בימיה הראשונים של פרדס חנה קיבלו המתישבים עזרה רפואית מהרופא, ד"ר גוטמן, שגר בכרכור, והיה מגיע לפרדס חנה רכוב על חמור. המרפאה היתה רק חדר בבית משפחת רחמן. בתום הביקור היה על החולה לצאת החוצה כדי להושיב את הרופא בחזרה על החמור. את ד"ר גוטמן החליף ד"ר בורודינסקי, שהיה לו – כך מספרת רחל הרנס בזכרונותיה – "סידור אידיאלי: היה מבקר אותנו שלוש פעמים בשבוע, דופק על הדלת ושואל: 'אני נחוץ לכם?' היינו צעירים ובריאים לכן הרופא עזב אותנו בטענה שהוא צעיר וזקוק לפרקטיקה.' {כאן המקום להעיר שבעוד שיש הזוכרים את הרופא מגיע רכוב על סוס, רחל הרנס זוכרת את הרופא רכוב על חמור…}. לחצו כאן כדי לקרוא את זכרונותיו של ד"ר בורודינסקי.
חסיה מוגילבסקי היתה החובשת הראשונה של המושבה. את שנותיה הראשונות בארץ עשתה כאחות בבית החולים "העמק", ובשנת 1391 התאחדה עם בעלה, שעבד כאן במשתלת חברת פיק"א. מרפאת המושבה היתה באחד משני החדרים של הבית הרזרבי (שיועד לצרכי ציבור), בבתי פיק"א. חדר כמו חדר…. ארבע קירות שולחן קטן, שני כסאות וארון לבן לתרופות. חדר שירותים סמוך או ברז עם מים זורמים היו אז בגדר חלום רחוק. המרפאה היתה פתוחה למשך שעתיים מדי יום. זה הזמן שהקדישה חסיה למתן שרות רפואי ואחזקת המרפאה כולל ניקיונה. "עבודה רבה לא היתה. כולם היו צעירים והיו עסוקים מבוקר עד ערב בעבודה", סיפרה חסיה, בראיון שנתנה לתלמה לוי, בשנת 1991, "התושבים המבוגרים סבלו בעיקר מפרונקלים, והילדים משלשולים ופצעים שאז לא ידעו כיצד לטפל בהם". הרופא, ד"ר אהרונוב, היה מגיע מכרכור רכוב על סוס, אחת לשבוע, שואל אם הכל בסדר וממשיך בדרכו.
הרופא האזורי של המושבה משנות ה-30 עד 1941 וגיוסו לצה"ל
השנים חלפו תושבים רבים באו והצטרפו למושבה. המייסדים הצעירים בגרו, הורגש צורך למצוא למרפאה מקום מרווח יותר עם תנאים טובים יותר. ואכן נמצא המקום בבית המועצה המקומית שבמרכז המושבה (כיום: בניין המועצה הדתית). בבית זה הוקצו שני חדרים למרפאה, חדר השירותים היה בקרבת מקום, ובברז זרמו מים. חסיה הרחיבה את שעות עבודתה ל-4 שעות יומיות, ואפילו הרופא כבר גר במושבה: ד"ר קרוננברג שהיה רוכב על סוסו הלבן לביקורי בית, וכן ד"ר פאלק, רופא הילדים, שהיה אימת האמהות הצעירות, כיון שלא הרשה לתת לתינוק היונק תוספת מזון, אפילו אם הוא רעב.
למרות נוכחותו של הרופא לא היה לחסיה רגע דל. היא הייתה בתורנות יומיומית 42 שעות ביממה, כשהיא משמשת עבור הציבור חובשת, אחות טיפת חלב, מיילדת, רוקחת, ומזכירה. בנוסף לכך, בשל העבודה הרבה שהוטלה על החקלאים בשדה, נותרו נשותיהם רוב היום לבד בבית. סבתות לא היו בקרבת מקום ולכן הנשים הצעירות וחסרות הניסיון נהגו לפנות לחסיה בכל שאלה ובעיה והיא שימשה להן גם מדריכה בבעיות של תזונה, טיפול בילדים, בעיות של זוגיות ויחסי אנוש.
כעבור מספר שנים נבנתה מרפאה בקרן הרחובות הדקלים והחרובים. הבנין הקטן, חד קומתי, עדיין ניצב בפינה הצפונית-מזרחית של מפגש רח' הדקלים ורח' החרובים. (אחרי שהמרפאה עברה לרח' גלעד, שימש הבנין "טיפת חלב" שנים רבות. בשנת 2014 גודר השטח, והוא משמש כיום מועדון נוער). פיק"א הקציבה תשלום חודשי לשירותי הבריאות, ולאחר משא ומתן עם ועד המושבה נחתם הסכם עם קופת חולים "הכללית", שהיתה בבעלות ההסתדרות הכללית, שתגיש עזרה רפואית לכל מתישב, גם אם אינו חבר ההסתדרות
איכרים אינם חברי הסתדרות
המחלות המשמעותיות שאיתן היה על המתישבים להתמודד: פרט לתסמינים שונים של מחלות דרכי הנשימה העליונות, מידי שנה בעיקר בעונת החורף, היו פורצות בשנות השלושים מחלות שהיום, בזכות חיסונים בגיל הינקות והילדות, אין להן סימן וזכר: שעלת, גזזת, שחפת, שנית (סקרלטינה), מלריה ועוד. אלה הן מחלות מידבקות מאד, והחולים בהן נדרשו לבידוד.
מלריה – על המלריה במושבה לחצו כאן. עבודה אנטי ויראלית משותפת נעשתה בשיתוף בין ועד המושבה לבין מח' הבריאות העממית – קצין הבריאות הראשי בחיפה, כדי להתגבר על המקורות למחלת המלריה בשנת 1934. ההתכתבויות ביניהם נסבו תמיד בנושאי העלויות.
שחפת – בשנת 1947 נתקבלה החלטה ע"י הנהלת המועצות המקומיות על השתתפותן במימון הקמת בית חולים מיוחד לחולי שחפת. גובה ההשתתפות נקבע עפ"י מספר התושבים וההשתתפות אמורה היתה להקנות לחולי שחפת מהמושבות אפשרות אשפוז בבית החולים שיקום בתנאים נוחים ובהנחה מסוימת. לקראת שנת 1949 החלה הליגה למלחמה בשחפת בהקמת מרפאות מקומיות בישובים לשם איתור חולים מקרב העולים החדשים בשלב מוקדם של מחלתם, על מנת לתת להם טיפול ראשוני. בנובמבר אותה השנה קיבלה המועצה המקומית החלטה עקרונית על השתתפות בהקמת מבנה לצורך הענין. במאי 1950 חוסנו נגד מחלת השחפת תושבי פרדס חנה בני שנה עד 30, ונתלה פרסום לידיעת התושבים במטרה למנוע את המחלה, אך המחלה לא מוגרה, ובשנת 1965 חודש הסניף המקומי למלחמה בשחפת.
סרטן – ב-1967 נחנך סניף האגודה בפרדס חנה, ובו נערכו אחת לשבוע בדיקות לגילוי מוקדם של המחלה.
ד"ר קושניר עלה לארץ ב-6291 והחל לעבוד כרופא פנימי ורופא עיניים בבי"ח "הדסה" בתל אביב. שבע שנים מאוחר יותר הגיע לכרכור והיה לרופאם של התושבים שאינם חברי ההסתדרות, ערביי הסביבה, רופא בית הספר וגני הילדים. בהעדר רופא שיניים במושבה, נהגו התושבים לפנות אליו גם בבעיות שיניים. הוא יסד את תחנת מד"א במושבה וצייד אותה בציוד הרפואי הנחוץ על חשבונו. הוא עסק בחקר המלריה, ואימץ את שיטות הרפואה הפחות קונבנציונליות: הרמב"ם, הרפואה הטיבטית-סינית, האנתרופוסופית ועוד. בצד פעילותו הרפואית טיפח תמיד גם את אהבתו לאדמה, ועמד בראש התחנה לטיפול בכלבת שנפתחה כאן בסוף שנות השלושים.
רופא הילדים, ד"ר הנס ברגבור, יליד המבורג שבגרמניה, פוטר מעבודתו כרופא בשנת 1932 בשל היותו יהודי, משפורסמו חוקי הגזע. שנה מאוחר יותר עלה לארץ, אחרי שהשיג, בדרך לא דרך, סרטיפיקט של קפיטליסטים (היה עליו להוכיח כי ברשותו סכום של 0001 לירות שטרלינג, סכום עתק במושגים של הימים ההם). בעצת אחיו, פרץ ברגבור הוא הגיע למושבה, רכש מגרש בקצה הצפוני של רחוב 005 (כיום: רח' הדקלים) עליו בנה את ביתו, וסביבו משק עזר בו גידל עצי פרי, ירקות, עיזים, ותרנגולות לצריכה עצמית, בנוסף נטע ד"ר ברגבור פרדס בדרך לבנימינה, בו נהג להשקיע את שעות הפנאי שלו. ב-9391 כשהבשיל הפרי הראשון בפרדס, פרצה מלחמת העולם השנייה. במקום לייצא את הפירות היפים, קטף ד"ר ברגבור את הפרי וקבר אותו באדמה. זמן קצר מאוחר יותר חזר לעבוד כרופא. תחילה בתורנות שבת של קופ"ח ואחר כך כרופא ביה"ס. בשנותיה הראשונות של המדינה שימש רופא בטיפת חלב בישובי האיזור, כולל הכפרים הערבים.
ד"ר זלמן מריאן הצטרף כרופא שלישי למרפאת קופת החולים בפרדס חנה, אחרי ששרד את השואה והציל את חייהם של אסירי מחנה הריכוז ברשד שבאוקראינה. בזכות טיפולו, באמצעים הדלים שעמדו לרשותו, זכו אסירים רבים בחייהם. רכב השרד שלו היה עגלה רתומה לחמור עליה נהג להגיע לכל חולה. מספרים, כי יום אחד הגיע לבית הרופא רוכב אופנוע. כשראה שבבית יש אורחים, הבין, ככל הנראה כי הגיע בזמן לא מתאים, הוא פנה לאחד מבני המשפחה ואמר כי יבוא בפעם אחרת. לשאלת בן המשפחה לשם מה הגיע, ענה שנחש צפע גדול הכיש אותו, והראה את הנחש המכיש שבידו. הוא הושכב מיד, טופל ונשלח באמבולנס אל בית החולים. האורח המוקש חזר לאיתנו.
חלק נכבד מהאמור לעיל בנוי על כתבתה של הניה בעיתון הגפן ***********************, אשר בנויה על חמרי הארכיון של בית הראשונים