חקלאות וחברה בראי היחסים בין מתיישבי פרדס חנה הראשונים לבין חברת פיק"א 1929 – 1945

רקע כללי: פיק"א, Palestine Jewish Colonization Association חברה שהוקמה בשנת 1924 על ידי הברון רוטשילד במטרה לנהל את נכסיו בארץ ישראל ולסייע להתיישבות החקלאית ולפיתוח התעשייה. בשנת 1957 העבירה פיק"א את נכסיה לרשות מדינת ישראל ונכנסה לפירוק מרצון. מאז כל הקרקעות מתנהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל.
בסוף המאה ה-19 פנו מתיישבי העלייה הראשונה לרוטשילד בבקשה לקבל תמיכה כספית למען המושבות החקלאיות בארץ ישראל. הברון נענה לבקשתם. לצד התמיכה הכספית החל הברון לנהל את המושבות ואת חיי המתיישבים. הוא עשה זאת באמצעות פקידיו, שנשלחו ארצה מצרפת. פקידי הברון קבעו את שכרם של החקלאים, אילו גידולים חקלאיים יגדלו ובאיזו כמות. לרוב כפו הפקידים את רצונם בלא התייעצות עם התושבים, דבר שהביא לסכסוכים קשים בין החקלאים לפקידים ואף למרידות. בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד את האחריות על ניהול המושבות בארץ ישראל לידי חברת יק"א, חברה להתיישבות יהודית שהוקמה ב-1891 ביוזמתו ובמימונו של הברון מוריס דה-הירש. חברה זו השקיעה את רוב עזרתה בהתיישבות יהודית דווקא באמריקה ובעיקר בארגנטינה.

בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל (1917-1948) מחליט הברון להתנתק מחברת יק"א מתוך רצון לחזור ולתמוך בהתיישבות יהודית בארץ ישראל, ומייסד את חברת פיק"א. לנשיא החברה הוא ממנה את בנו, ג'יימס דה-רוטשילד, שישב בלונדון. תחתיו פעלה הנהלה שישבה בפריס ומנתה שבעה חברים, בהם הברון אדמונד דה-רוטשילד. השפעתו של הברון רוטשילד חרגה הרבה מעבר למתחייב מתפקידו הרשמי כחבר בהנהלת פיק"א ועד ליום מותו היה האישיות הדומיננטית בחברה, הן בזכות תרומותיו הכספיות האישיות והן בזכות השפעתו על הנהלת החברה.
המזכיר הכללי של החברה, שישב בפריס, היה מעביר את החלטותיהם של הנשיא ושל ההנהלה למשרדי החברה בארץ-ישראל. משרדי פיק"א בחיפה וביפו הוציאו לפועל את החלטות ההנהלה ודיווחו לה על המתרחש בארץ. בשל המבנה הביורוקרטי-הריכוזי שלה, התאפיינו פעולותיה של פיק"א בסרבול ובאיטיות ועוררו בקרב רבים זעם כלפי החברה.

בשנות השלושים, בעת התפתחות המושבים ובעיקר הקיבוצים, פיק"א ופקידיה ראו במתיישבים ובקואופרציה רעיון סוציאליסטי שלא היה לרוחם. המתיישבים שאפו להגדיל את שטחי הקרקעות שהיו רשומים על שם פיק"א. סכסוכים רבים היו בין המתיישבים לפיק"א כאשר החריף שבהם היה עם קיבוץ גינוסר. חברי הקיבוץ בקשו להקים ישוב קבע על אדמות פיק"א ואילו זו מצדה רצתה שיעבדו את האדמה כאריסים בלבד.

חקלאי פרדס חנה ופיק"א: פרדס חנה הוקמה ביוזמת פיק"א ועל אדמותיה, וגם כאן היתה חברת פיק"א מעורבת בכל פרט ופרט בחיי המתיישבים, החל באופי הגידולים בשטחים החקלאיים ועד הקמת גן ירק בבית הספר העממי. פרדס חנה התאפיינה ברוח המעמד הבינוני. הקרקעות נמכרו למתיישבים על בסיס חוק החוזים שמשמעותו שהמתיישב הוא בעל הקרקע הרשומה בטאבו על שמו ובעזרת משכנתא בנקאית הוא משלם לפיק"א תשלום שנתי קבוע עד פירעון ההלוואה. פקידי פיק"א ראו במודל "עיר גנים" דוגמא מתאימה להתיישבות בפרדס חנה: המתיישב רכש 20 דונם קרקע למטרת נטיעת פרדסים ו-5 דונם נוספים לגידול מספוא נוסף לבית המגורים. פיק"א, ששלטה בחיי המתיישבים דרשה שהחקלאות תתבסס על פרדסים וכי הפרי יהיה למטרות ייצוא. בנוסף סיפקה פיק"א למתיישבים תשומות חקלאיות כמו דשנים וזרעים. גם בנושא הנוי במושבה היה לפיק"א פיקוח הדוק: היא דרשה שתילת עצי נוי מסוג קזוארינות, אקליפטוס ואורן ירושלמי, וקבע גם את מיקום העצים.

משתלת פיק"א: בשנת 1930 הקימה פיק"א בפרדס חנה משתלה שנחשבה לאחת הגדולות בעולם. היו בה 90 דונם וכ- 125 אלף שתילי הדרים ועצי נוי. השתילים לפרדסים היו מחומר ריבוי איכותי שהגיע מטובי הפרדסים ברחובות ונבחר על ידי אגרונום פיק"א, עמרם חזנוב, אשר היה גם מנהל המשתלה. מטרת המשתלה היתה לספק שתילים באיכות טובה לפרדסנים. אלה מצדם נדרשו לשלם עליהם מכספם (מחיר שתיל עמד על 15 מא"י). הפרדסנים רכשו מפיק"א שתילים עבור חלק מהקרקע, בשטח הנותר נטעו שתילים שהם עצמם הרכיבו, שכן ההרכבה העצמית היתה זולה יותר עבורם. פיק"א טענה להפרת הסכם, דבר שהיווה עוד גורם למתחים וסכסוכים.
המשתלה הוקמה בחלק הצפוני של רחוב הנדיב לכיוון בנימינה, עבדו בה 31 פועלים, כולם יהודים (חברת פיק"א הקפידה על עבודה עברית). הפועלים גרו במבנה הקרוי "זרעוניה" בבנימינה וברבות הימים הפכו להיות המתיישבים הראשונים של שכונת הפועלים הידועה היום כרחוב הראשונים. פיק"א הקצתה לכל אחד מהם 10 דונם פרדס. (ארכיון פרדס חנה סימול 7450)

בארות המים: בשל נטיעת הפרדסים נוצר צורך בקידוח בארות שיספקו מים לפרדסים. בנובמבר 1933 הוקמו ברכות מים צמודות לבארות. גם סביב הבארות היו מתחים רבים בין המתיישבים לבין פיק"א: עלות המים היתה גבוהה ואחזקת הבארות היתה יקרה ומסובכת למתיישבים. הבארות לא היו עמוקות מספיק, הן היו בארות חול שנסתמו לעתים קרובות דבר שגרם לעלויות גבוהות.
פקידי פיק"א לא באו לקראת החקלאים והקשיים החמירו. החוזים שנחתמו סביב אספקת המים כללו מושגים כמו "מחיר הוגן" ו"השקיה מספקת", ומסביב לפרשנותם התפתחה יריבות ומתיחות. הפרדסנים האשימו את פקידי פיק"א שמרכיבי העלות שלהם וציפיותיהם למחיר הפרי לא היו ריאליות.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה, בספטמבר 1939, נפסק יצוא פרי ההדר לאירופה, ומצבם הכלכלי של המתיישבים הורע. הם פנו לענפי חקלאות נוספים בהנחיית פיק"א כמו לולים ורפתות, דבר שדרש השקעות הון נוספות, והחמיר עוד את מצבם.

עוד על מעורבות פיק"א בחיי התושבים בפרדס חנה ניתן ללמוד מדרישתה, בפברואר 1934, לצרף את השכונות מגד ותל אלון לפרדס חנה. שכונות אלו, שהוקמו כישוב עצמאי נפרד, נדרשו על ידי ועד המושבה להצטרף ולהיות חלק ממנה אך הם סרבו. פיק"א התערבה ואילצה אותם למלא את דרישת הועד המקומי להיות חלק מהשטח המוניציפאלי של המושבה ולקחת חלק בתשלום מיסים.

תחום החינוך לא נפקד גם הוא מידיהם של פקידי הברון. נהוג היה לשלוח תלמידים לבית הספר "מקווה ישראל" על פי הקצאות. עפ"י דרישת פיק"א, לפרדס חנה הוקצה תלמיד אחד בלבד מדי שנה. גם מי שלא עסק בחקלאות מצא עצמו כפוף להחלטות פיק"א, כך קרה לצלם המושבה שביקש לתלות שלט על ביתו "כאן גר צלם". ומצא עצמו נדרש לאישור פיק"א לצורך התקנת השלט (דיון בעניין: 6.7.1931, סימול 8182, ארכיון פרדס חנה).

כאמור, רוב תושבי המושבה היו כפופים לחברת פיק"א, דוגמא לכך ניתן לראות בחוזה שנחתם בין מרדכי וחנה אלברט לבין פיק"א ב-13.8.1934. על פי החוזה רכשה המשפחה 20 דונם פרדס. הקרקע הוערכה ב-100 לירות לדונם. קרקע מאיכות שניה ב-35 לירות לדונם. סה"כ החוב לפיק"א 2,155 לירות. החזר ההלוואה נפרש על פני 20 שנה ב-5% ריבית. בחוזה נקבע שפיק"א רשאית לגבות את החוב מתמורת היבול, וכי כל הגידולים שיגדל החקלאי צריכים לעבור את אישור האגרונום של פיק"א.

אפיון תושבי פרדס-חנה האחרים: אך היו בפרדס חנה גם מתיישבים שלא הזדקקו לסיוע של פיק"א, ביניהם בודדים שהתיישבו באזור דרום מזרח (תל אלון) ביוזמת המדור למעמד הבינוני בסוכנות היהודית שנוהל על ידי ד"ר פינר. מתיישבים אלו רכשו קרקעות מפיק"א ללא צורך בהלוואה מאחר והיה ברשותם הסכום הדרוש. לא היתה להם תלות בפיק"א ולא יחסים כלשהם איתה. בין היתר ניתן למצוא ביניהם את משפחות שליט, קאופמן, קסלר, היינריך כהן, נוימן ואיזנברג. משפחות נוספות היו מקרב יוצאי גרמניה, "יקים". אלה הקימו בפרדס חנה את ענף הלול והתארגנו לאגודה משותפת לצורך שיווק הביצים. הם התגוררו בעיקר במגד וברחוב הבוטנים. תושבים אלו רכשו את הקרקעות עוד לפני עלייתם ארצה, בכספם וללא הלוואות מחברת פיק"א. רבים מהם גידלו מטעי תפוח שהיו מהמטעים הראשונים בארץ.

תושבים נוספים היו חברי מחנות עבודה שישבו על אדמות שנרכשו מפיק"א. המחנות היו מיועדים להכשרת גרעיני התיישבות קיבוציים. הראשונים שהוכשרו היו חברי קבוצה שהקימה את קיבוץ מעגן מיכאל, קבוצה שניה של הקיבוץ הדתי, הקימה את קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, וקבוצה שלישית היתה קבוצת אבוקה. חלק מחברי קבוצה זו נשארו בפרדס חנה והתיישבו ברחוב שנקרא אז "בתי פיק"א". רעיון ההכשרות הללו היה שצעירים אלה יעברו הכשרה חקלאית במשקי המתיישבים, כך שהחקלאים יקבלו סיוע והצעירים מצדם ילמדו את העבודה החקלאית.

במרוצת שנות ה30 נוספו למושבה קבוצות קטנות. הוקמה שכונה בשם "תל צבי" דרומית וצפונית. כאשר מרבית המתיישבים היו בעלי רפתות ובעלי חלקות פרדס בנות 10 דונם שקיבלו מפיק"א. היו בפרדס חנה ענפי חקלאים "מיוחדים" נוספים כגון שתי מדגרות גדולות לאפרוחים (מדגרת ברנדשטטר ומדגרת קמפניק) ושני בעלי מכוורות (מכוורת ברנדשטטר ומכוורת הפנר) ליצור דבש.

באוקטובר 1945 נערך על ידי חברת פיק"א מפקד מתיישבים וקרקעות מתוכו עולים הנתונים הבאים: בפרדס חנה יש 5,100 דונם פרדסים, אשר 238 פרדסנים גרים במושבה והיתר לא גרים בפרדס חנה. 92 עובדים תושבים באופן חלקי ו-90 פועלים חקלאיים (ארכיון פרדס חנה סימול 9252).

כאשר החלו הפרדסים להניב פרי התעורר הצורך להובילו לתחנת הרכבת המזרחית בחדרה ומשם לנמל חיפה. הדרכים היו חוליות והמשאיות היו שוקעות לכן ב-1935 סללו, בסיוע חברת פיק"א, כביש מפרדס חנה לתחנה הרכבת בחדרה. בשנת 1945 היתה פיק"א מעורבת בפעולות ניקוז מים בעת שיטפונות החורף למניעת סחף.

לצד הקשיים בין תושבי פרדס חנה לבין חברת פיק"א ולמרות מעורבותה הגדולה בחייהם למגינת ליבם, תרמה זו תרומה חשובה להתפתחותה של המושבה פרדס חנה עד לביסוסה העצמאי.

תחקיר: דודי שליט; עריכה: ענבר דקל לוינזון – נובמבר 2016

מקורות: דודי שליט – ידע אישי, ארכיון בית הראשונים-פרדס חנה כרכור, אתר תנועת העבודה הישראלית-אתר היסטורי https://tnuathaavoda.info,
"בית רוטשילד וארץ ישראל", מאת שמעון שאמה, הוצאת מאגנס, ינואר 1980

חקלאות וחברה בראי היחסים בין מתיישבי פרדס חנה הראשונים לבין חברת פיק"א 1929 – 1945

פיק"א, Palestine Jewish Colonization Association חברה שהוקמה בשנת 1924 על ידי הברון רוטשילד במטרה לנהל את נכסיו בארץ ישראל ולסייע להתיישבות החקלאית ולפיתוח התעשייה. בשנת 1957 פורקה החברה ונכסיה הועברו לרשות מדינת ישראל. מאז כל הקרקעות מתנהלות על ידי מנהל מקרקעי ישראל.

באמצע המאה ה19 פנו מתיישבי העלייה הראשונה לרוטשילד בבקשה לקבל תמיכה כספית למען המושבות החקלאיות בארץ ישראל. הברון נענה לבקשתם. לצד התמיכה הכספית החל הברון לנהל את המושבות ואת חיי המתיישבים. הוא עשה זאת באמצעות פקידיו, שנשלחו ארצה מצרפת.

פקידי הברון קבעו את שכרם של החקלאים, אלו גידולים חקלאיים יגדלו ובאיזה כמות. לרוב לא הקשיבו הפקידים לרצון המתיישבים ולא התייעצו עמם, דבר שהביא לסכסוכים קשים בין החקלאים לפקידים ואף למרידות.

בינואר 1900 העביר הברון רוטשילד את האחריות על ניהול המושבות בארץ ישראל לידי חברת יק"א, חברה להתיישבות יהודית שהוקמה ב1891 ביוזמתו ובמימונו של הברון מוריס דה-הירש. חברה זו השקיעה את רוב עזרתה בהתיישבות יהודית דווקא באמריקה ובעיקר בארגנטינה.

בשל המבנה הביורוקרטי-הריכוזי התאפיינו פעולותיה של פיק"א בסרבול ובאיטיות ועוררו בקרב רבים זעם כלפי החברה. השפעתו של הברון רוטשילד חרגה הרבה מעבר למתחייב מתפקידו הרשמי כחבר בהנהלת פיק"א ועד ליום מותו היה האישיות הדומיננטית בחברה, הן בזכות תרומותיו הכספיות האישיות והן בזכות השפעתו על הנהלת החברה.

גם בפרדס חנה הייתה חברת פיק"א מעורבת בכל פרט ופרט בחיי המתיישבים. החל באופי הגידולים בשטחים החקלאיים ועד הקמת גן ירק בבית הספר העממי.

ב1929 נוסדה פרדס חנה שהתאפיינה ברוח המעמד הבינוני. הקרקעות נמכרו למתיישבים על בסיס חוק החוזים שמשמעותו שהמתיישב הוא בעל הקרקע הרשומה בטאבו על שמו ובעזרת משכנתא הנלקחת מהבנק הוא משלם לפיק"א תשלום שנתי קבוע עד פירעון ההלוואה.

פקידי פיק"א ראו במודל "כפרי הבוסתנים" שהיה נפוץ בקליפורניה דוגמא מתאימה להתיישבות בפרדס חנה. המתיישב רכש 20 דונם קרקע למטרת נטיעת פרדסים ו5 דונם נוספים לגידול מספוא נוסף לבית המגורים. פיק"א ששלטה בחיי המתיישבים דרשה שהחקלאות תתבסס על פרדסים וכי הפרי יהיה למטרות ייצוא. בנוסף סיפקה פיק"א למתיישבים תשומות חקלאיות כמו דשנים וזרעים. גם בנושא הנוי במושבה היה לפיק"א פיקוח הדוק. כך למשל דרשה שתילת עצי נוי מסוג קזוארינות, אקליפטוס ואורן ירושלמי. מיקום העצים נקבע אף הוא על פי דרישתם של פקידי פיק"א.

משתלת פיק"א:

בשנת 1930 הקימה פיק"א בפרדס חנה משתלה שנחשבה לאחת המשתלות הגדולות בעולם, היו בה 90 דונם ו125 אלף שתילי הדרים ועצי נוי. השתילים לפרדסים היו מחומר ריבוי איכותי שהגיע מטובי הפרדסים ברחובות ונבחר על ידי אגרונום פיק"א, עמרם חזנוב, אשר היה גם מנהל המשתלה. מטרת המשתלה הייתה לספק שתילים באיכות טובה לפרדסנים, אלו מצדם נדרשו לשלם עליהם מכספם (מחיר שתיל עמד על 15 מא"י). הפרדסנים רכשו מפיק"א שתילים עבור חלק מהקרקע, בשטח הנותר נטעו שתילים שהם עצמם הרכיבו. ההרכבה העצמית הייתה זולה יותר עבורם. פיק"א מצידה טענה להפרת הסכם דבר שהיווה עוד גרום למתחים וסכסוכים.

המשתלה הוקמה בחלק הצפוני של רחוב הנדיב לכיוון בנימינה, עבדו בה 31 פועלים, כולם יהודים (חברת פיק"א הקפידה על עבודה עברית). הפועלים גרו במבנה הקרוי "זרעוניה" בבנימינה וברבות הימים הפכו להיות המתיישבים הראשונים של שכונת הפועלים הידועה היום כרחוב הראשונים. פיק"א הקצתה לכל אחד מהם 10 דונם פרדס. (ארכיון פרדס חנה סימול 7450)

בארות המים:

בשל נטיעת הפרדסים נוצר צורך בקידוח בארות שיספקו מים לפרדסים. בנובמבר 1933 הוקמו ברכות מים צמודות לבארות. סביב בארות אלו היו מתחים רבים בין המתיישבים לבין פיק"א. עלות המים הייתה גבוהה ואחזקת הבארות הייתה יקרה ומסובכת למתיישבים. הבארות לא היו עמוקות מספיק, הן היו בארות חול שנסתמו לעיתים קרובות דבר שגרם לעלויות גבוהות.

פקידי פיק"א לא באו לקראת החקלאים והקשיים החמירו. בחוזים שנחתמו סביב אספקת המים נכללו מושגים כמו "מחיר הוגן" ו"השקיה מספקת". מושגים תמימים ותאורטיים אשר בפועל לא קוימו על ידי הצדדים. הפרדסנים האשימו את פקידי פיק"א שמרכיבי העלות שלהם וציפיותיהם למחיר הפרי לא היו ראליות.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה בשנת 1939 הורע מצבם הכלכלי של המתיישבים כתוצאה מהפסקת ייצוא פרי ההדר לאירופה. הם פנו לענפיי חקלאות נוספים בהנחיית פיק"א כמו לולים ורפתות, דבר שדרש השקעות הון נוספות וגרם להחמרת מצבם.

עוד על מעורבות חברת פיק"א בחיי התושבים בפרדס חנה ניתן ללמוד מדרישת פיק"א בפברואר 1934 לצרף את השכונות מגד ותל אלון לפרדס חנה. שכונות אלו שהיו מנותקות מרצונן מהמושבה וניהלו ישוב עצמאי נפרד, נדרשו על ידי ועד המושבה להצטרף ולהיות חלק ממנה אך הם סרבו. פיק"א התערבה ואילצה אותם למלא את דרישת הועד המקומי להיות חלק מהשטח המוניציפאלי של המושבה ולקחת חלק בתשלום מיסים.

תחום החינוך לא נפקד גם הוא מידיהם של פקידי הברון. נהוג היה לשלוח תלמידים לבית הספר "מקווה ישראל" על פי הקצאות. עפ"י דרישת פיק"א לפרדס חנה הוקצה תלמיד אחד בלבד מידי שנה.

מי שלא עסק בחקלאות מצא עצמו אף הוא כפוף להחלטות פיק"א, כך קרה לצלם המושבה שביקש לתלות שלט על ביתו "כאן גר צלם". ומצא עצמו נדרש לאישור פיק"א לצורך התקנת השלט (דיון בעניין: 6.7.1931, סימול 8182, ארכיון פרדס חנה)

אפיון תושביי פרדס חנה:

כאמור רוב תושבי המושבה היו כפופים לחברת פיק"א, דוגמא לכך ניתן לראות בחוזה שנחתם בין מרדכי וחנה אלברט לבין פיק"א ב13.8.1934.

על פי החוזה רכשה המשפחה 20 דונם פרדס, הקרקע הוערכה ב100 לירות לדונם, קרקע מאיכות שניה ב35 לירות לדונם. סה"כ החוב לפיק"א 2,155 לירות. החזר ההלוואה נפרש על פני 20 שנה ב5% ריבית. בחוזה מצוין שפיק"א רשאית לגבות את החוב מתמורת היבול. וכי כל הגידולים שיגדל החקלאי צריכים לעבור את אישור האגרונום של פיק"א.

אך היו בפרדס חנה גם מתיישבים שלא הזדקקו לסיוע של פיק"א, ביניהם בודדים שהתיישבו באזור דרום מזרח (תל אלון) ביוזמת המדור למעמד הבינוני בסוכנות היהודית שנוהל על ידי ד"ר פינר. מתיישבים אלו רכשו קרקעות מפיק"א ללא צורך בהלוואה מאחר והיה ברשותם הסכום הדרוש. לא הייתה להם תלות ולא יחסים כלשהם עם חברת פיק"א. בין היתר ניתן למצוא ביניהם את משפחות שליט, קאפומן, קסלר, היינריך כהן, נוימן ואיזנברג.

משפחות נוספות היו מקרב יוצאי גרמניה, יקים. אלה הקימו בפרדס חנה את ענף הלול והתארגנו לאגודה משותפת לצורך שיווק הביצים. הם התגוררו בעיקר במגד (הוקמה ב-1929 כאחוזה על ידי ד"ר זאב ברין ממזרח לחדרה, שמה ניתן לה על ידי ש"י עגנון – גיסו של ד"ר ברין), וברחוב הבוטנים. תושבים אלו רכשו את הקרקעות בכספם וללא צורך בהלוואות מחברת פיק"א, עוד קודם לעלייתם ארצה. רבים מהם גידלו מטעי תפוח שהיו מהמטעים הראשונים בארץ.

תושבים נוספים היו חברי מחנות עבודה שישבו על אדמות שנרכשו מפיק"א. המחנות היו מיועדים להכשרת גרעיני התיישבות קיבוציים. הראשונים שהוכשרו היו חברי קבוצה שהקימה את קיבוץ מעגן מיכאל, קבוצה שניה של הקיבוץ הדתי, הקימה את קיבוץ שלוחות בעמק בית שאן, וקבוצה שלישית הייתה קבוצת אבוקה. חברי קבוצה זו נשארו בפרדס חנה והתיישבו ברחוב שנקרא אז "בתי פיק"א". רעיון ההכשרות הללו היה שצעירים אלה יעברו הכשרה חקלאית במשקי המתיישבים. החקלאים יקבלו סיוע והצעירים מצדם ילמדו את העבודה החקלאית.

במרוצת שנות ה30 נוספו למושבה קבוצות קטנות. הוקמה שכונה בשם "תל צבי" דרומית וצפונית. כאשר מרבית המתיישבים היו בעלי רפתות ובעלי חלקות פרדס בנות 10 דונם שקיבלו מפיק"א.

היו בפרדס חנה ענפי חקלאים "מיוחדים" נוספים כגון שתי מדגרות גדולות לאפרוחים (מדגרת ברנדשטטר ומדגרת קמפניק) ושני בעלי מכוורות (מכוורת ברנדשטטר ומכוורת הפנר) ליצור דבש.

באוקטובר 1945 נערך על ידי חברת פיק"א מפקד מתיישבים וקרקעות מתוכו עולים הנתונים הבאים: בפרדס חנה יש 5,100 דונם פרדסים, מתוכם 238 פרדסנים שגרים ומעבדים את פרדסיהם. היתר לא גרים בפרדס חנה. 92 עובדים באופן חלקי ו90 פועלים חקלאיים (ארכיון פרדס חנה סימול 9252).

כאשר החלו הפרדסים להניב פרי היה צורך להובילו לתחנת הרכבת המזרחית בחדרה ומשם לנמל חיפה. הדרכים היו חוליות והמשאיות היו שוקעות לכן ב1935 סללו, בסיוע חברת פיק"א, כביש מפרדס חנה לתחנה הרכבת בחדרה .

בשנת 1945 הייתה פיק"א מעורבת בפעולות ניקוז מים בעת שיטפונות החורף למניעת סחף.

תחקיר:

דודי שליט

מקורות:

דודי שליט, ידע אישי.

ארכיון בית הראשונים-פרדס חנה כרכור

תנועת העבודה הישראלית-אתר היסטורי https://tnuathaavoda.info

"בית רוטשילד וארץ ישראל", מאת שמעון שאמה, הוצאת מאגנס, ינואר 1980