וייל ד"ר אלברט וגרטה

סיפור המשפחה

אבי, ד"ר אלברט וייל, היה יליד כפר במחוז הסן בגרמניה והיה הראשון במשפחתו שנשלח ללמוד מקצוע אקדמי מחוץ לבית. הוא למד רפואה בהיידלברג. לקראת סוף לימודיו פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס עם כולם לחזית. לאחר המלחמה נסע אבי להשלים את לימודיו בעיר מינכן ושם פגש את אמי, גרטה.
הוא עלה לארץ והתיישב בפרדס-חנה עם משפחתו (אמו, אשתו ושלושת ילדיהם) בשנת 1933. את ההחלטה להתיישב בפרדס-חנה קיבל יחד עם חברו, ד"ר נוסבאום, עוד בגרמניה והם קנו מגרשים סמוכים באותה שכונה: תל צבי "שכונת הבוטנים". ה"בוטנים" היו אמורים להיות ה"פיסטוקים" שיניבו אותן אלות, ודומני שעדיין קיימות פריט אחד או שניים מהן בשולי הרחוב, אלא שאינן אלות בוטנה (שהן הפיסטוקים) אלא אלות מסטיק מצויות. שני הרופאים גם החליטו מראש שהם יקיימו את תורת הציונות ויתפרנסו לא ממקצועם אלא מחקלאות. הם רכשו חלקה של 5 דונם לבניית בית, וכן 20 דונמים אדמה לפרדסים. כמוהם עשו גם רוב יתר תושבי "שכונת הייקים", כפי שנקראה השכונה בשפת תושבי המושבה.
הבית נבנה, כיתר הבתים באותו רחוב, בסגנון "באוהאוז": בכל בית שנֵי חדרי שינה, חדר מגורים, שירותים, מטבח ומרפסת, שחלקה שמש גם כחדר אוכל. לאחר מלחמת העולם הגיעו אלינו אח של אמי ומשפחתו ששרדו את המלחמה בשוויץ. במשך השנים, עם הגיעם של קרובים נוספים, הוגדל הבית. בין היתר יועד חדר אחד למרפאה, בה קיבל ד"ר וייל את הפציינטים (הפונים) וגם אלו של קופת חולים. בקיץ חיכו אנשים בחוץ על ספסל מתחת לעץ השיטה. בלילות ישנו בחדר זה הבנות של ד"ר וייל.
הפרנסה מפירות ההדר נשארה במידה רבה בגדר חלום, כי העצים שניטעו בשנת 1934 החלו להניב באופן משמעותי רק ב-1939 ואז פרצה מלחמת העולם.
גם לאמי היה תואר דוקטור במקצוע שנקרא כלכלה מדינית אך היה למעשה סוציולוגיה. היא זכתה לנצל זאת רק בשנות חייה המאוחרות, כשעבדה כעובדת סעד במחנות הפליטים שהגיעו לארץ לאחר המלחמה, והיו כאלה רבים סביב פרדס-חנה.
למרות העובדה שאבי היה מאלה שהחליטו מוקדם יחסית לעזוב את אירופה הוא לא היה יכול להאמין ל"סיפורי השואה". (לפי מידע ממקור לא ידוע בבית הראשונים, אחת הדחיפות להצטרפות של ד"ר וייל לתנועה הציונית היתה רצח אביו על רקע אנטישמי). הוא היה אומר שגדל אתם ונלחם אתם ומכיר אותם (את הגרמנים) לפנַי ולפנים והם אמנם אנטישמים, אך דברים כאלה לא יתכנו.
בתקופת מלחמת העולם השניה (1939-1945) היה בפרדס חנה רופא המושבה, ד"ר קרוננברג, שהתגייס לצבא. ד"ר נוסבאום החליף אותו ואף "ירש " את סוסו. ד"ר וייל חזר לרפואה באופן חלקי, אם משום שהיה צורך ברופא נוסף ואם משום שכידוע בשנות המלחמה ולאחריה לא היו רווחים מן הפרדסים. שני הרופאים עבדו בקופת חולים של ההסתדרות, כאשר ד"ר נוסבאום עבד במשרה מלאה וד"ר וייל בחצי משרה.
בשנת 1935, כשנה או שנתיים לאחר שנכנסו לביתם החדש, נבחר אבי לעמוד בראש ועד המושבה. הוא כיהן בתפקיד זה כעשר שנים, וכאשר המושבה היתה למועצה מקומית, המשיך בתפקיד ראש המועצה, כמעט 10 שנים נוספות, והקדיש לכך את רוב מחשבותיו ומרצו. אחד הדברים שהעסיקו אותו הרבה היה בית הספר, והוא עמד על כך שלא ישייכו אותו לאף אחד מן ה"זרמים" החינוכיים שהחלו להיווצר באותה תקופה ושייבחרו המורים הטובים ביותר. בין בוגרי בית ספר זה היו גם אנשים רבים שתרמו רבות למדינה. כראש מועצה פעל למען חינוך שוויוני לחילונים ודתיים ודאג לרמת חינוך גבוהה. כמו כן יזם תכניות פיתוח, שלא כולן התגשמו. זכורה במיוחד הככר הגדולה במרכז המושבה (הכוונה לככר הנשיא, בהצטלבות רח' הדקלים ודרך הבנים) שנקראה שנים רבות "קרחת וייל" והיום "רועות" בה עיזים. כל פעם שאני נתקלת באיזה מישהו בוגר אותו מוסד נדמה לי שהוא קצת יותר רחב אופקים מאחרים.

תקופה מסוימת נקראה גינה קטנה הסמוכה לרחוב הבוטנים על שם אבי.

אבי, ד"ר אלברט וייל, היה יליד כפר במחוז הסן בגרמניה והיה הראשון במשפחתו שנשלח ללמוד מקצוע אקדמי מחוץ לבית. הוא למד רפואה בהיידלברג. לקראת סוף לימודיו פרצה מלחמת העולם הראשונה והוא גויס עם כולם לחזית. לאחר המלחמה נסע אבי להשלים את לימודיו בעיר מינכן ושם פגש את אמי, גרטה.
הוא עלה לארץ והתיישב בפרדס-חנה עם משפחתו (אמו, אשתו ושלושת ילדיהם) בשנת 1933. את ההחלטה להתיישב בפרדס-חנה קיבל יחד עם חברו, ד"ר נוסבאום, עוד בגרמניה והם קנו מגרשים סמוכים באותה שכונה: תל צבי "שכונת הבוטנים". ה"בוטנים" היו אמורים להיות ה"פיסטוקים" שיניבו אותן אלות, ודומני שעדיין קיימות פריט אחד או שניים מהן בשולי הרחוב, אלא שאינן אלות בוטנה (שהן הפיסטוקים) אלא אלות מסטיק מצויות. שני הרופאים גם החליטו מראש שהם יקיימו את תורת הציונות ויתפרנסו לא ממקצועם אלא מחקלאות. הם רכשו חלקה של 5 דונם לבניית בית, וכן 20 דונמים אדמה לפרדסים. כמוהם עשו גם רוב יתר תושבי "שכונת הייקים", כפי שנקראה השכונה בשפת תושבי המושבה.
הבית נבנה, כיתר הבתים באותו רחוב, בסגנון "באוהאוז": בכל בית שנֵי חדרי שינה, חדר מגורים, שירותים, מטבח ומרפסת, שחלקה שמש גם כחדר אוכל. לאחר מלחמת העולם הגיעו אלינו אח של אמי ומשפחתו ששרדו את המלחמה בשוויץ. במשך השנים, עם הגיעם של קרובים נוספים, הוגדל הבית. בין היתר יועד חדר אחד למרפאה, בה קיבל ד"ר וייל את הפציינטים (הפונים) וגם אלו של קופת חולים. בקיץ חיכו אנשים בחוץ על ספסל מתחת לעץ השיטה. בלילות ישנו בחדר זה הבנות של ד"ר וייל.
הפרנסה מפירות ההדר נשארה במידה רבה בגדר חלום, כי העצים שניטעו בשנת 1934 החלו להניב באופן משמעותי רק ב-1939 ואז פרצה מלחמת העולם.
גם לאמי היה תואר דוקטור במקצוע שנקרא כלכלה מדינית אך היה למעשה סוציולוגיה. היא זכתה לנצל זאת רק בשנות חייה המאוחרות, כשעבדה כעובדת סעד במחנות הפליטים שהגיעו לארץ לאחר המלחמה, והיו כאלה רבים סביב פרדס-חנה.
למרות העובדה שאבי היה מאלה שהחליטו מוקדם יחסית לעזוב את אירופה הוא לא היה יכול להאמין ל"סיפורי השואה". (לפי מידע ממקור לא ידוע בבית הראשונים, אחת הדחיפות להצטרפות של ד"ר וייל לתנועה הציונית היתה רצח אביו על רקע אנטישמי). הוא היה אומר שגדל אתם ונלחם אתם ומכיר אותם (את הגרמנים) לפנַי ולפנים והם אמנם אנטישמים, אך דברים כאלה לא יתכנו.
בתקופת מלחמת העולם השניה (1939-1945) היה בפרדס חנה רופא המושבה, ד"ר קרוננברג, שהתגייס לצבא. ד"ר נוסבאום החליף אותו ואף "ירש " את סוסו. ד"ר וייל חזר לרפואה באופן חלקי, אם משום שהיה צורך ברופא נוסף ואם משום שכידוע בשנות המלחמה ולאחריה לא היו רווחים מן הפרדסים. שני הרופאים עבדו בקופת חולים של ההסתדרות, כאשר ד"ר נוסבאום עבד במשרה מלאה וד"ר וייל בחצי משרה.
בשנת 1935, כשנה או שנתיים לאחר שנכנסו לביתם החדש, נבחר אבי לעמוד בראש ועד המושבה. הוא כיהן בתפקיד זה כעשר שנים, וכאשר המושבה היתה למועצה מקומית, המשיך בתפקיד ראש המועצה, כמעט 10 שנים נוספות, והקדיש לכך את רוב מחשבותיו ומרצו. אחד הדברים שהעסיקו אותו הרבה היה בית הספר, והוא עמד על כך שלא ישייכו אותו לאף אחד מן ה"זרמים" החינוכיים שהחלו להיווצר באותה תקופה ושייבחרו המורים הטובים ביותר. בין בוגרי בית ספר זה היו גם אנשים רבים שתרמו רבות למדינה. כראש מועצה פעל למען חינוך שוויוני לחילונים ודתיים ודאג לרמת חינוך גבוהה. כמו כן יזם תכניות פיתוח, שלא כולן התגשמו. זכורה במיוחד הככר הגדולה במרכז המושבה (הכוונה לככר הנשיא, בהצטלבות רח' הדקלים ודרך הבנים) שנקראה שנים רבות "קרחת וייל" והיום "רועות" בה עיזים. כל פעם שאני נתקלת באיזה מישהו בוגר אותו מוסד נדמה לי שהוא קצת יותר רחב אופקים מאחרים.

תקופה מסוימת נקראה גינה קטנה הסמוכה לרחוב הבוטנים על שם אבי.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  וייל ד"ר אלברט וגרטה