ברנשטיין חיים ונחמה

סיפור המשפחה

הורי, נחמה לאה (לבית הלוי-אפשטיין) וחיים ברנשטיין ז"ל היו ממייסדי המושבה פרדס חנה. שניהם עלו לארץ בנפרד מליטא, הכירו ונישאו בירושלים בשנת 1925 ואלה תולדותיהם:
אבי, חיים ברנשטיין ז"ל נולד בשנת 1892 בעיירה קיברטי, מחוז וישטינץ שבליטא (על גבול גרמניה). הוא סיים בהצלחה את לימודיו בגימנסיה העברית של ליטא, ולאחר מכן למד ראיית חשבון באוניברסיטת ברלין והתגורר שם אצל דודו. בשנת 1918 חזר לביתו לאחר סיום לימודיו כרואה חשבון. וב-1919 עזב את משפחתו למען הגשמת הרעיון הציוני בעלייתו ארצה עם קבוצת חברים שבאו במטרה להשלים את הקמת קיבוץ איילת השחר.
לאחר כשנתיים, עזב את הקיבוץ והיה שותף לסלילת כביש יבנה שבדרום. כשנגמר הפרויקט, עבר לעמק יזרעאל כדי לייבש ביצות ושם חלה בקדחת, כמו חלק מחולי הקדחת- הובא לטיפול בבית חולים בירושלים, זאת בניגוד לחולי קדחת רבים אחרים שהעדיפו לחזור לבתיהם שבאירופה.
בירושלים הכיר את אמי, שם נישאו והביאו לעולם את בתם הבכורה רות ז"ל.
אמי, נחמה לאה ברנשטיין (לבית הלוי-אפשטיין) ז"ל. נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1896. כשסיימה את לימודיה בגימנסיה פרצה מלחמת העולם הראשונה והיהודים נאלצו לברוח מליטא. משפחתה נמלטה לאוקראינה, שם התגוררה בבית הדודים. לאחר זמן מה, חלתה אמי בטיפוס ואושפזה לטיפול בבית החולים המקומי. בעת אשפוזה סבלה מאוד מאנטישמיות מצד האחיות. הרופא האוקראיני שטיפל בה הבטיח לה שישמור עליה באופן אישי ולא יאונה לה כל רע, כך באמת היה. לכשנרפאה אמי ממחלת הטיפוס, נתבקשה על-ידי אותו רופא להישאר בבית החולים ללימודי סיעוד, היות שהיה מחסור באחיות מחוסנות לקדחת ועקב המלחמה היתה התפרצות של מחלת הטיפוס. אמי נשארה בבית החולים, למדה סיעוד והוסמכה כאחות.
לאחר שהסתיימה המלחמה ומגפת הטיפוס נרגעה חזרה אמי לבית הוריה שבליטא. התחושות הקשות שליוו אותה בעקבות האנטישמיות שחוותה לא הרפו ממנה וכששמעה בבית הוריה על כך שמתקיימת התיישבות יהודית בארץ ישראל החליטה לקחת חלק בהגשמת הרעיון הציוני ולעלות ארצה. עקב היות אמי צעירה רווקה, שעלתה ארצה בגפה, מיד יצר אביה קשר עם קרובי משפחתו שעלו ארצה זה מכבר, שיהוו משפחה עבורה. אמי עלתה ארצה באוניה "וינה" בשנת תרפ"ג 1923 והגיעה לנמל יפו. משם עלתה לירושלים והתקבלה על ידי קרובי משפחתה המכובדים: משפחת שמשי – אבי המשפחה, צבי שמשי היה היסטוריון וחוקר ובנו, יצחק בן צבי לימים נשיאה השני של מדינת ישראל; משפחת מירקין – אבי המשפחה היה מורה ומפקח בירושלים וממובילי מערכת החינוך באותה תקופה.
אמי התגוררה בירושלים ועבדה כאחות. בירושלים הכירה את אבי והם נישאו בשנת 1925.
לאחר נישואיהם שמעו הורי על היוזמה להקמת מושבת הברון – פרדס חנה והחליטו להגשים את חלומם, לבנות את הארץ ולעבוד את אדמתה. בשנת 1928, מיד לאחר לידתה של אחותי רות ז"ל, השאיר אבי את אמי ואחותי בירושלים ועבר להתגורר בפרדס חנה בשכונת הפועלים ועסק עם חבריו בנטיעת הפרדסים במושבה. הוא התמחה בהרכבת עצים והיה אחראי על הרכבת עצי פרי ההדר במושבה.
בשנת 1929, עם סיום בניית בתיה הראשונים של המושבה, הצטרפו לאבי אמי ואחותי, שהייתה בת שנה ונכנסו להתגורר בביתם ברחוב הדקלים. לכבוד הגעתה של אחותי בת השנה לבית בפרדס חנה, שתל אבי בחצר הבית עץ ארוקריה בן שנה. כחמישים שנה לאחר מכן, כשחלתה אחותי, רות זיו ז"ל, גם העץ חלה. המצב הבריאותי של שניהם הלך והידרדר עד שאחותי נפטרה ויחד איתה גם העץ גווע.
הוריי טיפלו בפרדסים שלהם וטיפחו משק עזר סביב ביתם, שכלל מגוון עצי פרי, גינת ירק, לול תרנגולות ודיר עיזים. אבי יצא לשמירה באופן קבוע יחד עם שכנו, מנהל בית הספר היסודי, אברהם רוזן, כשהם מצוידים ברובה ונבוט.
בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היה ניתן להמשיך לייצא את הפרי לאירופה והוא נאכל בעיקר על ידי העיזים. החלב היה מצוין, אבל פרנסה לא הייתה מזה… לכן פתחה אמי חנות לדברי סדקית במרכז המושבה. במשך השנים הוריי עזרו לאנשים רבים. בתקופת המעברה אמי התנדבה במעברה וסייעה לעולים החדשים במגוון דרכים. הורי תרמו לעולים החדשים מצעים, כלי מטבח ועוד, שיכנו מספר משפחות ניצולות שואה בביתנו, בשעה שאנו הצטופפנו בחדר אחד ואף שיפצו מבנים נוספים בחצר כדי לשכן בהם כמה שיותר משפחות מהמעברה. לאחר שהוקם מלב"ן, אמי עבדה שם בהתנדבות במשך שנים רבות.
הורי, חיים ונחמה לאה ברנשטיין ז"ל הגשימו את חלומם הציוני כיהודים לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולבנותה. הם עזבו חיים נוחים באירופה, עתיד כלכלי מבטיח המבוסס על משפחותיהם האמידות והשכלתם האקדמאית ובחרו לעזוב הכל, להגשים חלום ולעבוד בחריצות עבודת כפיים כל ימיהם. משפחתו של אבי נספתה בשואה ואילו משפחתה של אמי עלתה ברובה בעקבותיה לארץ וכך ניצלה מתופת הנאצים.
אנו, בנותיהם, נכדיהם וניניהם ממשיכים את מפעל חייהם בהגשמת הרעיון הציוני בארץ ישראל.

הוריי, נחמה לאה (לבית הלוי-אפשטיין) וחיים ברנשטיין ז"ל היו ממייסדי המושבה פרדס חנה. שניהם עלו לארץ בנפרד מליטא, הכירו ונישאו בירושלים בשנת 1925 ואלה תולדותיהם:
אבי, חיים ברנשטיין ז"ל נולד בשנת 1892 בעיירה קיברטי, מחוז וישטינץ שבליטא (על גבול גרמניה). הוא סיים בהצלחה את לימודיו בגימנסיה העברית של ליטא, ולאחר מכן למד ראיית חשבון באוניברסיטת ברלין והתגורר שם אצל דודו.
בשנת 1918 חזר לביתו לאחר סיום לימודיו כרואה חשבון. וב-1919 עזב את משפחתו למען הגשמת הרעיון הציוני בעלייתו ארצה עם קבוצת חברים שבאו במטרה להשלים את הקמת קיבוץ איילת השחר.
לאחר כשנתיים, עזב את הקיבוץ והיה שותף לסלילת כביש יבנה שבדרום. כשנגמר הפרויקט, עבר לעמק יזרעאל כדי לייבש ביצות ושם חלה בקדחת, כמו חלק מחולי הקדחת- הובא לטיפול בבי"ח בירושלים. זאת בניגוד לחולי קדחת רבים אחרים שהעדיפו לחזור לבתיהם שבאירופה.
בירושלים הכיר את אמי, שם נישאו והביאו לעולם את בתם הבכורה רות ז"ל.
אמי, נחמה לאה ברנשטיין (לבית הלוי-אפשטיין) ז"ל. נולדה בקובנה שבליטא בשנת 1896. כשסיימה את לימודיה בגימנסיה- פרצה מלחמת העולם הראשונה והיהודים נאלצו לברוח מליטא. משפחתה נמלטה לאוקראינה, שם התגוררה בבית הדודים. לאחר זמן מה, חלתה אמי בטיפוס ואושפזה לטיפול בביה"ח המקומי. בעת אשפוזה בביה"ח, סבלה מאוד מאנטישמיות מצד האחיות. הרופא האוקראיני שטיפל בה הבטיח לה שישמור עליה באופן אישי ולא יעונה לה כל רע, כך באמת היה. לכשנרפאה אמי ממחלת הטיפוס, נתבקשה ע"י אותו רופא להישאר בביה"ח ללימודי סיעוד היות שהיה מחסור באחיות מחוסנות לקדחת ועקב המלחמה הייתה התפרצות של מחלת הטיפוס. אמי נשארה בביה"ח, למדה סיעוד והוסמכה כאחות.
לאחר שהסתיימה המלחמה ומגפת הטיפוס נרגעה- חזרה אמי לבית הוריה שבליטא. התחושות הקשות שליוו אותה בעקבות האנטישמיות שחוותה לא הרפו ממנה וכששמעה בבית הוריה על כך שמתקיימת התיישבות יהודית בארץ ישראל החליטה לקחת חלק בהגשמת הרעיון הציוני ולעלות ארצה.
עקב היות אמי צעירה רווקה , שעלתה ארצה בגפה, מיד יצר אביה קשר עם קרובי משפחתו שעלו ארצה זה מכבר, שיהוו משפחה עבורה.
אמי עלתה ארצה באוניה "וינה" בשנת תרפ"ג 1923 והגיעה לנמל יפו. משם עלתה לירושלים והתקבלה על ידי קרובי משפחתה המכובדים:
משפחת שמשי- אבי המשפחה, צבי שמשי היה היסטוריון וחוקר ובנו, יצחק בן צבי לימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
משפחת מירקין – אבי המשפחה היה מורה ומפקח בירושלים וממובילי מערכת החינוך באותה תקופה.
אמי התגוררה בירושלים ועבדה כאחות. בירושלים הכירה את אבי והם נישאו בשנת 1925.
לאחר נישואיהם שמעו הוריי על היוזמה להקמת מושבת הברון – פרדס חנה והחליטו להגשים את חלומם, לבנות את הארץ ולעבוד את אדמתה. בשנת 1928 מיד לאחר לידתה של אחותי, רות ז"ל, השאיר אבי את אמי ואחותי בירושלים ועבר להתגורר בפרדס חנה בשכונת הפועלים ועסק עם חבריו בנטיעת הפרדסים במושבה.
אבי, חיים ברנשטיין ז"ל התמחה בהרכבת עצים והיה אחראי על הרכבת עצי פרי ההדר במושבה.
בשנת 1929, עם סיום בניית בתיה הראשונים של המושבה, הצטרפו לאבי אמי ואחותי, שהייתה בת שנה ונכנסו להתגורר בביתם ברחוב הדקלים.
לכבוד הגעתה של אחותי בת השנה לבית בפרדס חנה, שתל אבי בחצר הבית עץ ארוקריה בן שנה.
כחמישים שנה לאחר מכן, כשחלתה אחותי, רות זיו ז"ל, גם העץ חלה. המצב הבריאותי של שניהם הלך והידרדר עד שאחותי נפטרה ויחד איתה גם העץ גווע.
הוריי טיפלו בפרדסים שלהם וטיפחו משק עזר סביב ביתם, שכלל מגוון עצי פרי, גינת ירק, לול תרנגולות ודיר עיזים. אבי יצא לשמירה באופן קבוע יחד עם שכנו, מנהל בית הספר היסודי, אברהם רוזן, כשהם מצוידים ברובה ונבוט.
בתקופת מלחמת העולם השנייה לא היה ניתן להמשיך לייצא את הפרי לאירופה והוא נאכל בעיקר על ידי העיזים. החלב היה מצוין, אבל פרנסה לא הייתה מזה... לכן פתחה אמי חנות לדברי סדקית במרכז המושבה. במשך השנים הוריי עזרו לאנשים רבים. בתקופת המעברה אמי התנדבה במעברה וסייעה לעולים החדשים במגוון דרכים. הוריי תרמו לעולים החדשים מצעים, כלי מטבח ועוד. כמו כן, הורי שיכנו מספר משפחות ניצולות שואה בביתנו, בשעה שאנו הצטופפנו בחדר אחד ואף שיפצו מבנים נוספים בחצר כדי לשכן בהם כמה שיותר משפחות מהמעברה. לאחר שהוקם מלבן, אמי עבדה שם בהתנדבות במשך שנים רבות.
הורי, חיים ונחמה לאה ברנשטיין ז"ל הגשימו את חלומם הציוני כיהודים, לעלות לארץ ישראל, להתיישב בה ולבנותה. הם עזבו חיים נוחים באירופה, עתיד כלכלי מבטיח, המבוסס על משפחותיהם האמידות ולמרות השכלתם האקדמאית ובחרו לעזוב הכל, להגשים חלום ולעבוד בחריצות עבודת כפיים כל ימיהם. משפחתו של אבי נספתה בשואה ואילו, משפחתה של אמי, עלתה ברובה בעקבותיה לארץ וכך ניצלה מתופת הנאצים.
אנו, בנותיהם, נכדיהם וניניהם ממשיכים את מפעל חייהם בהגשמת הרעיון הציוני בארץ ישראל.

קישור לאתר משפחתי חיצוני:

גלריית תמונות

• 
  ברנשטיין חיים ונחמה