חיפוש משפחות

חדשות אחרונות

משפחת פרידמן

מראשוני פרדס-חנה
התישבו בשנת 1930

חיים

9999–1905

ארץ מוצא: רוסיה
מקצוע: חקלאי

גרטרוד (טרודה)

9999–1906

ארץ מוצא:
מקצוע:

סיפור המשפחה

"נולדתי ברוסיה בשנת 1905. ארצה עליתי בתחילת שנת 1920 בעצמי לדודים בירושלים, אחד מהם הד"ר ברכיהו שהיה יו"ר מרכז המורים. לא היינו בתנועת נוער, אבל מהעיר שלנו בליטא עלו באותו זמן יותר מאלף איש. עליתי אחרי המלחמה. מפולין וליטא אסור היה להוציא כסף. היה לי חבר, קלצ'קין – השחקן המפורסם, והדודה שלו שלחה אתי כסף עבורו, שהוחבא בביטנה. חיכיתי לויזה ואחר כך נסעתי ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לוינה. בוינה הכניסו אותי לקסרקטין בו היו כל החלוצים וישנו 3 במיטה. החלטתי שלא בשבילי העסק, התארגנו בקבוצה ונסענו מחוץ לויזה לקאלנברג, אחד המקומות הכי יפים בוינה. זהו כפי ליד הדונאו. הותר לנו להוציא רק לירה שטרלינג אחת. אמי תפרה לי 20 לירות שטרלינג בחולצה. נסעתי לוינה, וחייתי בקאלנברגדורף. שם "עשינו חיים". היה שפע של אוכל לאחר הרעב שהיה בוינה לאחר המלחמה. בקאלנברגדורף חיכיתי לויזה, ומשם נסעתי לטריאסט ולאחר שלושה ימים עליתי על האניה "אלרן". זו היתה אניה מפורסמת אז: נסעו בה משתתפי הקונגרס הציוני ה- 12. את כל החלוצים שיכנו למטה. ראיתי שזה לא ענין, אז ניגשתי לחשמלאי שעבד בלילה ונתתי לו את כל השוקולד שהיה לי והוא נתן לי לישון אצלו בחדר. בוורשה צרפו אותי לקבוצה ואיתה עליתי ארצה. משפחתי עלתה בשנת 1925 לירושלים. סבי היה רב, ואני למדתי בישיבה. בשנת 1925 הגעתי לחדרה, שהיתה יער אחד גדול. חברי קבוצת דגניה, שנוסדה בחדרה, ספרו לי שסבי נמצא אצל שניאורסון וכך היה. כשבאתי לבקרו בגן שמואל הוא ספר לי שהם נוסעים מקיבוץ לקיבוץ לערוך חופות.
בפרדס חנה היה בשנים הראשונות רב בשם מלצר, והוא היה פנאטי. אנחנו היינו צעירים. לברוזה לא היה זמן לעשות קטיף באמצע השבוע אלא רק בשבת. האנשים יצאו מבית הכנסת וסחבו את הרב לפרדס של ברוזה, וכשהוא הגיע לשם ברוזה פשוט זרק אותו מהפרדס. הרב בא אלי, כי הייתי אז בוועד. ספרתי לו שבמקום בו נולדתי, בשת 1912 פתחו סינימה. בעל הסינימה היה חבר תנועת הבונד, תנועה של יהודים סוציאליסטים שהתנגדה לציונות. בסינימה הקרינו סרטים בלילות שבת. כל הקהל התנגד לכך וזה לא הועיל. מה עשה הרב? שלח את השמש שלו לקנות שני כרטיסים, לו ולרב, כדי ללכת לסינימה בליל ששי. בגלל דרך ארץ לרב סגרו בליל ששי את הסינימה. אמרתי לרב מלצר: 'אתה צריך להגיד שבשביל זה יש לך שמש. חוץ מה, אתה יצאת מתחום השבת. והוא ידע שאני קצת מתלוצץ'.
באתי מטריאסט באניה. הגענו לאלכסנדריה, שם הכניסו אותנו לקרנטין לתוך אמבטיות עם ליזול. באלכסנדריה שהינו יום או יומיים, ונסענו ברכבת לירושלים. יצאנו בבוקר השכם, והגענו ב- 3 אחרי הצהרים לקנטרה, שם לנו כל הלילה. בבוקר השכם עברנו את הגשר, וללוד הגענו ב- 5 לפנות ערב. לוד היה אז חור נידח. ידענו שעלינו להחליף רכבת.
למדתי בגימנסיה בירושלים, גרתי אצל דודי ואחר כך למדתי במקוה ישראל ושם סיימתי את לימודי. קראוזה לא קיבל אותי למקוה ישראל משום שהיה לי שיתוק ילדים בו חליתי בגיל חצי שנה. הייתי משותק, עד גיל 8 הלכתי עם קביים. אמי הפכה עולמות כדי לרפא אותי. הרב הראשי של ברלין, הרב בינראינץ, היה ידיד טוב של סבא והזמין אותנו לברלין, שם היה פרופ' יזרעאל עדיין סטודנט עני שלמד על חשבון הקהילה היהודית המקומית. הוא ניתח אותי בשנת 1914, ומאז אני הולך. ש' צמח, שהחליף את קראוזה, קבל אותי ללימודים.
לאחר סיום הלימודים במקוה ישראל התארגנה קבוצה של בוגרי "הריאלי" ו"מקוה ישראל" ובאנו לחדרה והשתתפנו בכיבוש העבודה. קבוצתנו אורגנה על-ידי המורה לטבע פנחסי וד"ר בירם נתן לנו אוהל ענקי, אותו הקמנו בנחליאל בחדרה. אחר כך קבלנו צריף מהסוכנות ועבדנו בכבוש העבודה. עבדתי מול גן שמואל. בביצת צ'רקס בחדרה היה ציבור גדול של פועלים עבריים. היתה לשכת עבודה, ברש ניהל אותה. עבדנו ביבוש הביצות, אחר כך עבדנו בקיבוץ גן שמואל בקציר, וכשלא היה להם כסף נתנו לנו זיתים. אדמות גן שמואל נתרמו על-ידי משפחת שניאורסון, שקראה למקום על שם הרב שמואל מוהליבר. לאחר זמן התפזרה הקבוצה שלנו: חלק עבר לקבוצת גבע, וחמישה נשארנו: אנכי, בייליס, איתין, הרמן ורומן. לאחר זמן עברנו לפרדס-חנה והיינו בין הראשונים. באותו זמן חרשו את אדמות פרדס חנה. הפכו את האדמות בעומק 1.2 מ' בשביל להכין אותן לפרדסים. החריש נעשה כך: חברו מחרשה לקטר עם מנוע, אליו רתמו מחרשה בגובה של בן אדם, ואחד ישב על המחרשה כדי לכוון.
נסעתי לפיק"א בחיפה והפקדתי 500 לירות. בכל שנה יכולנו להוציא רק חלק מהכסף. את הכסף קיבלתי מהבית.
הייתי כבר נשוי. את גרטרוד אשתי פגשתי בחיפה בשנת 1929. היא הגיעה אז כתיירת. התחתנו בואפן רשמי בירושלים והגענו בשנת 1930 לפרדס חנה שהיתה כמו מדבר שממה. גרנו בבית של רומן יחד איתו. את האדמות קיבלנו מפיק"א והקמנו משק ממש. היו לנו פרות, תרנגולות, סוס וגינה. את החלב ריכזו אצל בדרק ואחר כך שלחו לחיפה. בשנת 1935, כאשר במושבה היו יהודי גרמניה, היתה כבר הצרכניה. הייתי חבר הנהלה, נפגשתי עם פרנק שהיה אחראי על ההתישבות בארץ. הוא היה הפקיד של הברון רוטשילד. אמרתי לו 'יש לנו צרות עם החלב' אז הוא אמר: 'אתם יודעים מה, תקבלו הלוואה להקמת מחלבה'. נסענו לעמק לראות מחלבות והקמנו מחלבה משוכללת במושבה. המחלבה הוקמה על יד הצרכניה, והיא היתה שייכת לאיכרים.

"נולדתי ברוסיה בשנת 1905. ארצה עליתי בתחילת שנת 1920 בעצמי לדודים בירושלים, אחד מהם הד"ר ברכיהו שהיה יו"ר מרכז המורים. לא היינו בתנועת נוער, אבל מהעיר שלנו בליטא עלו באותו זמן יותר מאלף איש. עליתי אחרי המלחמה. מפולין וליטא אסור היה להוציא כסף. היה לי חבר, קלצ'קין - השחקן המפורסם, והדודה שלו שלחה אתי כסף עבורו, שהוחבא בביטנה. חיכיתי לויזה ואחר כך נסעתי ברכבת דרך צ'כוסלובקיה לוינה. בוינה הכניסו אותי לקסרקטין בו היו כל החלוצים וישנו 3 במיטה. החלטתי שלא בשבילי העסק, התארגנו בקבוצה ונסענו מחוץ לויזה לקאלנברג, אחד המקומות הכי יפים בוינה. זהו כפי ליד הדונאו. הותר לנו להוציא רק לירה שטרלינג אחת. אמי תפרה לי 20 לירות שטרלינג בחולצה. נסעתי לוינה, וחייתי בקאלנברגדורף. שם "עשינו חיים". היה שפע של אוכל לאחר הרעב שהיה בוינה לאחר המלחמה. בקאלנברגדורף חיכיתי לויזה, ומשם נסעתי לטריאסט ולאחר שלושה ימים עליתי על האניה "אלרן". זו היתה אניה מפורסמת אז: נסעו בה משתתפי הקונגרס הציוני ה- 12. את כל החלוצים שיכנו למטה. ראיתי שזה לא ענין, אז ניגשתי לחשמלאי שעבד בלילה ונתתי לו את כל השוקולד שהיה לי והוא נתן לי לישון אצלו בחדר. בוורשה צרפו אותי לקבוצה ואיתה עליתי ארצה. משפחתי עלתה בשנת 1925 לירושלים. סבי היה רב, ואני למדתי בישיבה. בשנת 1925 הגעתי לחדרה, שהיתה יער אחד גדול. חברי קבוצת דגניה, שנוסדה בחדרה, ספרו לי שסבי נמצא אצל שניאורסון וכך היה. כשבאתי לבקרו בגן שמואל הוא ספר לי שהם נוסעים מקיבוץ לקיבוץ לערוך חופות.
בפרדס חנה היה בשנים הראשונות רב בשם מלצר, והוא היה פנאטי. אנחנו היינו צעירים. לברוזה לא היה זמן לעשות קטיף באמצע השבוע אלא רק בשבת. האנשים יצאו מבית הכנסת וסחבו את הרב לפרדס של ברוזה, וכשהוא הגיע לשם ברוזה פשוט זרק אותו מהפרדס. הרב בא אלי, כי הייתי אז בוועד. ספרתי לו שבמקום בו נולדתי, בשת 1912 פתחו סינימה. בעל הסינימה היה חבר תנועת הבונד, תנועה של יהודים סוציאליסטים שהתנגדה לציונות. בסינימה הקרינו סרטים בלילות שבת. כל הקהל התנגד לכך וזה לא הועיל. מה עשה הרב? שלח את השמש שלו לקנות שני כרטיסים, לו ולרב, כדי ללכת לסינימה בליל ששי. בגלל דרך ארץ לרב סגרו בליל ששי את הסינימה. אמרתי לרב מלצר: 'אתה צריך להגיד שבשביל זה יש לך שמש. חוץ מה, אתה יצאת מתחום השבת. והוא ידע שאני קצת מתלוצץ'.
באתי מטריאסט באניה. הגענו לאלכסנדריה, שם הכניסו אותנו לקרנטין לתוך אמבטיות עם ליזול. באלכסנדריה שהינו יום או יומיים, ונסענו ברכבת לירושלים. יצאנו בבוקר השכם, והגענו ב- 3 אחרי הצהרים לקנטרה, שם לנו כל הלילה. בבוקר השכם עברנו את הגשר, וללוד הגענו ב- 5 לפנות ערב. לוד היה אז חור נידח. ידענו שעלינו להחליף רכבת.
למדתי בגימנסיה בירושלים, גרתי אצל דודי ואחר כך למדתי במקוה ישראל ושם סיימתי את לימודי. קראוזה לא קיבל אותי למקוה ישראל משום שהיה לי שיתוק ילדים בו חליתי בגיל חצי שנה. הייתי משותק, עד גיל 8 הלכתי עם קביים. אמי הפכה עולמות כדי לרפא אותי. הרב הראשי של ברלין, הרב בינראינץ, היה ידיד טוב של סבא והזמין אותנו לברלין, שם היה פרופ' יזרעאל עדיין סטודנט עני שלמד על חשבון הקהילה היהודית המקומית. הוא ניתח אותי בשנת 1914, ומאז אני הולך. ש' צמח, שהחליף את קראוזה, קבל אותי ללימודים.
לאחר סיום הלימודים במקוה ישראל התארגנה קבוצה של בוגרי "הריאלי" ו"מקוה ישראל" ובאנו לחדרה והשתתפנו בכיבוש העבודה. קבוצתנו אורגנה על-ידי המורה לטבע פנחסי וד"ר בירם נתן לנו אוהל ענקי, אותו הקמנו בנחליאל בחדרה. אחר כך קבלנו צריף מהסוכנות ועבדנו בכבוש העבודה. עבדתי מול גן שמואל. בביצת צ'רקס בחדרה היה ציבור גדול של פועלים עבריים. היתה לשכת עבודה, ברש ניהל אותה. עבדנו ביבוש הביצות, אחר כך עבדנו בקיבוץ גן שמואל בקציר, וכשלא היה להם כסף נתנו לנו זיתים. אדמות גן שמואל נתרמו על-ידי משפחת שניאורסון, שקראה למקום על שם הרב שמואל מוהליבר. לאחר זמן התפזרה הקבוצה שלנו: חלק עבר לקבוצת גבע, וחמישה נשארנו: אנכי, בייליס, איתין, הרמן ורומן. לאחר זמן עברנו לפרדס-חנה והיינו בין הראשונים. באותו זמן חרשו את אדמות פרדס חנה. הפכו את האדמות בעומק 1.2 מ' בשביל להכין אותן לפרדסים. החריש נעשה כך: חברו מחרשה לקטר עם מנוע, אליו רתמו מחרשה בגובה של בן אדם, ואחד ישב על המחרשה כדי לכוון.
נסעתי לפיק"א בחיפה והפקדתי 500 לירות. בכל שנה יכולנו להוציא רק חלק מהכסף. את הכסף קיבלתי מהבית.
הייתי כבר נשוי. את גרטרוד אשתי פגשתי בחיפה בשנת 1929. היא הגיעה אז כתיירת. התחתנו בואפן רשמי בירושלים והגענו בשנת 1930 לפרדס חנה שהיתה כמו מדבר שממה. גרנו בבית של רומן יחד איתו. את האדמות קיבלנו מפיק"א והקמנו משק ממש. היו לנו פרות, תרנגולות, סוס וגינה. את החלב ריכזו אצל בדרק ואחר כך שלחו לחיפה. בשנת 1935, כאשר במושבה היו יהודי גרמניה, היתה כבר הצרכניה. הייתי חבר הנהלה, נפגשתי עם פרנק שהיה אחראי על ההתישבות בארץ. הוא היה הפקיד של הברון רוטשילד. אמרתי לו 'יש לנו צרות עם החלב' אז הוא אמר: 'אתם יודעים מה, תקבלו הלוואה להקמת מחלבה'. נסענו לעמק לראות מחלבות והקמנו מחלבה משוכללת במושבה. המחלבה הוקמה על יד הצרכניה, והיא היתה שייכת לאיכרים.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות


  • פרידמן טרודה וחיים