מכניק יוסף ולאה

סיפור המשפחה

יוסף מכניק הגיע לארץ ישראל, פלשתינה, בשנת 1925, בגיל 15. הוא בא עם אביו להרשם ללימודים בארץ והתקבל ללימודי חקלאות במקווה-ישראל. הוא נשאר בארץ לבדו. בבית הספר היתה פנימיה. התלמידים גרו שם, עבדו ולמדו במשך 3 שנים.
אחותו של יוסף, חנה, היתה כבר בארץ, בהכשרה בקבוצת גבע. האבא, אלתר מכניק חזר לליטא אל משפחתו בתקווה שיום אחד יעלו כולם לארץ-ישראל.
לאה לבית גולדשטיין הגיעה לארץ בשנת 1926 לבדה. היתה לה משפחה בתל-אביב, אבל היא העדיפה להצטרף למשק הפועלות בשכונת בורוכוב (גבעתיים של היום). במשק הפועלות גרו ועבדו רק בנות. הן הסתגלו לחיי הארץ והתמחו בעבודה חקלאית. בסופי שבוע היו הבנים ממקווה-ישראל מגיעים ברגל למשק-הפועלות לבלות עם הבחורות הצעירות. כך נפגשו יוסף ולאה. בתמוז שנת 1930, הם התחתנו ועברו לגור בשכונת בורוכוב. יוסף עבד אצל רפתנים בנחלת-יצחק. באותה תקופה התגייס להגנה. עם הקמת המושבה פרדס-חנה, הם רכשו בה נחלה ברחוב 500.
בתחילה נבנה בנין הרפת. בשלב הראשון הם גרו ברפת, ללא רצפה, עם רהיטים מעטים, עד אשר בנו את הבית המיועד למגורים. כל הבתים ברחוב נבנו במתכונת אחידה: שני חדרים, מטבח קטן ומקלחת קטנה. השרותים נבנו בחצר. זה היה מבנה עץ, רצפת בטון, מושב עץ מהוקצע שנצבע בצבע לכה. הבור היה מאד מאד עמוק, כך שהמצב הסניטרי היה טוב.
הבית עמד בראש גבעה. יוסף בנה שלוש טרסות (מדרגות) בקדמת החצר. בטרסות נטע עצים ואת דפנות הטרסות כיסה בצמחיה, כדי למנוע סחף אדמה בעונת הגשמים. ליד הפשפש בכניסה לחצר, נטע עץ דקל שמפאר את החצר עד היום. במשך השנים הפכה החצר לגן פורח. עצי פרי, הדרים ונשירים, גפנים, גינת ירקות, פרחים ומשק חי: עזים, ברווזים, תרנגולות ושובך יונים.
כשרק הגיעו לפרדס-חנה ולא היתה עדיין עבודה במשק, עבד יוסף כנהג טרקטור במפעל ייבוש ביצות כברה (איזור נחל התנינים). לאה נשארה במשך כל היום לבדה בבית. "לא היה עם מי לדבר, ודיברתי אל עצמי" היתה מספרת. במשך הזמן היתה עסוקה במשק הבית ובחצר, ויוסף עיבד את הפרדס.
באביב 1935 הגיעה משפחתה של לאה , משפחת גולדשטיין, לארץ. הגיעו ההורים עם ששה מילדיהם. שלושה מבני המשפחה כולל לאה, כבר היו בארץ. בחצר הבית בפרדס-חנה הוקם אוהל גדול, שנקנה מהבריטים כדי לשכן את הבאים. הצעירים עבדו בצרכניה, באריזה בפרדס או בחקלאות. במשך הזמן עברו ההורים לתל-אביב. הצעירים הסתדרו במקומות שונים בארץ. כך זכינו שכל המשפחה הגיעה לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה.
בשנת 1935 נולדה הבת הבכורה נעמי. בית היולדות של קופת-חולים היה בעפולה. מקובל היה שהיולדת נוסעת בתחילת החודש התשיעי לעפולה ומתגוררת במחנה אוהלים ליד בית-החולים. שם התאכסנו כל הנשים שהמתינו ללידה. היה זה בחודש מאי. היו חמסינים קשים, ברחש ביום ויתושים בלילה. יושבות חוסר מעש וממתינות ללידה.
בשנת 1938 התגייס יוסף לנוטרים ששמרו על גדר הצפון. באותה תקופה בנה סולל-בונה גדר בגבול הצפון כדי למנוע ממבריחים ופורעים לעבור מסוריה ולבנון לארץ. הנוטרים אבטחו את העובדים שבנו את הגדר. צלם עתונות זרה שנקלע למקום צילם את יוסף במדי נוטר ועוד חברים עוצרים מסתנן. לאה נשארה בבית כשכל עול המשק על כתפיה.
בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, נולדה הבת הצעירה, אורה, בבית החולים בילינסון.
בשנות ה-40, הימים ימי מלחמת העולם השניה, לא היה יצוא פרי לחו"ל ולא ניתן להתפרנס מהפרדס. יוסף היה חבר ארגון ההגנה עוד מהזמן בו התגורר בשכונת בורוכוב. זו העת להתגייס לנוטרים, שוטרי משטרת הישובים העבריים. היו אלה שוטרים בהסכמת ממשלת המנדט הבריטי. יוסף נענה לצו הגיוס וקיבל גם משכורת חודשית. הוא היה נהג הטנדר של הנוטרים. לבית המשפחה הוסיפו עוד חדר, ששימש כתחנת הנוטרים. כאן היה טלפון, דבר נדיר באותם הימים, ומחסן הרובים של הנוטרים שהיה נשק ברישיון. כל שבת התקיימו בחצר אימוני נשק לחברי ההגנה שבמושבה. חלק על הדשא וחלק בחצר מאחורי הבית. רק לאחר הרבה שנים נודע לנו, הבנות, שבסככה, מקום בו עמד הטרקטור, היה סליק של ההגנה.
ליד הבית שלנו היו שלושה "מוסדות" חשובים.
האחד- מרפאת קופת-חולים. חסיה החובשת מטפלת בכל נגע. והילדים מבלים את כל ימי חופשת הקיץ במרפאה, בהמתנה למריחת יוד או חבישת פצעים.
ממול היה מלון ופנסיון של אדון מושצינסקי. שם אפשר היה לקנות גזוז צבעוני או מנת גלידה בשבת אחר הצהריים.
והבית הגדול של וכטל, בן שתי הקומות. בקומה הראשונה חנויות, מכולת, חנות ירקות וגלנטריה. לפני הבית רחבה מרוצפת במרצפות גדולות.
כשפורקה משטרת הישובים העבריים, מצא יוסף עבודה כנהג אצל קבלנים שבנו מחנות צבא עבור הצבא הבריטי. הוא עבד בעיקר במחנה קסטינה ובגבעה 69 ליד ניצנים. הוא היה נוהג משאית ללבנון ועד דמשק הגיע. הסידור היה שכל השבוע עובדים בחוץ ורק ביום ששי מגיעים הביתה.
בפברואר 1948, נפצע יוסף פצעים אנושים בעת שנהג מכונית קרוב למחצבות של ואדי -ערה. הוא נורה ע"י ערבים ונפגע בבטנו. הוא היה מאושפז זמן רב בבית חולים בילינסון ואחר כך בבית חולים שיקומי. לאחר שנה וחצי של אשפוז חזר הביתה. לצורך שיקום עבד כנהג מונית בפרדס-חנה.
נעמי ואורה , שתי הבנות נישאו. נולדו ששה נכדים ו 15 נינים.

זכרונות של הבנות:
לפני הבית בן שתי הקומות של וכטל, היתה רחבה מרוצפת. זה היה המקום היחיד בפרדס-חנה שלא היו בו חולות. ברחבה זו היו הנוטרים עושים מסדרים, בעיקר בתחילת כל חודש, יום התשלום. יוסף היה מביא בטנדר את המפקד האנגלי עם כלבו, מחיפה. הוא היה מקבל את המסדר.
ברחוב 500 היו הרבה ילדים. בבוקר הלכו לבית-הספר ,היחיד שהיה אז , ואחר הצהרים נפגשו ברחוב. גן איתין היה אז מגרש ריק עם "כתמים" של חילפה, מקום מצוין למשחקים. משחקי כדור, תופסת, מחבואים, שוטרים וגנבים, בלורות וכד'. כיף אחד גדול. היו משחקים עד שהשמש היתה שוקעת.
בכ"ט בנובמבר 1947, מועד ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, היה חג גדול במושבה. ההורים וחבריהם חגגו ב"קפה גינתי", בית הקפה מול הצרכניה ולו גינה גדולה. הילדים והנוער מילאו את כיכר המושבה. לא ידוע מאין הגיעה המוסיקה, מי ניגן ואיך. מעגלי רוקדים התארגנו, אחד בתוך השני. רוקדים בהתלהבות כל הלילה בתקווה להקמת המדינה.
ביום העצמאות הראשון עדיין לא היה נוהג של חגיגות ומצעד גדול. בקצה המושבה היה מחנה צבאי של נהגי הפרדות של צה"ל. חיילי היחידה ערכו מצעד ברחובות המושבה. המצעד התחיל ברחוב 800 (רח' הנדיב) ומשם עבר לרחוב 500 (רח' הדקלים). החיילים על הפרדות והתושבים צופים ומוחאים כפיים.
בביתנו היתה תכונה גדולה לכבוד החג. לאה היתה נרגשת. היא תלתה את דגל המדינה על עמוד גבוה על הפשפש בכניסה לחצר. ליד הדקל התנופף הדגל. במרפסת הפונה לרחוב הוצב שולחן האוכל. השולחן כוסה בשטיח הצבעוני שהיה פרוש בדרך כלל בחדר הגדול. על השטיח זר פרחים גדול. וכך אמרה לאה : בפולניה הגויים קישטו את המרפסות בכל יום עצמאות. עכשיו יש לנו הזדמנות ושמחה לעשות כך לכבוד חג העצמאות שלנו.

יוסף מכניק הגיע לארץ ישראל, פלשתינה, בשנת 1925, בגיל 15. הוא בא עם אביו להרשם ללימודים בארץ והתקבל ללימודי חקלאות במקווה-ישראל. הוא נשאר בארץ לבדו. בבית הספר היתה פנימיה. התלמידים גרו שם, עבדו ולמדו במשך 3 שנים.
אחותו של יוסף, חנה, היתה כבר בארץ, בהכשרה בקבוצת גבע. האבא, אלתר מכניק חזר לליטא אל משפחתו בתקווה שיום אחד יעלו כולם לארץ-ישראל.
לאה לבית גולדשטיין הגיעה לארץ בשנת 1926 לבדה. היתה לה משפחה בתל-אביב, אבל היא העדיפה להצטרף למשק הפועלות בשכונת בורוכוב (גבעתיים של היום). במשק הפועלות גרו ועבדו רק בנות. הן הסתגלו לחיי הארץ והתמחו בעבודה חקלאית. בסופי שבוע היו הבנים ממקווה-ישראל מגיעים ברגל למשק-הפועלות לבלות עם הבחורות הצעירות. כך נפגשו יוסף ולאה. בתמוז שנת 1930, הם התחתנו ועברו לגור בשכונת בורוכוב. יוסף עבד אצל רפתנים בנחלת-יצחק. באותה תקופה התגייס להגנה. עם הקמת המושבה פרדס-חנה, הם רכשו בה נחלה ברחוב 500.
בתחילה נבנה בנין הרפת. בשלב הראשון הם גרו ברפת, ללא רצפה, עם רהיטים מעטים, עד אשר בנו את הבית המיועד למגורים. כל הבתים ברחוב נבנו במתכונת אחידה: שני חדרים, מטבח קטן ומקלחת קטנה. השרותים נבנו בחצר. זה היה מבנה עץ, רצפת בטון, מושב עץ מהוקצע שנצבע בצבע לכה. הבור היה מאד מאד עמוק, כך שהמצב הסניטרי היה טוב.
הבית עמד בראש גבעה. יוסף בנה שלוש טרסות (מדרגות) בקדמת החצר. בטרסות נטע עצים ואת דפנות הטרסות כיסה בצמחיה, כדי למנוע סחף אדמה בעונת הגשמים. ליד הפשפש בכניסה לחצר, נטע עץ דקל שמפאר את החצר עד היום. במשך השנים הפכה החצר לגן פורח. עצי פרי, הדרים ונשירים, גפנים, גינת ירקות, פרחים ומשק חי: עזים, ברווזים, תרנגולות ושובך יונים.
כשרק הגיעו לפרדס-חנה ולא היתה עדיין עבודה במשק, עבד יוסף כנהג טרקטור במפעל ייבוש ביצות כברה (איזור נחל התנינים). לאה נשארה במשך כל היום לבדה בבית. "לא היה עם מי לדבר, ודיברתי אל עצמי" היתה מספרת. במשך הזמן היתה עסוקה במשק הבית ובחצר, ויוסף עיבד את הפרדס.
באביב 1935 הגיעה משפחתה של לאה , משפחת גולדשטיין, לארץ. הגיעו ההורים עם ששה מילדיהם. שלושה מבני המשפחה כולל לאה, כבר היו בארץ. בחצר הבית בפרדס-חנה הוקם אוהל גדול, שנקנה מהבריטים כדי לשכן את הבאים. הצעירים עבדו בצרכניה, באריזה בפרדס או בחקלאות. במשך הזמן עברו ההורים לתל-אביב. הצעירים הסתדרו במקומות שונים בארץ. כך זכינו שכל המשפחה הגיעה לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה.
בשנת 1935 נולדה הבת הבכורה נעמי. בית היולדות של קופת-חולים היה בעפולה. מקובל היה שהיולדת נוסעת בתחילת החודש התשיעי לעפולה ומתגוררת במחנה אוהלים ליד בית-החולים. שם התאכסנו כל הנשים שהמתינו ללידה. היה זה בחודש מאי. היו חמסינים קשים, ברחש ביום ויתושים בלילה. יושבות חוסר מעש וממתינות ללידה.
בשנת 1938 התגייס יוסף לנוטרים ששמרו על גדר הצפון. באותה תקופה בנה סולל-בונה גדר בגבול הצפון כדי למנוע ממבריחים ופורעים לעבור מסוריה ולבנון לארץ. הנוטרים אבטחו את העובדים שבנו את הגדר. צלם עתונות זרה שנקלע למקום צילם את יוסף במדי נוטר ועוד חברים עוצרים מסתנן. לאה נשארה בבית כשכל עול המשק על כתפיה.
בשנת 1939, ערב פרוץ מלחמת העולם השניה, נולדה הבת הצעירה, אורה, בבית החולים בילינסון.
בשנות ה-40, הימים ימי מלחמת העולם השניה, לא היה יצוא פרי לחו"ל ולא ניתן להתפרנס מהפרדס. יוסף היה חבר ארגון ההגנה עוד מהזמן בו התגורר בשכונת בורוכוב. זו העת להתגייס לנוטרים, שוטרי משטרת הישובים העבריים. היו אלה שוטרים בהסכמת ממשלת המנדט הבריטי. יוסף נענה לצו הגיוס וקיבל גם משכורת חודשית. הוא היה נהג הטנדר של הנוטרים. לבית המשפחה הוסיפו עוד חדר, ששימש כתחנת הנוטרים. כאן היה טלפון, דבר נדיר באותם הימים, ומחסן הרובים של הנוטרים שהיה נשק ברישיון. כל שבת התקיימו בחצר אימוני נשק לחברי ההגנה שבמושבה. חלק על הדשא וחלק בחצר מאחורי הבית. רק לאחר הרבה שנים נודע לנו, הבנות, שבסככה, מקום בו עמד הטרקטור, היה סליק של ההגנה.
ליד הבית שלנו היו שלושה "מוסדות" חשובים.
האחד- מרפאת קופת-חולים. חסיה החובשת מטפלת בכל נגע. והילדים מבלים את כל ימי חופשת הקיץ במרפאה, בהמתנה למריחת יוד או חבישת פצעים.
ממול היה מלון ופנסיון של אדון מושצינסקי. שם אפשר היה לקנות גזוז צבעוני או מנת גלידה בשבת אחר הצהריים.
והבית הגדול של וכטל, בן שתי הקומות. בקומה הראשונה חנויות, מכולת, חנות ירקות וגלנטריה. לפני הבית רחבה מרוצפת במרצפות גדולות.
כשפורקה משטרת הישובים העבריים, מצא יוסף עבודה כנהג אצל קבלנים שבנו מחנות צבא עבור הצבא הבריטי. הוא עבד בעיקר במחנה קסטינה ובגבעה 69 ליד ניצנים. הוא היה נוהג משאית ללבנון ועד דמשק הגיע. הסידור היה שכל השבוע עובדים בחוץ ורק ביום ששי מגיעים הביתה.
בפברואר 1948, נפצע יוסף פצעים אנושים בעת שנהג מכונית קרוב למחצבות של ואדי -ערה. הוא נורה ע"י ערבים ונפגע בבטנו. הוא היה מאושפז זמן רב בבית חולים בילינסון ואחר כך בבית חולים שיקומי. לאחר שנה וחצי של אשפוז חזר הביתה. לצורך שיקום עבד כנהג מונית בפרדס-חנה.
נעמי ואורה , שתי הבנות נישאו. נולדו ששה נכדים ו 15 נינים.

זכרונות של הבנות:
לפני הבית בן שתי הקומות של וכטל, היתה רחבה מרוצפת. זה היה המקום היחיד בפרדס-חנה שלא היו בו חולות. ברחבה זו היו הנוטרים עושים מסדרים, בעיקר בתחילת כל חודש, יום התשלום. יוסף היה מביא בטנדר את המפקד האנגלי עם כלבו, מחיפה. הוא היה מקבל את המסדר.
ברחוב 500 היו הרבה ילדים. בבוקר הלכו לבית-הספר ,היחיד שהיה אז , ואחר הצהרים נפגשו ברחוב. גן איתין היה אז מגרש ריק עם "כתמים" של חילפה, מקום מצוין למשחקים. משחקי כדור, תופסת, מחבואים, שוטרים וגנבים, בלורות וכד'. כיף אחד גדול. היו משחקים עד שהשמש היתה שוקעת.
בכ"ט בנובמבר 1947, מועד ההצבעה באו"ם על חלוקת הארץ, היה חג גדול במושבה. ההורים וחבריהם חגגו ב"קפה גינתי", בית הקפה מול הצרכניה ולו גינה גדולה. הילדים והנוער מילאו את כיכר המושבה. לא ידוע מאין הגיעה המוסיקה, מי ניגן ואיך. מעגלי רוקדים התארגנו, אחד בתוך השני. רוקדים בהתלהבות כל הלילה בתקווה להקמת המדינה.
ביום העצמאות הראשון עדיין לא היה נוהג של חגיגות ומצעד גדול. בקצה המושבה היה מחנה צבאי של נהגי הפרדות של צה"ל. חיילי היחידה ערכו מצעד ברחובות המושבה. המצעד התחיל ברחוב 800 (רח' הנדיב) ומשם עבר לרחוב 500 (רח' הדקלים). החיילים על הפרדות והתושבים צופים ומוחאים כפיים.
בביתנו היתה תכונה גדולה לכבוד החג. לאה היתה נרגשת. היא תלתה את דגל המדינה על עמוד גבוה על הפשפש בכניסה לחצר. ליד הדקל התנופף הדגל. במרפסת הפונה לרחוב הוצב שולחן האוכל. השולחן כוסה בשטיח הצבעוני שהיה פרוש בדרך כלל בחדר הגדול. על השטיח זר פרחים גדול. וכך אמרה לאה : בפולניה הגויים קישטו את המרפסות בכל יום עצמאות. עכשיו יש לנו הזדמנות ושמחה לעשות כך לכבוד חג העצמאות שלנו.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  מכניק לאה ויוסף בצעירותם 001
• 
  מכניק יוסף עובד 001
• 
  מכניק נוהג בטנדר הנוטרים 001