שכונת מגד

יוזם הרעיון והמבצע העיקרי של ההתיישבות במגד הוא ד"ר זאב ברין. ד"ר ברין היה בתחילה רופא בחדרה ועבד במרכז רפואי שטראוס, במחקר הקדחת. הוא היה יוצא גרמניה ונקרא לשרות צבאי שם. לאחר שרותו הצבאי חזר לארץ אך לא המשיך ברפואה אלא בנה משק חקלאי בחדרה.
בזמן פריחת הפרדסנות הגה את הרעיון לפתח מפעל אשר יבטיח לציונים מחו"ל אפשרות של קיום בארץ וכך יתרום לפיתוח הארץ. תכניתו היתה ליסד חברת מניות בעלת הון של 50,000 לירות מצריות ולמכור אותן בין ציונים בחו"ל בעיקר בגרמניה, ארץ מוצאו וקשריו. בתקנון החברה נאמר שבעל מניות בשווי של 1,000 לירות נומינליות יהיה רשאי לדרוש כעבור זמן, שיפרישו לו מתוך רכוש החברה עבור מנייתו 10 דונם פרדס, שטח בלתי נטוע להקמת בית מגורים ומשק מעורב[1]. תמורת הפרשת הנכסים חלף המניות, בעל המניות מוותר על מניותיו ומחזירן לחברה[2]. החברה נוסדה ע"י ד"ר ברין ב-1926, ובשנת 1927 הוא קנה את האדמות מניסן רוטמן. רוטמן היה רוכש קרקעות עבור פיק"א מידי הערבים ואת דמי עמלו היה מקבל בקרקע במקום בכסף, וכך צבר יותר מ-100 דונם פרדס. בשנים 1927-1926 נסע זאב ברין לגרמניה לצורך איסוף כספים וכדי לצרף חברים חדשים לחברה. בכספים נרכשו אדמות מניסן רוטמן ומחברת פיק"א. 
המכירה היתה בהעברה מידית ובשנת 1928 כבר החלו לנטוע פרדסים, אך עיקר הפרדסים של מגד נטעו בשנת 1930 ועיבודם נעשה ע"י פועלים עברים. סה"כ נטעו 550 דונם פרדס במגד.
הון המניות של מטעי פרי הדר היה 50,000 לירות. התפלגות המניות בין בעלי המניות הגדולים:
27 בעלי מניות בשווי שבין 1,000 לירות עד 1,200
1     "       "       "      "    1,800   "  
6     "       "       "      "    2,000   "
1     "       "       "      "    3,000   "
35 סה"כ בעלי מניות גדולים.
בנוסף לחברת המניות נטעו גם "מטעי הזמנה" במגד ב' (שטח מערבי למגד א' מעבר לכביש)[3] מטעי הזמנה היו בשני גושים:
בגוש 10111 נטעו 131 דונם פרדס בשביל 7 מזמינים.
בגוש 10110 נטעו 121 דונם פרדס בשביל 8 מזמינים.
בעלי מניות הזמנה רכשו פרדסים בלבד ואת הטיפול מסרו לחברה. אחד מבעלי מטעי ההזמנה היה גם בעל מניות והתיישב במגד. האחרים לא התיישבו פרדסים אלו נטעו ב-32 ו-33 (כמויות לפי הזמנה) עם הסכם מסירה למזמינים כעבור 4 שנים.
בעלי המניות הגדולים קבלו (כנגד ביטול מניותיהם) בעד מניה של 1,000 לירות א"י: 10 דונם פרדס + 2 דונם מגרש לבניה + 5 דונם אדמה חקלאית – למשק מעורב.
האדמה החקלאית היתה רצופה למגרש רק ב-21 מגרשים, מהם 11 במגד א'  ו-10 במגד ב'. במגרשים אחרים היתה האדמה החקלאית נפרדת מהמגרש ומרוחקת עד 1000 מטר. מספר המגרשים אשר האדמה החקלאית לא רצופה להם היה 34, מהם 19 במגד א' ו-15 במגד ב'. מספרם הכולל של המגרשים היה 55=34+21, מתוך זה: 40 הגיעו לבעלי המניות הגדולים. 5 נשארו לחברה המוקטנת, 10 נועדו למכירה.
כמרכז אדמיניסטרטיבי ומרכז לסגל נבנתה כבר בשנת 1928 חוות "מגד" ומסביב למבנים נבנתה חומה להגנה. בחווה התגוררו גם חלק מהפועלים עד שנת 1935. בשנת 1933 העמיד ד"ר ברין את החווה לרשות בית הספר החקלאי שהוא היה מיוזמיו, ביחד עם התאחדות האיכרים. החווה שימשה את בית הספר במשך כ- 3 שנים, עד המעבר למשכן הקבע בשנת 1936. באותה שנה חולקו המגרשים להקמת שכונת מגד והחלו בבניית הבתים הראשונים. השם "מגד" ניתן ע"י הסופר ש"י עגנון שהיה גיסו של ד"ר ברין. אשתו של הסופר, אחותה של אשתו של ד"ר ברין, התארחה בחוות מגד מספר פעמים.
ההתיישבות: 
בשנת 1933/34:  8 משפחות התיישבו במגד א'. 7 משפחות בנו בית מגורים במגרש בלבד
בשנת 1935/38:  2 משפחות התיישבו במגד ב'. 6 משפחות בנו במגד א'
בשנת 1939: מתיישב אחד במגד ב'. 
ה-6 וה-7 משפחות שבנו במגד א' לא היו בעלי מניות אלא קנו רק מגרש. 
משפחה אחת מהמתיישבים ב-33/34 לא היתה בעלת מניות מהתחלה אלא קנתה בשנת 1933 את חלקו של בעל מניות פורש. כך גם לגבי שתי המשפחות המתיישבות ב-35/38 במגד ב'.
שנת העלייה לארץ של מרבית התושבים היתה 1933.
את האדמות והפרדסים חילקה החברה למעשה לבעלי המניות הגדולים בשנת 1934. הבעלות נרשמה בסדור קרקעות בפרדס חנה. סידור הקרקעות היה הזדמנות להעביר בעלות ללא תשלום, כי ההעברה הראשונה היתה בלי אגרה.  לפי התקנון הופרשו 7/8 של האדמות בהתאם למספר המניות שהוגשו לפרעון, ובידי החברה נשארו מניות בערך 6,250 לירות מצריות. את החלק הנותר עיבדה החברה על חשבונה במטרה לחלק את הרווחים כאשר יהיו. הפרדסים עוד לא נשאו את עצמם ואילו עם עלית היבולים החלו לרדת המחירים עד שנות המשבר 38 ו-39. 
ארצות מוצא: מתוך 35 בעלי המניות היו בזמן הצטרפותם: 3 תושבי ארץ ישראל, 2 תושבי צ'כוסלובקיה, 1 תושב פריז, 29 תושבי גרמניה.
מתוך בעלי מטעי הזמנה: 3 תושבי ארץ ישראל, 1 תושב צ'כוסלובקיה, 1 תושב אנגליה, 10 תושבי גרמניה.
רכישת המניות בחו"ל היתה בתשלומים בתקופות זמן קבועות. לפי תנאי החוזה היתה חובה להתחיל בניה תוך שנה מיום קבלת השטח. לא היה תכנון משותף לפיתוח המשקים והבניה וכל אחד הועיד למשקו מטרות אחרות.
לפי תכנונו של ד"ר ברין הופרשו מהשטח הבלתי נטוע מגרשים לא רק לבתים של בעלי המניות, אלא היו גם מגרשים לבתים לבעלי תפקידי עזר בישוב, כגון בעלי מלאכה. מגרשים אלה רובם בנויים היום ואילו מבין מגרשי בעלי המניות רבים נשארו ריקים עד היום. היו מקרים של מכירת החלק או העברה בירושה.
עיסוקי המתיישבים לפני ההתיישבות:  4 עורכי דין, 2 סוחרים, 2 יוצאי קיבוץ. רוב המתיישבים מבעלי המניות, מטרתם היתה לעסוק בחקלאות והם פתחו בדרך כלל משק מעורב של עופות, עצי פרי וירקות. המשפחות שעברו לחקלאות בנו משקים שונים, כל אחד לפי רצונו והשקפותיו. בעלי המקצועות הלא חקלאיים עברו שינויים בעיסוקיהם: אחד פתח חנות מכולת ולאחר מכן סגר אותה, אחד בנאי הפך לבעל חנות לצרכי בנין ואחד שהיה נגר הפך לפקיד בנק. אחד היה מומחה לגדול פרחים (מנהל חברה) הוא אחד המומחים הגדולים בשטח הפרדסנות בארץ ואחר יש לו פרדס מחוץ למגד והא פתח לתקופה מסויימת בית חרושת להוצאת שמן מקליפות תפוז. לא היה תכנון אחיד בפיתוח המשק וכל מתיישב פנה לתחום הנראה לו. אחד השכיר את ביתו לצרכי משרד, אחד היה מבוגר (בן 61) והשכנים עזרו לשתול מספר עצים על מגרשו ובזה היה עיסוקו. 
האחרים התפלגו למגמות, יש שיצאו לפרדס ועבדו בו תוך הקדשת תשומת לב מועטה ביותר למשק המעורב או אף למטעי עצי פרי, היו שפתחו את המשק במגרשיהם ולא הקדישו תשומת לב לפרדס למשק המעורב.
המטרה הראשונה של ההתיישבות במגד היתה מושבה עצמאית. לראשונה נבנו 25 בתים. עם הזמן התברר שאין אפשרות להחזיק בית ספר, בית כנסת ובית קברות למספר כה קטן של מתיישבים. המתיישבים היו בדרך כלל בעלי משפחות, אולם ילדים בגיל בית ספר היו מעטים וכנראה שאף פעם לא עלה מספרם על חמישה. היו משפחות צעירות בהן נולדו ילדים, אך בינתיים גדלו כבר האחרים. המתיישבים היו רובם משכילים בגיל ממוצע של כ-35 והם קיימו פעילות תרבותית עניפה על-ידי התאחדות עולי גרמניה ואחר כך התאחדות עולי מרכז אירופה: היו ערבי הרצאות רבים, רובם בשפה הגרמנית, אך נעשו מאמצים להחדיר את השפה העברית. אחד המתיישבים הפעילים אף ארגן חוג ללימוד עברית ולימד בו, ואילו המתיישבים באחרים השתדלו מאד ללמוד.  חיי התרבות כבר בהתחלה היו משותפים עם פרדס חנה, למרות שהמרחק בין מגד למרכז פרדס חנה הוא מספר קילומטרים ולא היתה דרך טובה שקישרה בין שני המקומות. 
חיי הדת:  המתיישבים היו ברובם לא דתיים, אך רגילים ללכת לבית כנסת בחגים. בשנים הראשונות אורגנו תפילות בראש השנה וביום הכיפורים וכל המתיישבים השתתפו. סידורי התפילה היו מאד נכבדים. לאחר מכן נבנה בית כנסת בשטח "נווה מיכאל" אך לשם בא קהל מכל הסביבה ולא רק ממגד, ולכן חלק מהמתיישבים הפסיקו לבקר בו. 
עם ההתיישבות הצטרפו המתיישבים באופן קולקטיבי לקופת חולים, והיתה תחנה קטנה של קופת חולים שהרופא בא אליה פעמיים בשבוע. בראשית, היו למתיישבים בארות משלהם והן שמשו את הפרדסים ואת התושבים. לאחר שהתקלקלו הבארות נראה שיש צורך לחדשן ולקדוח בארות חדשות תוך 6-7 שנים, לכן התקשרו המתיישבים עם חברת המים לא"י והחברה (שנסתפחה כעבור זמן למקורות) סיפקה להם מים.
למתיישבים הצטרפו מתיישבים נוספים אבל הם לא פתחו משקים, אלא התיישבו על קרקע של 2 דונם אשר לפי תכנונו של ד"ר ברין נועדה לבעל מלאכה, ובאמת בין המתיישבים המצטרפים היה בנאי, שוטר וכו'. למתיישבים היתה אגודה נבחרת והיא אגודת המתיישבים אשר טפלו בעניינים המשותפים המעטים כגון: מאור הרחוב וסידורו וכן אספקת מים וחשבונות מים. 
בראש האגודה עמד יושב ראש אשר נבחר לשרת בתפקידו בהתנדבות. האגודה השתתפה בתשלום 50% של דמי לימוד של ילדי מגד. במגד לא היה בית ספר וילדי מגד למדו בפרדס חנה, בה הוצאות בית הספר כוסו ע"י המועצה (בדומה לרעננה) לכן נדרשו דמי לימוד גבוהים מילדי מגד אשר הוריהם לא היו בין משלמי מסים. 
תושבי מגד שילמו את מסיהם בגובה של 30-35 גרוש לחודש לאגודת המתיישבים. הכסף הוצא בעיקר על עניני תרבות (בעיקר על הוצאות הנסיעה של המופיעים), פתיחת חורשה קטנה וענינים ציבוריים אחרים. איסוף הפסולת לא היה מאורגן וכל אחד היה אוסף את פסולת ביתו לתוך בור גדול ואח"כ שורף אותה. משום העדר תכנית אחידה למשק המעורב, גם מכירת התוצרת לא היתה מאורגנת  והתעוררו קשיים מרובים. למשל, כאשר בעלי לול רצו לשווק תרנגולות לעיר היו קשיים בהובלה כי המובילים רצו שיביאו להם את הכלובים עד לכביש.  הצרכניה של פרדס חנה, שקנתה תוצרת משק מעורב, העדיפה לקנות את מוצרי אנשי פרדס חנה כך שהתוצרת נמכרה בעיקר לתנובה.  קשיי שיווק נבעו גם מהעובדה שחקלאי מגד לא התמחו כל אחד בסוג גידולים מסוים, אלא כל אחד החזיק מכל הסוגים והמינים. כך למשל בעצי פרי החזיקו כמה עצים מכל סוג. הדבר הביא לכך שכמות הסחורה המשווקת תהיה קטנה יחסית, מה שהערים קשיים בשיווקה. 
בפרדסנות, לעומת זה, הארגון הוא למופת מתחילת התקופה. העיבוד בוצע ע"י חברת "השגחה בע"מ" שהוקמה לאחר שהקרקעות חולקו לבעלי המניות. מטרתה של החברה היה ניהול הפרדסנים של בעלי המניות שלא התיישבו במקום ונשארו בחו"ל או בעיר. ד"ר ברין שאף להרחיב את עסקי החברה ולכן רכש שני גושים נוספים של אדמה, אחד של 120 ושני של 150 דונם, ופתח שם מטעים לפי הזמנה.  בגוש של כ-750 דונם פרדס של חברת המניות ומטעי הזמנה, כל העבודה היא משותפת. יש מרכז אחד הדואג להזמין פועלים וגם לשלם להם מקופה מרכזית, ודואג גם לתנאים סוציאליים לפועלים. ההשקאה גם היא משותפת ולא מוגבלת ע"י גבולות הפרדס הפרטי וזה גורם לחסכון במים ובהוצאות על קווי השקאה.  הקטיף, גם הוא משותף ולכן אפשר לקבוע מראש את הכמויות ולתכנן את ההובלה וכד' (בניגוד למשק המעורב).  גם המחיר בהטענה ובהובלה הוא אחיד. שיתוף מעולה זה יוצר שיוויוניות והעדר תחרות בין בעלי הפרדסים על הפועלים (לא אחד מקבל את הפועל היקר ואחד את הזול).
בפרדסים היתה עבודה עברית טהורה. בקיץ 1934 היתה עליה חדשה מגרמניה והיה שגשוג כלכלי שכתוצאה ממנו היה מחסור בפועלים בחקלאות. ביוני נוצר מצב כזה שחלק מהפרדסים לא קיבלו השקאה ראשונה. חברת ההשגחה היתה קשורה עם לשכת העבודה בחדרה (לשכת עבודה עצמאית בפרדס חנה עוד לא היתה קיימת). לשכת העבודה בחדרה לא הצליחה למצוא פועלים עבור פרדסי מגד.  ד"ר ברין הזמין את נציגי לשכת העבודה בחדרה והסביר להם כי אין הוא יכול להמשיך לשאת באחריות לקיום עקרון העבודה העברית, ואם לא יקבלו את הפועלים הדרושים יאלצו להזמין פועלים ערבים.  בסופו של דבר הוזמנו פועלים ערבים, אך לשכת העבודה לא התרעמה והמשיכה לפרסם את מגד כמקום ברוך של עבודה עברית. לאחר העסקת הפועלים הערבים המשיך החשש כי אם לא יקבלו פועלים עבריים אז הפועלים הערביים יקבלו קביעות ואי אפשר יהיה לפטרם.  לשם מניעת הדבר קוימה התכתבות עם "המרכז החקלאי" בתל אביב. באותו זמן ביקר במגד אשר וולף מברסלאו, וכשעמד על העניין, הציע לפנות לקיבוץ רודגס שישלח קבוצות פועלים ועבודות חוץ. לאחר הפניה בא דוד שטרום לניהול המו"מ ולאחר מכן באו הפועלים, אשר בנו מחנה זמני בקצה מגד.
במגד עברו מספר גרעינים שעבדו שם לפני העליה לקרקע ביניהם היו גרעין שעלה להתיישבות לבארות יצחק, גרעין שעלה להתיישבות לכפר דרום (ליד דיר אל בלח) וגרעין שעלה לשלוחות. ב-1934 אנשי גרעין שלוחות עבדו בפרדסים של מגד, לפעמים הועסקו בשכירות גם במשקים הפרטיים כי משק שלהם לא היה להם והם התקיימו משכר עבודה. שכר העבודה היה בין 20 ל-25 גרוש ליום. בתחילה גרו במחנה אוהלים עד שעברו למחנה מזרחית למגד במקום הנקרא רמות השומרון.
בשנת 1936 עם פרוץ המאורעות היתה חשיבות רבה לשכנות הקיבוץ מבחינה בטחונית. אנשי מגד יצאו ביחד אתם לשמירות ופעילות אבטחה אחרות. היה עוד גרעין של צופים במחנה בצפון פרדס חנה גובל עם תל צבי. הם גרו במחנה צריפים והתפרנסו על עבודות חוץ בפרדס חנה ומגד.

שם החברה לפני החלוקה תמורת מניות היה "מטעי פרי הדר יפו". לאחר החלוקה של הקרקעות נשארו שתי אגודות שיתופיות: 1. הנהלת בית אריזה. 2. השקאה. וכן נוסדה בשנת 1936 חברה בשם "השגחה בע"מ" להנהלת הפרדסים שבעליהם לא היו במקום וד"ר יעקובסון מנהלה מאז הווסדה. אגודת אריזה למטעי פרי הדר בנתה ב-1936 "בית אריזה מרכז" משותף ל- 750 פרדס וזאת התקדמות גדולה לעומת פרדסנים בודדים שארזו את הפרי בצריפים, מחסנים או מתחת לכיפת השמים. בית האריזה הוקם בשטח שיועד לו לפי תכנונו של ד"ר ברין, 8 דונם אדמה מול גבעת נאה. בית אריזה זה חדל לפעול לפני כ-10-15 שנה עם תחילת האריזה הממוכנת.
גם הבית של גבעת נאה נבנה על ידי החברה, ושם ביתו ומשרדו של ד"ר ברין בזמן ניהול החברה. כאשר הפך לבלתי נחוץ, נמכר. בגבעת נאה היה מקום מגורים לפועלים וכן מטבח פועלים לכ-12 איש. מטבח הפועלים נוהל ע"י החברה אשר נתנה את הכלים לאחר מכן עשה את החשבון לפי מספר ארוחות. מטבח הפועלים פורק ב-7/1934 הבנין של גבעת נאה שימש גם המשכן הראשון של בית הספר החקלאי. אגודת האריזה מאחדת את כל הפרדסנים כלומר פרדסני מגד ופרדסני מטעי הזמנה.
אגודת השקאה מתייחסת לעומת זאת רק לפרדסני מגד כי לשני גושי מטעי ההזמנה שתי בארות מים, באר לכל גוש ולכן גם רשת השקאה נפרדת לפרדסי החברה 3 בארות עם קשר ביניהן כך שהיו הוצאות מיוחדות של פרדסני מגד על אינסטלציה והשקאה. החברה מטפלת גם בגידור ושערים של פרדסי מגד. כלומר אריזה מאחדת את כל הפרדסנים ואגודת השקאה רק של מגד. השקאת גושי מטעי ההזמנה (FIE) היא בידי חברת השגחה.
הלחצים מצד פרדס חנה לסיפוח החלו מתחילת ההתיישבות. עוד בחורף 1933/34 הוזמנו המתיישבים הבונים את בתיהם במגד לפרדס חנה, וועד המושבה קיבל אותם ושידלו אותם להצטרף לפרדס חנה. המוזמנים טענו כי אין בסמכותם להחליט בשם כולם. לאחר מכן הלחץ התבטא בתחומים מספר כגון תשלום גבוה של דמי לימוד עבור הילדים ממגד שביקרו בבית ספר בפרדס חנה, בדומה לשירותים דתיים כגון קבורה. האפליה התבטאה גם בקניית התוצרת החקלאית ע"י הצרכנייה בפרדס חנה. במגד היו דעות בעד ונגד הסיפוח. ב-1.1.39 הגיעו לידי פשרה בין הצדדים שהתבטא בהסכם עם המועצה המקומית. הם ביקשו שהשם יישאר "רחוב מגד", ותנאי זה התקיים. מרגע ההצטרפות לפרדס חנה לא היו יותר הבדלים ושנים אחדות לאחר הסיפוח כבר היה אחד מתיישבי מגד ראש המועצה של פרדס חנה במשך זמן רב ובזמן המלחמה. לאחר הסיפוח 1.4.1939 התעוררו אינטרסים מפלגתיים אשר לא היו קיימים במגד המקורית. במגד היו חברי מפלגות שונות: ציונים כלליים, דתיים וגם מפא"י, אבל אף פעם לא ערבבו עניני פוליטיקה עד  לסיפוח. הסיפוח עבר ללא משברים, כמשהו המובן מאליו וזאת ממספר סיבות: (1) הקשרים הרבים בין שני המקומות שהתבטאו בעיקר בחיי תרבות. כמו כן בית הספר היה משותף, גם המוצא המשותף מגרמניה; (2) גודלה (קטנותה) של מגד לעומת גודלה של פרדס חנה, היה ברור כי בעתיד תגיע פרדס חנה המתפתחת עד מגד; (3) המרחק הקטן יחסית בין שני הישובים. לאחר הסיפוח נבנו כלים למכירת התוצרת החקלאית בעזרת אגודה שיתופית שהוקמה לתוצרת הלול. נוסדה אגרא קטנה על פי רעיונות של ד"ר פיינר ממחלקת ההתיישבות המעמד הבינוני, אולם האגרא היתה קטנה מדי כי רוב אנשים בפרדס חנה העדיפו לקנות את מזון העופות אצל סוחר פרטי כך שאגרא נשארה קטנה שעה שהוצאות היו יחסית גדולות. בתקופה זאת הסוחרים כבר היו באים לקנות עופות במגרשים ואילו מכירת הביצים מאז קום המדינה היתה תחת פיקוח ממשלתי והיתה תחנה לאיסוף ביצים בפרדס חנה. לאחר הספוח היה גם איחוד בחגיגות ובנשפים שאורגנו ע"י המועצה.
הפרדסים שנטעו בתחילת ימיה של מגד, כמעט כולם קיימים כיום. במשך המלחמה[4] הוזנחו בסה"כ 40 דונם (מהם 30 כבר שוקמו ו-20 נוספים נמצאים בשלבי שיקום). תנאי השקייה היום הם כבר 5 לירות לכל עץ מוחלף בתור מענק או 18 ל"י לכל עץ בתור הלוואה לזמן ארוך. בזמנים של המלחמה אחזקת הפרדסים היתה קשה מאד. ממשלת המנדט נתנה הלוואה של 4 לא"י לדונם שהספיק לעיבוד מצומצם. שני מנהלי החברה ויתרו על תשלום עבור עבודתם ובמקרים מסוימים אף סיכנו את כספם העצמי להגדלת רכוש החברה והתוצאה: הזנחה של 40 דונם בלבד, וגם הם שייכים לאנשים אשר עזבו את חברת ההשגחה ומסרו את העיבוד לאנשים אחרים. הניהול היה יעיל; נחסך כסף בהשקאה כי לא היתה חשיבות רבה ליבולים ולטיבם. כמו כן היה אחד מצ'רקס (מול גן שמואל) אשר אצלם פרי והביאו לשטחים ערביים ללא פירות ומכרו. בעלי הפרדסים שילמו את הקצת הנדרש. היו גם מקרים שהושקעו כספים עצמיים של מנהלי החברה אשר הצליחו להציל קיום הפרדסים בהנהלתם. פעם אחת נוצר מצב שלא היה כסף לשלם לפועלים את כל הסכום רק כ-30% עד 40%. המנהל אסף את הפועלים ושאלם כיצד לחלק את הכסף שווה בשווה או רק לנזקקים והוחלט לשלם רק לנזקקים. כתוצאה מהחלטה זו רק פועל אחד דרש את כספו. בהמשך שנות המלחמה לא היו קשיים.
לאחר קום המדינה לא השתנה כמעט דבר באופן ישיר אלא השפעת עקיפין. במערב פרדס חנה נוצר ריכוז גדול של עולים חדשים וזה השפיע על התפתחות הסביבה. במגד עצמה אין עולים חדשים אולם פרדס חנה היא אחד המקומות שקלטו המוני עולים חדשים ומספרם הגיע עד 400%. ההשפעה היתה גם בתחומים שעברו לפיקוח הארגון ממשלתי כגון איסוף הביצים ושיווק הדרים.

המצב במגד כיום[5] מבחינה משקית 
מגד א' – מתיישב אחד שהיה במגרשו מטע עצי פרי, עקר אותו לפני 3-4 שנים לאחר שתקופת חיי המטע עברה. כרגע מגרשו ריק והוא בן 77, כך שאין סיכוי כי ישתול עוד משהו. אחר מנהל את האגודות עבור משכורת צנועה ומתקיים בעיקר מפרדס של 10 דונם: 6 דונם אשכוליות, 4 דונם קלמנטינות (תפוקתו של הפרדס הוא 7 טון לדונם) וכן מטע פקאן צעיר. אחר עוסק בעיקר בעבודות חוץ אך יש לו קצת עצי פרי וקצת ירקות. מתיישב נוסף עסק בגידול עופות אבל עזב. ישנו משק אחד גדול לגידול עופות לפי שיטות מודרניות ועם מדגרות. 
מגד ב' – יש 2-3 משקים שתפוקתם בירידה בשל הזדקנות הבעלים. עתיד חקלאי, מלבד הפרדסנות – אין, וזאת היא הבעיה של פרדס חנה שנבנתה על פרדסנות. שונה המצב בשכונת רסקו בקצה הצפוני ובחלק מאנשי צפון פרדס חנה שבניהם נשארו. מתיישבי מגד הם אולי דור המעבר בחקלאות בין משק חקלאי מתמחה לבין השיטה של משק מעורב אשר לפי הבנת המתיישבים היה החזקת עץ מכל זן וגידול כל סוגי הגידולים בכמויות קטנות כגון ירקות מכל סוג ½ דונם.
אחד המתיישבים העיד באזני כי עוד לפני קום המדינה השתתף בכינוס של ארגון מגדלי הירקות (של ההסתדרות) וכאשר חבר ההנהלה הציע לגדל גידול אחד על כל השטח זה נראה לו שגעון. 
במגד היו גם שתי רפתות ושתיהן חוסלו, בדרך כלל משיקולים אישיים. יש להניח כי גילם המבוגר יחסית של המתיישבים והעובדה שלא היו מורגלים לעבודה גופנית הם שמנעו מהם לפתח רפתות משק אשר מחייב את בעליו לקום בשעות הבוקר המוקדמות.
ניהול החברה והאגודות
שתי האגודות משתדלות לא לעשות רווחים ולתת שירותים והוצאות הקרן (כגון המנהלים ומנהלת החשבונות)
אגודת ההשקאה פטורה ממסים ואילו אגודת אריזה משלמת מס לפי הסכם מיוחד מרבית ורווחי הון, לפי פקודת אגודות שתופיות. כיום אגודת האריזה כבר לא עוסקת באריזה אלא מרכזת קטיף ודואגת לדרכים המשותפות כגון שערים וגדרות, וכן מביאה את הפרי לבית אריזה של אפא"י (ארגון פירות ארץ ישראל). חברת השגחה המעבדת גם כיום את פרדסיהם של אלה אשר לא מעבדים בעצמם, ומקבלת מהלקוחות הוצאות באופן אישי לכל פרדסן כאשר התעריף הוא לפי דונם. יתרת הרווחים משולמים לשני מנהלים כמשכורת. החברה מנהלת כיום כ-500 דונם פרדס. למרות החפיפה בשטחים שבטיפול הקואופרטיבים לא מתנהל חשבון לחברת ההשגחה אצל אחד הקואופרטיבים, ולקואופרטיבים לא מתנהלים חשבונות אצל חברת השגחה, אלא הפרדסנים שהם חברי הקואופרטיבים מופיעים בשמותיהם וגם חברת השגחה מופיעה בשם הפרדסנים הבודדים.
יחסי הקואופרטיב:
למעשה אין השפעה הדדית בין שניהם. כל אחד מטפל בעניינים שבתחומו ואין השפעה לעובדה שיש להם מנהל ופקידה משותפים. מכיוון שהקואופרטיבים מקיפים כמעט את אותם הפרדסים וגם משום ההנהלה הזהה, אזי הישיבות נערכות במשותף (כלומר אחת אחרי השנייה) יש זהות ב-80% בין חברת הקואופרטיבית כאשר בחברת השקאה רק בעלי מניות לשעבר והשטחים שלא חולקו (ונשארו בבעלות החברה) ואילו בקואופרטיב השני החברים גם בעלי מטעני ההזמנה (שטחים E ו-F) והם במרחק מסוים מפרדסי החברה ולכן יש להם רשת השקאה משלהם (בעבר היו להם בארות) וחלוקת מים משלהם ולכן לא יכולים להיות חברים באגודת השקאה. לעומת זאת בכל הנוגע לקטיף רואים את כל מגד כחטיבה אחת. (מגד א' ומגד ב') מועסקים בקטיף אותם הפועלים והמשגיחים שלהם וגם ציוד הקטיף והאריזה משותף. בקואופרטיב אריזה אין זכות עדיפות לבעלי מניות. בקואופרטיב אריזה חברים כ-60-50 בעלי פרדסים וחלוקת המכוניות להובלת פרי היא כמכונות לפני פרדסים. לשם השגחה צדק מירבי בטיפול קובעים כל שנה תור ובגמר כל מחזור, האחרון הולך להיות ראשון. לכל קואופרטיב יש ועד הנהלה של 4-5 חברים. ועד ההנהלה נבחר באסיפה כללית כל שנה וגם ההנהלה נבחרת כל שנה לפי התקנון. ישנה גם ועדת בקורת אשר בודקת את החשבונות. תקנון האגודה הוא בהתאם לחוק אגודות שיתופיות וכולל את ההוראות הבאות: ניהול חשבונות ואחזקת משרד; הוראות קבלת חברים ויציאתם; הוראות אסיפה כללית; ביקורת פנקסי חשבונות של האגודה השיתופית ע"י רואה חשבון או ברית פיקוח. קבלת חברים: מתקבל כחבר כל מי שיש לו פרדס במגד ומתחייב לשווק את הפרי באמצעות אפא"י היא גם אורזת. אדם שמכר פרדסו חברותו נפסקת אוטומטית ואילו את החדש מזמינים להצטרף לאגודה. יש פריבילגיות בהצטרפות כי האגודות אשר משרתות רק את החברים פטורות כמעט לגמרי ממס הכנסה. המיסים הם בדרך כלל 30% מס חברות ולאחר ניכוי מס זה 20% מס הכנסה.
תפקידי האסיפה הכללית: א. אישור מאזן של השנה החולפת; ב. בחירת הנהלה; ג. בחירת שעות ביקורת; ד. בחירת רואה חשבון – אך האגודה מסונפת לברית פיקוח (ע"י התאחדות האיכרים) כך שהברית מפקחת.
הטיפול במאזן: לאחר הכנתו שולחים את המאזן לברית פיקוח. בסוף כל שנה תקציבית. ברית פיקוח שואלת וחוקרת ומעירה הערות לתיקון וחוזר חלילה עד שיוצא מאזן מתוקן. האסיפה הכללית צריכה לאשר את התקציב בהתאם למאזן. האסיפה לא בודקת את נכונות הפרטים של המאזן אלא הדבר נבדק ע"י ברית פיקוח. הסעיפים במאזן שעלולים להיות שנויים במחלוקת הם: פחת על ציוד (בד"כ לפי הוראות מס הכנסה); חלוקת רווחים; ספקות ביחס לאופן ראיית ההכנסות. לאסיפה הכללית נקראים כל החברים כ-10 ימים לפני מועד האסיפה, אולם באים רק כ-6-7 אנשים שהם בדרך כלל גם בהנהלה. האסיפה הכללית מוסמכת לדון רק בדברים שעל סדר היום, כגון: מאזן בדברים שאינם שגרתיים דנה אסיפה כללית מיוחדת.
החברה כיום הרבה יותר מחולקת כי יש אנשים רבים יותר אשר בבעלותם הפרדסים וכן אין להם קשר אישי כמו לראשונים בעלי העבר המשותף. רמת האנשים כיום גם הרבה יותר מעורבת. מה שנשאר מהחטיבה הראשונה מטפל עוד במקצת קשרים אישיים. חיי חברה מיוחדים כבר אין. בחגים עוד מתכנס לעתים מניין באחד הבתים. המתיישבים הראשונים הם כבר בגיל מבוגר ובניהם בדרך כלל אינם ממשיכים במקום ויש חדירה של אוכלוסיה צעירה יותר אבל בעלת רוח שונה ומטרות אחרות.  

נכתב ע"י אווה גל כעבודה סמינריונית במסגרת לימודי ארץ ישראל באוניברסיטת תל אביב, תחילת שנות ה- 70.  

[1] הערת בית הראשונים: לשם השוואה, פיק"א הציעה באותן שנים חבילת התיישבות בפרדס חנה שכללה 5 דונם לבית עם משק עזר + 20 דונם אדמה לפרדס + 5 דונם לגידולי שדה למאכל הבהמות בתמורה ל- 500 לי"מ או 800 לי"מ. בעיסקה אחת בית מגורים כבר היה בנוי, ובעיסקה אחרת – היה שטח אך לא בית. התדעו איזו עיסקה מהשתיים היא תמורת 500 לי"מ, ואיזו תמורת 800 לי"מ?
[2] הערת בית הראשונים: טכניקה מעניינת, שאיפשרה לחברה להמשיך למכור מניות מבלי להנפיק מניות חדשות, מהלך שכרוך בעבודה מרובה מול הרשויות, ומבלי לדלל את חלקם של בעלי המניות הקיימים.
[3] הערת בית הראשונים: כיום רחוב גן עוז.
[4] הערת בית הראשונים: הכוונה כאן היא למלחמת העולם השניה, אשר גרמה לעצירת היצוא וירידת מחירים דרמטית של פרי ההדר המקומי.
[5] העבודה הוגשה בשנה לא ידועה, בסביבות 1970