרויות ספורט, בעיקר בריצה למרחקים בינוניים, מטעם אגודת הספורט היהודית של גרמניה "בר-כוכבא". כנציג אגודה זו יצא לתחרויות של המכביה הראשונה בישראל, שהתקיימה בשנת 1932. זו היתה היכרות ראשונה שלו עם ארץ-ישראל, וזו היתה הסיבה שבגללה שנה אחרי כן הוא עלה לארץ יחד עם אמי (בטי גלסנר לבית אפשטיין).
למעשה, המאורע שבגללו הוחלט על עלייה לארץ היה קשור בעליית הנאצים לשלטון. בשנת 1933 החלה הפעילות הנאצית נגד היהודים בכל רחבי גרמניה. אבי לא היה מאלה שמכופפים את ראשם ובאחד האירועים סטר לחייל גרמני-נאצי. מובן שנאלץ לנוס על נפשו בסמטאות העיר, אבל אז היה ברור שחיי שקט ושלווה כבר לא יהיו להם, והפתרון הוא ארץ-ישראל (פלשתינה). לאחר חצי שנה של התאקלמות בחיפה הגיעו בני הזוג גלסנר לפרדס חנה. הם היו מראשוני המושבה וחיו בה עד יום מותם.
בארץ החל פריץ את דרכו כנהג משאית יחד עם שני אחיו, מקס וארנולד גלסנר. כאשר פרצה מלחמת השחרור והערבים צרו על ירושלים יצאו אליה משאיות עמוסות קמח, שמן, סוכר ונפט. לא רק המזון היה חשוב לירושלמים, אלא גם המפגש עם היהודים, הנהגים וחיילי הפלמ"ח שליוו את השיירות. פריץ נסע פעמיים כנהג בשיירות לירושלים. הנסיעה ארכה שעות ארוכות. נבחרו לילות חשוכים ללא ירח, כדי שהשיירות לא תתגלינה לעיני הערבים. בלטרון, שבה היתה תצפית חשובה על הדרך, ישבו הערבים והפגיזו את כלי הרכב היהודים. כדי לא להיפגע בדרך, נסעו השיירות בדרך עוקפת: "דרך בורמה". זו היתה דרך לא סלולה, קשה ומסוכנת. היו מקומות שבהם עברה רק משאית אחת במעלה הדרך, כאשר שאר המשאיות מחכות למטה.
גם לאחר עקיפת לטרון, ארבו סכנות בבאב-אל-וואד, "שער הגיא", שם ישבו ערבים בשני צדי הדרך וירו על הנוסעים בכביש. נהגים ולוחמים רבים קיפחו את חייהם בדרך זו. השיירות שהצליחו, למרות הכול, להגיע לירושלים, התקבלו על ידי שורות של תושבים יהודים שעמדו בצדי הדרך, בוכים מהתרגשות.

פריץ גלסנר (1904 – 1974)
פריץ היה בצעירותו ספורטאי מצטיין והשתתף בתחרויות ספורט, בעיקר בריצה למרחקים בינוניים, מטעם אגודת הספורט היהודית של גרמניה "בר-כוכבא". כנציג אגודה זו יצא לתחרויות של המכביה הראשונה בישראל, שהתקיימה בשנת 1932. זו היתה היכרות ראשונה שלו עם ארץ-ישראל, וזו היתה הסיבה שבגללה שנה אחרי כן הוא עלה לארץ יחד עם אמי (בטי גלסנר לבית אפשטיין).
למעשה, המאורע שבגללו הוחלט על עלייה לארץ היה קשור בעליית הנאצים לשלטון. בשנת 1933 החלה הפעילות הנאצית נגד היהודים בכל רחבי גרמניה. אבי לא היה מאלה שמכופפים את ראשם ובאחד האירועים סטר לחייל גרמני-נאצי. מובן שנאלץ לנוס על נפשו בסמטאות העיר, אבל אז היה ברור שחיי שקט ושלווה כבר לא יהיו להם, והפתרון הוא ארץ-ישראל (פלשתינה). לאחר חצי שנה של התאקלמות בחיפה הגיעו בני הזוג גלסנר לפרדס חנה. הם היו מראשוני המושבה וחיו בה עד יום מותם.
בארץ החל פריץ את דרכו כנהג משאית יחד עם שני אחיו, מקס וארנולד גלסנר. כאשר פרצה מלחמת השחרור והערבים צרו על ירושלים יצאו אליה משאיות עמוסות קמח, שמן, סוכר ונפט. לא רק המזון היה חשוב לירושלמים, אלא גם המפגש עם היהודים, הנהגים וחיילי הפלמ"ח שליוו את השיירות. פריץ נסע פעמיים כנהג בשיירות לירושלים. הנסיעה ארכה שעות ארוכות. נבחרו לילות חשוכים ללא ירח, כדי שהשיירות לא תתגלינה לעיני הערבים. בלטרון, שבה היתה תצפית חשובה על הדרך, ישבו הערבים והפגיזו את כלי הרכב היהודים. כדי לא להיפגע בדרך, נסעו השיירות בדרך עוקפת: "דרך בורמה". זו היתה דרך לא סלולה, קשה ומסוכנת. היו מקומות שבהם עברה רק משאית אחת במעלה הדרך, כאשר שאר המשאיות מחכות למטה.
גם לאחר עקיפת לטרון, ארבו סכנות בבאב-אל-וואד, "שער הגיא", שם ישבו ערבים בשני צדי הדרך וירו על הנוסעים בכביש. נהגים ולוחמים רבים קיפחו את חייהם בדרך זו. השיירות שהצליחו, למרות הכול, להגיע לירושלים, התקבלו על ידי שורות של תושבים יהודים שעמדו בצדי הדרך, בוכים מהתרגשות.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  גלסנר מקסי
• 
  בית גלסנר ברחוב החרובים
• 
  גלסנר בטי ופריץ
• 
  בנות גלסנר עם נדב ראביד